מקום בשמש – סיפור מתח מאת יעל ברון

סיפור ריגול על סוכנים גרמניים במדינת ישראל מאת יעל ברון,נשלח לתחרות סיפורי המתח של “יקום תרבות ” והיגיע לאחד המקומות הסופיים.

אולריך קונצה השקיף על הריין מבעד לחלון שהלך ואיבד את צלילותו. ירד גשם זועף אותו בוקר, והוא בירך על החניון התת קרקעי. לא כמו במטה בברלין. לך תמצא שם חניה. בריגיטה פון רוונבורג הייתה צריכה כבר להיות כאן. הוא שמע את פראו מולר בדלת. ״היא כאן הר קונצה״. הוא לא טרח להסתובב עד ששמע את העקבים שנעצרו בדלת. עכשיו הסתובב. פראו מולר הגיחה שוב וסגרה את הדלת. בריגיטה פון רוונבורג התיישבה שילבה רגליים ואמרה: “אז מה אני יכולה לעשות למענכם הר קונצה? בוא נגמור עם זה, באמת עסק ביש”. היא הדליקה סיגרלה ולא טרחה לבקש אישור.
קונצה חשב לעצמו שהיא מזכירה את לואיז ברוקס, וכמו אחרים תהה מה היא מצאה בריכארד פון רוונבורג הטרחן, השמן, וסמוק הפנים. הוא לא יכול היה לנחש שגם היא התחילה לאחרונה לתהות באותו עניין בדיוק.
“כמה זמן עוד נשאר לכם בירושלים?” העיניים של קונצה היו אפורות כהות, והוא הזכיר לה שועל עם מסגרת המשקפיים השחורה שלו. “נראה שיחזירו אותנו בקיץ”, אמרה. “הם לא משאירים שם יותר מארבע שנים”. היא התכוונה לארגון הסיוע הפדראלי ששלח אותם לשם, לדירת שרד שמשקיפה לחומות העיר העתיקה, אחרי שריכראד, בעלה, הפסיד בבחירות בבאדן וירטנברג. שלוש שנים הם כבר שם, פרס הניחומים של הקנצלר לריכארד שלפעמים נראה לה יותר כמו זריקת רעל לקריירה הפוליטית שלו, למרות שריכארד התעקש להעמיד פנים שלא.
״אני מבינה שעוד לא מצאתם קצה חוט״, אמרה בריגיטה. וקונצה אמר :״nichts. לא חוט ולא גופה ולא מסר מאיזה ארגון שאולי מחזיק בו. גודהארד הוורקאמפ פשוט איננו.  אז מה היה שם באותו יום פראו פון רוונבורג?״

בריגיטה באמת לא התכוונה לאבד את הזוג הוורקאמפ בעיר העתיקה ירוזאלם, אבל כך יצא. זה היה ריכארד שהשליך אותם כמו לאסו על כתפיה, והציע בתום ארוחת הערב לילה קודם, במסעדה שמשקיפה על החוף בתל אביב, שבריגיטה תיקח אותם לחצי יום היסטוריה בעיר העתיקה. אחרי הכל היא כבר ממש מומחית, התפאר, הרבה יותר מרוב המקומיים שיצא להם להכיר כאן. בוודאי במסלול של הויה דולורוזה. גודהארד הוורקאמפ התלהב בעוד אינגריד, רעייתו, נשארה קצת קפואה.
הם לא ממש הכירו. גודהארד השתייך פעם לאותה מפלגה של ריכארד, אך נטש את המסלול הפוליטי והחל לטפס מעלה מעלה בסולם הניהול של הרשות הפדראלית למודיעין ובטחון, וחלש עתה על הדסק האפריקאי.
