יגאל בן  נון היה בשנות השבעים מהמייסדים, מהמנהיגים ומהדוברים הבולטים של קבוצת"הפנתרים השחורים", שלחמה  למען יתר שוויון בחברה הישראלית.

כיום הוא ידוע כהיסטוריון  של יהודי מרוקו מחד, וכהיסטוריון  של תקופת התנ"ך מאידך, וכמי שחיבר את הספר רב המכר "קיצור תולדות יהוה".

לפניכם מאמר פרוגרמטי חשוב ביותר שהתפרסם בספר "עורו הישראלים" בעריכת אמיר אור ("חדרים", 2017), שיצא לאור בימים אלה והוא זמין  בשלמותו באתר "יקום תרבות".

ישראליות רב אתנית מול אפרטהייד עדתי \ יגאל בן-נון

ההקצנה הדתית והרגרסיה האתנית מטילות מועקה על אזרחים ישראלים. קשה לא להבחין בסגמנטציה המפלגת את אוכלוסיית ישראל לקבוצות ממודרות על פי המוצא האתני או הדתי. אפשר לומר שבישראל חיים היום עמים נפרדים: הערבים חיים בנפרד מן היהודים, החרדים פרשו מן הציבור והמתנחלים חיים במדינה בתוך מדינה. זהו מצב של אפרטהייד. חרדים, ערבים ומתנחלים נבדלים מיתר הישראלים בכך שהם לא חיים ביחד, לא אוכלים ביחד, לא לומדים ביחד ולא מתחתנים ביחד. כך נוצר מצב שישראל היא מן המדינות הבודדות בעולם הנאור שזהות אזרחיה תלויה רשמית במוצאם האתני.

אם לא די בכך, צמחה בארץ בשנים האחרונות תופעה חברתית שמערערת על הזהויות המקובלות ומוסיפה להן משלה. הכוונה לקבוצה שאפשר לקרוא לה ״המזרחיים המקצועיים״ מורכבת בעיקר מאינטלקטואלים שמוצא הוריהם מארצות מוסלמיות. קבוצה זו מחלקת את האוכלוסייה בארץ לשתי קטגוריות על פי מוצאם העדתי, אחד הגמוני ומדכא ושני נשלט ומדוכא, כלומר אשכנזים ומזרחיים. קבוצה זו התארגנה במסגרות שונות, חלקן ממומנות בידי המדינה, שהמוכרים בהן היום הן ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״ ו-״ערס פואטיקה״. זוהי מזרחיות חדשה מבוססת בעיקר על אבחנה התלויה במוצא ההורים. יש כמובן להבחין בין אינטליגנציה מיליטנטית זו, מצומצמת בהקיפה, לבין כלל יוצאי ארצות ערב וארצות מוסלמיות שאין להם זיקה ממשית לאידאולוגיה זו ואף מסתייגים ממנה.

אפשר להבחין בדמיון מסויים בין הרעיון ״המזרחי״ החדש לבין השקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי מעמדו כשליט, האוריינטליסט הנאור דואג שהעמים הנכבשים, הילידים, ישמרו על זהותם ועל ״תרבותם״ כשכוונתו בעצם לפולקלור ולמנהגים מסורתיים. הוא עצמו בז לפולקלור ודואג לאמץ ערכי תרבות אוניברסלים. בארץ, המזרחי המקצועי ממשיך סוג של ההשקפה נאו-קולוניאלית שאינה מבחינה בין מזרח למערב. היא מתעלמת מן ההבדלים שבין תורכיה לתימן, בין ספרד לפרס או בין עיראק למרוקו. "כולנו מזרחיים", אומר המזרחי החדש ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גאוגרפיים, ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים ושומר רק על דיכוטומיה נוקשה אשכנזית-מזרחית.