אינגריד הזכירה לבריגיטה את מה שהייתה רוב הזמן עד שהגיעו לכאן. האישה שמחכה. היא הבחינה שגם  פניה של אינגריד מתכרכמות לעיתים למשמע הסיפורים של בעלה, כמי ששמעה אותם כבר יותר מידי פעמים. בריגיטה עצמה שמעה שוב, בפעם המי יודע כמה, את ריכארד מספר איך נתפס אותו חבר פרלמנט בכיר עם מגבות במזוודתו, שנלקחו מבית מלון מפואר בסינגפור. היא רק יכלה להישבע שלפני חמש שנים היה מדובר בשתי מגבות, ואילו כעת תפח מספרן לארבע. לפני חמש שנים היה זה השגריר  ששחרר את התסבוכת ומנע מבוכה ברמה בינלאומית, ואילו כעת זו הייתה לשכתו של שר החוץ, שריכארד עמד בראשה במשך כמה שנים. מכל מקום, היא לא תתפלא אם כל הסיפור יתגלה פעם כאגדה. אבל לגודהארד הוורקאמפ זה לא הפריע לצחוק צחוק פרוע, ולסמן למלצר להביא עוד בקבוק יין.
היא ואינגריד הוורקאמפ נפגשו אולי כבר פעם באיזו קבלת פנים בברלין אבל לא ככה, סביב שולחן שהיה קצת דחוס בין הבר ובין דלת הכניסה, שם עמדה מארחת כהת עור שקיבלה במאור פנים את הסועדים וכיוונה אותם אל השולחנות. לא נעלמו ממנה גם המבטים ששלח אל אותה בחורה גודהארד שהיה בעמדת תצפית נוחה יחסית. אלוהים שבשמיים. זה הולך להיות ערב ארוך, ומה לא הייתה נותנת בשביל הספה האפורה שלהם ופרק חדש של Tatort בכבלים. עדיף על לנסות לעורר שיחה קטנה עם האישה מולה, שנראתה לה דהויה לגמרי, כבויה.
היא כיבתה את הסיגרלה, ולגמה מספל קפה הפילטר שהגישה לה פראו מולר, שנעצה בה מבט קצת כעוס, בלי סיבה בעצם. “קיוויתי שבערב הזה תסתיים החובה שלי כלפי הזוג הזה” אמרה לקונצה, ותהתה לעצמה אם ייתכן שבשירות המדינה שלהם עוד לא שמעו על מכונות אספרסו.
כשריכארד הסגיר אותה עם הסיור, התחשק לה לבעוט בו מתחת לשולחן אבל הכל היה צפוף מידי. היא הייתה יכולה לפגוע באחד מההוורקמפים, שהתחילו לגלות סימני עייפות. לא מפתיע, הם בילו את רוב היום בסביבות ים המלח. הם היו ב Urlaub (חופשה), הדגיש גודהארד. לחייהם היו סמוקות מהשמש והיין. היא נאלצה לומר: כמובן! למה לא? ובליבה אמרה: ״שתיצלה בגיהינום, ריכארד פון רוונבורג״.
אבל בדרך הביתה, אחרי שהורידו אותם במלון, אפילו לא היה לה כוח לריב. היא תעשה איתם את הסיבוב הרגיל ותשתוק. היה לה גם צר על אינגריד. משהו באישה שהפילה עליה שעמום נגע בכל זאת לליבה. כאילו מתחת לשטח רחשה איזו אינגריד אחרת, שפתאום תפרוץ מעורה של האישה עם התסרוקת הרגילה כל כך, בצבע השיער האדמדם, והחולצה המכופתרת שהייתה תחובה למכנסיים כחולות כהות עם פסים דקים לבנים. היא לבושה כמו זבנית בכלבו גדול חשבה בריגיטה ואז חשבה שככה מתלבשות הרבה נשים אצלם בבית. אבל אינגריד כאילו הסתירה משהו מתחת למעטה חסר הברק הזה. בריגיטה השתעשעה במחשבה מה יקרה אם מתוך האישה הזו תפרוץ איזו אמזונה, שתזנק פתאום מעל השולחן, תהדוף את המארחת החייכנית, תשעט החוצה אל הלילה התל אביבי, תחטוף אופנוע, ותעלם.
היא קבעה איתם בשער יפו ובגלל שבאה אחרי שחיית הבוקר שלה הייתה רעבה מאוד וקנתה לעצמה כעך. היא לא הספיקה לאכול את מחציתו כשמונית נעצרה והזוג הוורקאמפ יצא. הם נראו רעננים למראה, נאים ממה שנראו במסעדה החשוכה והאפופה עשן. אינגריד הייתה עם ג’ינס וחולצה בגוון חלודה רקומה מתנפנפת, וגודהרד, שלא היה גבוה במיוחד, אבל נראה גמיש ושרירי, חבש כובע מצחייה שנראה לה מגוחך למראה. על הכובע היה מודפס: “איגוד עיצוב הנוף של סקסוניה התחתית”.
היית מאמין? היא הדליקה עוד סיגרלה והפריחה טבעת.
קונצה הרשה לעצמו חיוך קטן. הכובע היה גם היה הדבר היחיד שמצאו. הוא היה זרוק מתחת לדוכן של מיץ רימונים, ורק המעבדה הצליחה לקבוע בוודאות שזה לא היה דם.
היא התחילה את המסלול הרגיל שלה. בכוונה לא הציעה להם להתחיל בקפה. המחשבה לשבת מול שניהם שוב בשולחן, ועוד בלי הסחת הדעת של ריכארד, לא מילאה אותה שמחה גדולה. אבל היא באמת לא התכוונה לאבד אותם כבר אחרי עשרים דקות. איפה שהוא בשוק הכותנה. חבורת צליינים רועשת וגדולה מקוריאה עקפה אותם, והיה נדמה לה שהיא מבחינה באינגריד בודקת מחיר על שרשרת אבנים צבעונית, אבל כשסוף סוף עברה הקבוצה הקוריאנית לא היה זכר לזוג הוורקאמפ. היא קצת התביישה בהקלה פתאומית שהרגישה, כאילו הצליחה לחמוק מאיזו מטלה לימודית בבית הספר. היא תוכל עכשיו לקנות כמה פירות בשוק ואולי להיכנס למוכר השטיחים שכבר התיידדה איתו בביקורים קודמים. היא תשתה קפה ותחזור הביתה.
“אבל אז חשבתי שאני צריכה לעשות לפחות ניסיון אחד למצוא אותם” אמרה, ושמה לב פתאום שיש לקונצה צלקת דקה ברקה.
היא חשבה שהם בוודאי לא התרחקו. אין לה אפילו מספר נייד שלהם, ואם תתקשר עכשיו לריכארד ותספר לו, ייכנס ללחץ ויתחיל לשגע אותה. החיילים שהסתובבו שם היו בפנים זחוחות. אחד מהם הדליק סיגריה והתבדח עם תיירת אמריקאית במכנסים קצרים. היא התחילה לרדת ברחוב השלשלת, מפלסת דרך בין צליינים. אבל אז התרחקה מהמקום שאבדה אותם, ועכשיו הם יכולים להיות בכל מקום. היא והם משולים לקוביות קרח שהושלכו לבריכת שחיה. זו הייתה שעת בוקר מאוחרת.
קונצה קם ממקומו כאילו עקץ אותו משהו פתאום. ” תוכלי להיזכר מה הייתה השעה? “אולי רבע לעשר”, אמרה.
פתאום, בתוך חנות תכשיטים במעלה רחוב בית הבד ראתה הבזק של חולצה בצבע חלודה. אינגריד! היא נעצרה והביטה בה. אינגריד בחנה בעניין טבעות. המוכר דיבר עם לקוח אחר ומידי פעם העיף מבט באינגריד. אבל איפה גודהרדד? בריגיטה ידעה שאין לה הרבה זמן להחליט. תנועה אחת ואינגריד תבחין בה, כך שהיא יכולה ברגע זה להמשיך במורד הרחוב, או לחזור תוך שניות לתפקידה כאפוטרופוסית של הצמד. אתמול ציינו שבחמש עליהם להיות כבר בשדה התעופה. היא תמשיך ללכת. עוד הלילה ינחתו שניהם בפרנקפורט ועד שהנסיבות יפגישו בינהם שוב – הבוקר האבוד הזה כבר יטשטש. היא תוכל לומר שניסתה בכל כוחה לחפש אותם, וכמה חבל שלא היה לה את מספר הנייד.