"כור היתוך" עליו שהיה סיסמה אופנתית בשנות ה-50 הפך בפועל לסוג של רב-תרבותיות: הוותיקים שלטו בחיי התרבות הגבוהה והותירו לעולים את הגטו של הפולקלור. אחרי שנוצרו ״ערי הפיתוח״ כמעט על בסיס של ארצות המוצא, הממסד יצא מגדרו כדי לטפח עדתיות כתחליף לתרבות. הוא עמל להלל חגיגות עדתיות ולהציגן כתרבות גבוהה, שוות ערך לתרבות הישראלית החדשה. כך זכתה המימונה למעמד מועדף אצל פוליטיקאים. במילים אחרות: ניתן לכם מימונה ממלכתית ונשדר שירים מזרחיים נלעגים ברדיו, ננשק את ידיהם של רבנים מזרחיים ונתייעץ ברבנים עושי כשפים, אבל אנחנו נמשיך לנהל את הפילהרמונית, נקבע את הרפרטואר של הבימה, הקאמרי והאופרה ונשלוט בתכני האקדמיה. אלה טריטוריות בלעדיות לנו. כך שמרו הממסדים על כוחם תוך זריית חול בעיניים. הם יצרו יישובים חד אתניים, על טהרת המהגרים ועיכבו זמן רב את אפשרות התערותם בחברה הכללית.

חסידי הסגרגציה הדמוגרפית של שנות ה-50 הצליחו להפיל בפח את המזרחי המקצועי. במקום לגנות את התופעה ולהיאבק בה הוא בחר בדרך דפטיסטית. כלומר, אם נמנע ממני להיטמע בתרבות הישראלית, אם תרבות זו מתעלמת ממני, אאמץ לעצמי את מסורות עדתי ואניף את דגל "הזהות המזרחית" כאנטי תזה לזהות הישראלית. כך הכניסו את עצמם אינטלקטואלים מזרחיים אחדים לשולי החברה במקום לחתור להנהיגה, והפכו לקורבנות מרצון של הרב-תרבותיות הישראלית.

כך פיתח המזרחי החדש ראיה מניכאית המציבה אלה מול אלה מזרחים ואשכנזים שלעולם יהיו אויבים. עולמו מתחלק בין אשכנזים שולטים למזרחים נשלטים, או בין אשכנזים מתקדמים למזרחים מפגרים. האתנוצנטריות עומדת במרכזה של השקפה זו ואינה מותירה מקום לאינדיבידום. היא מתעלמת מדעותיו של הפרט וזורקת הכל לפח של המוצא האתני. גישה זו מנוגדת למחאת הפנתרים השחורים שנאבקו על פתרון בעיות חברתיות והתעלמו מדרישות הייצוג על פי המפתח העדתי. לעומתם, המזרחי המקצועי מציב את נושא הייצוג של ״המזרחי״ במסגרות ממלכתיות או ציבוריות בראש מעייניו. המצוקה החברתית תיפטר לטענתו רק בזכות הייצוג העדתי.

אי אפשר להבין את הפונדמנטליזם של הזהות המזרחית החדשה ללא זיקתה לטראומה ההיסטורית של קליטת העולים מן הארצות המוסלמיות בשנות ה-50 מימי שלטון מפאי. כלל לא משנה אם טראומה היסטורית זו מקורה בטראומה אישית או בטראומת ההורים. כלל לא חשוב אם טראומה משפחתית זו היא ראלית או מדומיינת. מסיבה זו סביר להניח שהכעס האידאולוגי על עוולות העבר לא יעלם במהרה, גם אם ילבש צורות שונות.

בפי דובריה, המזרחיות היא חלופה לישראליות. כתוצאה מכך הם מגחכים על עצם קיומה של תרבות ישראלית. עבורם תרבות ישראלית אינה אלא המצאה מלאכותית. דחיית הישראליות בידי ישראלים אינה תופעה חדשה. העדר תרבות ישראלית אינו מצריך הוכחה בעיני מי שמרגיש שהוא נדחק ממנה. לעומתה הוא מציב את מסורת האבות בנכר. המזרחי המקצועי שחש שהישראליות מתעלמת ממנו, נתלה נואשות במזרח דמיוני. למרבה האירוניה, התרבות הלא מערבית זרה לו, והוא מנופף רק באספקטים פולקלוריסטיים שלה ומתעלם מנכסיה התרבותיים. המזרחי שמרבה להתקיף את הישראליות כ"הגמוניה אשכנזית" שוכח שהאשכנזיות פסה מן העולם.