ופתאום הבינה שהיא עדיין מול חלון הראווה ואינגריד עומדת עתה בצדודית לה. בלי לחשוב היא נכנסה. אז הנה את!! אמרה, בתדהמה מעושה. נראה שגם אינגריד הבחינה בה עוד קודם, כי גם קולה נשמע קצת מאולץ כשהיא אומרת ״פראו פון רוונבורג Es freut mich doch!.״ ושתיהן פרצו בצחוק. איפה בעלך? שאלה בריגיטה ואינגריד אמרה: ״איבדתי אותו.״  לרגע בריגיטה חושבת שראויה פה רגע איזו השתתפות אך מול הזיק בעיניה של אינגריד היא אומרת: ״אהה עסק ביש״, ושתיהן צחקו שוב . והרוכל אומר לה ״מדאם, earings?״  בריגיטה עונה לו ״No thank you.״ ודוחקת באינגריד, ואומרת שבמורד הרחוב יש חנות שהיא קונה בה לפעמים עם מוכר יותר סימפטי. הרוכל מרים את ראשו למשמע התואר האחרון. את זה דווקא הבין. אבל הן כבר בחוץ, עוצרות ליד דוכן מיץ, ואינגריד קנתה לשתיהן לימונדה. מצוין! היא מתלהבת אחרי לגימה, ובריגיטה חושבת שהיא בעצם ממש יפה.
״אז איך הוא נעלם פתאום?״ שאלה, למרות שהיא לא מבינה למה להתעקש אם אינגריד לא מספקת הסבר. אינגריד לא נראתה מבוהלת במיוחד. להפך, כאילו זו לא הפעם הראשונה שזה קורה להם.
קונצה נדרך: ״פראו פון רוונבורג בואי נתעכב רגע על זה. כמה זמן עבר עד שמצאת אותה בחנות?״ ״אולי ארבעים דקות״, אמרה בריגיטה ונשפה בעוד טבעת עשן מושלמת, ״אבל אל תתפוס אותי במילה, לזמן בעיר הזו יש משמעות אחרת.״
אינגריד אמרה שאין לה מושג, היא התעכבה ליד דוכן מחרוזות תפילה שרצתה לקנות מתנה, וכשהרימה את הראש הוא לא היה. ״אם לא נמצא אותו באיזה חור כאן״, אמרה, ״הוא כבר יימצא את הדרך למלון, הוא לא ילד, את יודעת. הייתה פעם נסיעת עבודה שלו לאוגנדה שלא שמעתי ממנו יומיים.״ בריגיטה הייתה די מרוצה שהן נפטרו מגודהארד. הוא עורר בה חוסר נוחות בהתנהגות הקולנית שלו בארוחת הערב אתמול, וגם הבוקר הרגישה שהוא לא באמת מתעניין במה שיש לה לספר על  קברי המהנדסים מתקופת סולימאן. העיניים שלו התרוצצו כל הזמן לצדדים. למרות ההתלהבות מההצעה של ריכארד הוא התנהג כמו אחד שכבר שמע הכל.
״הוא נראה חסר מנוחה בבוקר?״, שאל קונצה ששוב נעמד ליד החלון, והימר שהמטוס שמנמיך טוס בקו האופק הוא בצבעים של בריטיש ארווייז.
“קצת”, אמרה בריגיטה ״אבל חשבתי שהוא כזה, שלא מסוגל להתרכז עשר דקות במשהו אחד ובמיוחד להקשיב למישהו שהוא לא גודהארד האוורקמפ.״ מי כמוה מכירה את הטיפוס.
האינגריד שפגשה שוב בחנות התכשיטים הייתה שונה מהאינגריד של ליל אמש. היא נזכרה ב”דופלטה לוטשן”* (השם הגרמני של ספרו של אריך קסטנר שתורגם ל “אורה הכפולה” בעברית) ותהתה לרגע אם זו אחותה התאומה של האישה שפגשה אתמול, ולכן גם לא אכפת לה כל כך מבעלה הקולני של אחותה.
היא לקחה את אינגריד להוספיס האוסטרי כדי לקבל מראה של העיר מהגג – זה תמיד סחט קריאות התפעלות, וגם אינגריד עמדה נפעמת. ריכארד שלח לה מסרון: ״נו בריגיטשיין, את עושה להם good ?time״, היא התעלמה ודחפה את הנייד שוב לתיק.
ועדיין, זו הייתה אינגריד מאתמול. אי אפשר היה לטעות בשומה קטנטנה שהיתה מעל שפתה, ענין שבריגיטה שמה אליו לב במיוחד בערב במסעדה. הן התחילו אתמול ברשמיות “נעים להתראות שוב פראו פון רוונבורג. אותו דבר פראו הוורקאמפ.״ איפה שהוא אחרי שתי כוסות יין בריגיטה שחררה אותה מגוף שלישי. תקראי לי בריגיטה אמרה, למרות שלא הרגישה שום קרבה מיוחדת אל אשתו של הקולגה לשעבר של ריכארד. אבל ברגעים אלו, כשהן צעדו בסמטה הרגישה רגש חמים מפתיע שמציף אותה כלפי האישה שצועדת לידה. היא עזרה לאינגריד לבחור גלבייה בצבעי כחול וגם שקית קפה ריחנית שתיקח איתה במטוס ותשתה מחר, כך הניחה בריגיטה, מול חלון שמשקיף אל בוקר אפור ירוק של סוף הקיץ. בריגיטה הביטה באינגריד כמו אחות בוגרת שלקחה את הצעירה לבילוי בקרקס, והיא מתענגת על התלהבותה מהאריות. היא מתארת לעצמה שאינגריד חושבת על הלילה האירופאי הגשום, שאליו ינחתו עוד כמה שעות, ועל הבוקר עם העצים שמתחילים להאדים. היא יכלה כבר לראות אותה נוסעת לקנות את הלחם הטרי בבוקר כי רוקנו את המקרר לפני הנסיעה. הן נעצרו להסבר קצר על עיטורי אבן ממלוכים על אחד הבתים. בצהריים בריגיטה מנווטת את שתיהן למסעדה שחותכים בה את הירקות בשברייה ארוכה לסלט קצוץ דק שמעלה ניחוחות של לימון. למזלן שני השולחנות היחידים עדיין פנויים, אבל קצת אחרי שהן מתיישבות נכנס בחור אדמוני שתיק בד מוצלב על חזהו, ואתו שניים שמדברים אנגלית אמריקאית ולבושים קצת ברשמיות, “כל כמה שאני מסתובב כאן לפחות פעם בשבוע את המקום הזה פספסתי פעם אחר פעם כי פשוט לא טרחתי להיכנס. ככה זה בעיר העתיקה, לפעמים דלת שנראית הכי רגילה מובילה לחצר פנימית או לבור מים ואין לזה גבול.״ הבחורה צחקה ואמרה ״איך חילצת אותנו מהבופה המשמים אני רק מקווה שלא נרדם במושב הבא, קינגסלי מגלזגו מדבר ראשון הוא שעמם אותנו למוות בשנה שעברה בפרינסטון.״  ״את באמת מומחית״ התפעלה אינגריד. ״אני פשוט סקרנית״, מחייכת בריגיטה ״אבל תאמיני לי שאני לפעמים מרגישה גם אבודה כאן.״ הן דיברו על השנים בהן חיכו רוב הזמן, ויתרו על הרבה. אינגריד אמנם צעירה ממנה בכמה שנים אבל נראה כאילו הן יכלו להיות באותה קבוצת תמיכה. שלום, קוראים לי בריגיטה וויתרתי על עצמי למען הפצת הבשורה של הקנצלר. הורדתי אלפי ארוחות ערב שהתקררו מהשולחן כי בעלי שוב לא הגיע לפני עשר. הן שקעו בשיחה על המקום הרחוק שהן שייכות אליו, מגלות חוטים נסתרים שכורכים את חיי שתיהן.
“עוד איזו שעה כדאי שתהיי כבר במלון, את יודעת”, אמרה בריגיטה. ואז אינגריד שמה פתאום את ידה על שלה. ״תודה בריגיטה. אתמול במסעדה לא חשבתי שאחבב אותך. חשבתי לעצמי, הנה עבר עוד ערב שבו אני יושבת כמו בובת פלסטיק.״ ״אני מבינה אותך״, אמרה בריגיטה –  לפתח שיחה ליד אנשים כמו ריכארד וגודהארד זה אתגר – הם צריכים קהל. אינגריד אמרה שמאז הפרשיה היא הפכה להיות חסינה יותר, ולרגע לא היה לבריגיטה מושג על מה היא מדברת, אבל נזכרה ששמעה משהו לפני כמה שנים על גודהארד והדוברת של שר הכלכלה שטענה שיש לה ילד ממנו. איך יכלה לשכוח מזה… והיא אומרת במבוכה, ״לא זוכרת בדיוק.״ ״אני אזכיר לך״, אומרת אינגריד, ״למרות שגם אני כבר די שכחתי ויותר מזה, היום הייתי משאירה לה אותו בלי לחשוב פעמיים. הוא לא מציאה כזו, Weisst du.״
״מי לא שמע על הפרשיה של הוורקאמפ״, מפליט קונצה. ובריגיטה אומרת “תתפלא, יכול להיות ששמעתי אבל שכחתי מזה לגמרי”, קונצה העיף מבט מהיר בנייד שלו והפליט ״ירקות בשברייה את אומרת?״, ״אכתוב לך את השם״, חייכה בריגיטה. ״הם עושים את הקבאב פשוט נהדר.״
היא הורידה את אינגריד ליד המלון. הן התנשקו בחמימות כאילו לא דיברו זו אל זו בגוף שלישי ערב קודם. ״נסיעה טובה״, אומרת בריגיטה. ״ד”ש ל Heimat…״, ״נו נו״, אמרה אינגריד, ״אל תגזימי, עוד אתחיל לרחם עליך.״

״זהו״, אמרה לקונצה. ״רק אחרי יומיים ריכארד שמע שהוא נעלם וששומרים על זה בפרופיל נמוך. לא היה לי מושג שהוא לא חזר למלון ושהיא הרימה את כל השגרירות.״
עכשיו אולריך קונצה מתיישר בכיסא המסתובב שלו ומשלב את ידיו על השולחן כאילו היה מנהל בית ספר קפדן, שמתכונן להוכיח תלמידה סוררת. רצוי שהיא תדע שהקנצלר רותח. איך יכול להיות שמישהו עם סיווג בטחוני כמו הוורקאפ נוסע ל urlaub במזרח התיכון בלי ליידע כמה גורמים במערכת. אחרי הכל הוא היה אחראי בעבר על פרוייקט מאוד רגיש. מאוד מאוד רגיש הוא היה אפילו מוסיף. לקנצלר מדגדג  אפילו לבטל חתימה על חוזה צוללות חדש, כי לא נראה לו שהם מזיזים את הישבן שם בירושלים כדי למצוא אותו, המוסד שלהם נראה טוב בעיקר כבר רק במיני סדרות. אבל הוא ימתין עם זה עדיין, היחסים המיוחדים, והאמריקאים שישר ייקפצו, וכל זה. ״בינו לבינה״, אמר לבריגיטה, תוך שהוא מנמיך קצת את הקול, ״ההוורקמפ הזה לא היה מהפשוטים.״ ״בכל זאת היא בוודאי תסכים איתו שלא הגיע לו להעלם כמו איזה סוחר סמים מפוקפק.״ ״יש להם מחשבות על כל  מיני ארגונים שקשורים לעסקאות נשק עם אפריקה – אבל היה חשוב להטיס אותה לכאן במיוחד ולשמוע בדיוק למרות שנתת תצהיר בכתב.״ לעזאזל, היא נחמדה, ומתחשק לו להתפאר איך הצליח למצוא את החשבון הסודי בקייפטאון. מסתבר שההווארקאמפ הממזר יכל כבר כמעט להזמין צוללת פרטית – אבל אסור לו.
״אני מקווה שבכל זאת עזרתי קצת הר קונצה״, אומרת בריגיטה, קצת בהתפנקות. ״כמובן פראו פון רוונבורג״, מביט בה קונצה במבט חודר. שועל היא חושבת.
היא לא סיפרה לו שבאותו ערב, אחרי שנפרדה מאינגריד, וריכארד הלך לאיזו פתיחה של כנס, היא עמדה דקות ארוכות עם כוס יין לבן, והשקיפה על החומות המוארות מהדירה שלהם בקומה העשירית. היום עם אינגריד הבהיר  לה שהיא צריכה למצוא שוב את בריגיטה. את עצמה, היא כל כך נעלמה לעצמה במהלך השנים האלו.
הוא ליווה אותה לדלת המשרד, ולחץ את ידה. פראו מולר אמרה: ״קומה מינוס 2 זה החניון.״ ובריגיטה אמרה שדווקא חנתה בחוץ.
היא יצאה מהבניין, ופסעה על העקבים הדקים שלה לכיוון האאודי השחורה. היא תצטרך להתרגל בקרוב שוב למזג האוויר הזה.
קצת לפני ויסבאדן ירדה מהאוטובן לעיירה קטנה. הרחוב הראשי כבר קושט לחג המולד. היא צריכה לזכור לקנות לקאי, האחיין הצעיר שלה, את ספר הצילום שביקש, על החוג הארקטי. היא ראתה ראש מוכר בחלון של המכולת האיטלקית שהיו בה רק שני שולחנות וקפה נהדר. הגשם פסק והיום התבהר. ככה היא אוהבת את אירופה, באור בהיר ורך. ״הזמנתי לך כבר״, אמרה אינגריד. בריגיטה התיישבה וחייכה אליה. ״אני חושבת שהוא בלע את הכל, במיוחד את הרגליים שלי, למרות שנהייתה לי רכבת כשיצאתי מהאוטו הבוקר עם כל הגשם הזה. את צריכה להישאר רגועה אינגריד, אין להם כלום, אבל הם מחפשים כל פרט אפשרי. הלוואי והיינו יודעות איפה נפל הכובע הארור״.
אינגריד קמה, והביאה להן שני קפוצ’ינו בספלי פורצלן לבנים. ״אני חושבת כל הזמן על החג המולד הבא מותק, אני מקווה שכבר תהיי חופשיה, ונמצא לנו מקום נחמד בשמש – אולי בפורטוגל. את מבינה שהוא היה מספיק טיפש לחשוב שאין לי מושג על החשבון בבואנוס איירס״.
בעשרה לשש אולריך קונצה, קצין בכיר בדרגת ביניים, בן חמישים ושלוש, לובש את המעיל. פראו מולר הלכה כבר בארבע. כשהוא במשרד הוא מקפיד לקרוא לה כך גם במחשבותיו. כשהם במשרד הוא משתדל לא לחשוב על איך פרץ בצחוק גדול כשראה שיש לה קעקוע של mainzer maennchen קצת מעל הישבן. את משהו, שטפי, אמר לה. הערבים המוקדמים שבילו יחד באחד המלונות ליד שדה התעופה היו נקודת האור שלו בשנתיים האחרונות, במיוחד מאז שמינו את וילהלם שטרום חם המזג לראש הדסק שלו, ונינה אשתו הפכה ליותר ויותר כעוסה ושתקנית.
כשנכנס לפסאט הלבנה שלו הפעיל את החימום, ולחץ על מספר בנייד. ה”הלו Schatz” של נינה נשמע לו  פחות רוגז מהרגיל, אולי כי הבינה שהערב הוא כבר בדרך הביתה. ״אל תשכח לאסוף את החולצות מהגיהוץ״, היא אומרת, ״נראה לי ששוב יש לנו דליפה במרתף״.
״מה דעתך שניסע החג הזה למקום עם שמש?״ שאל. ״פעם אחת נדלג על המסורת אצל ההורים שלך״. ״אם זה מה שמתחשק לך Schatz״, אמרה נינה בלי התלהבות גדולה. ״רק לא איביזה״, אמר קונצה, ״מתחשק לי דווקא ירוזאלם, לא הייתי שם הרבה זמן ויש שם קצת יותר אווירה ממלון חוף עם הולנדים וצרפתים שיכורים.״ נינה לא ענתה. קונצה יודע שכבר זמן רב שהיא כועסת. ״אז מה את אומרת Schatz?״.  ״יכול להיות שזה רעיון טוב, אולריך״, היא אומרת פתאום. ״זה יעשה לנו טוב, להעלם קצת ביחד באיזה מקום.״ הוא מבטיח שיגיע תוך חצי שעה ומנתק. גשם שוב מתחיל לרדת, מעורב בפתיתי קרח. הרדיו מנגן את דונלד פייגן, ולאולריך קונצה יש פתאום מחשבה מרגשת. בחג המולד הבא הם יהיו ביחד. הוא ופראו מולר. כלומר שטפי.