האשכנזי ויתר זה מכבר על המאפיינים העדתיים־הקהילתיים של הוריו. לאשכנזיות כזהות אין דוברים או חסידים כי צאצאיה בחרו במודע בזהות ישראלית ובזו למוצא העדתי. כמו כן נתקשה למצוא תביעה לאשכנזיות דוגמת התביעה הקולנית למזרחיות. לא אתפלא אם המזרחיות החדשה לא תצמיח בדלנות אשכנזית מקבילה.

אינטליגנציה מזרחית זו הפקירה את הבמה המרכזית של הישראליות ומחפשת מזור בבדלנות המזרחית, אך הגטו האתני צר מכדי לאפשר קדמה ופתיחות. האתנוצנטריות גולשת בקלות במדרון הסגרגציה והופכת לגזענות. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתבצרים בחומות הגטו האתני ומבקשים לחזור רטרואקטיבית לעדתיות ארכאית.

איני מזלזל בתופעה התקשורתית של ערס פואטיקה. יש בה לבטח משוררים מוכשרים. למגמה ספרותית זו היו בעבר תקדימים בשירתם של ארז ביטון וגבריאל בן שמחון, זרם רענן שכונה ״מהפכת הנענע״. אין פסול בהטמעת דימויים מעולם השוליים הרגיונלים, הפולקלור והאקזוטיקה בתוך השירה. השיר הוא גם כלי אידאלי להבעת מחאה אישית או פוליטית.

אך, איזה כמות של זעתר, ערס, פרחה ופדיחה אפשר להעמיס על שורת שיר מבלי להנמיך אותה. לצערי אצל חלק ממשוררים אלה הפכה שפת השוליות האתנית למניירה לעוסה. מחאתם האנטי אשכנזית הידרדרה לאמירה פלקטית חסרת תחכום. לשירה זו אין להערכתי יותר חשיבות ממשקלה בתקשורת ומזמן-עיתון, כלומר שירה קיקיונית אותה ניפחו אחדים מעבר למשקלה האמנותי.

ארז ביטון, ראש ועדת ביטון לחיזוק "המזרחיות" בתוכנית הלימודים עם שר החינוך נפתלי בנט (צילום: פלאש 90)

בהוראת ההיסטוריה קיימים היום עיוותים רבים. הפתרון לתיקונם לא יבא באמצעות ועדות סרק לחיזוק המזרחיות ולא על ידי כפיית השקפות דתיות על ספרי אזרחות. ועדת ביטון שקבלה מנדט משר החינוך להכניס את תולדותיהן של קהילות יהודיות ״מזרחיות״ לתוכניות הלימודים נועדה לכישלון מכיוון שאי אפשר יהיה מתודית לאמץ את מסקנותיה בתוכניות לימודים מן הטעם הפשוט שאין מכנה משותף הגיוני לכל קהילות אלה.

למרות שאחד מתחומי המחקר שלי הוא יהדות מרוקו, אני סבור שאין להטיל על ילדי את לימוד גלות מרוקו כפי שמבקשת הוועדה. כהורה חשוב לי יותר העולם בו יחיו ילדי בבגרותם. תלמידי בתי ספר יסודיים ותיכוניים לא צריכים ללמוד על יהודי צפון אפריקה, ולא על יהודי אירן, תוניס, בולגריה, פולין, ספרד, אוקראינה, תימן, אלג׳יריה, רומניה או עיראק. היסטוריה אינה משחק של קהילות שמתחרות אחת בשנייה. ישראל לא זקוקה לנרטיב מזרחי כאנטי תזה לנרטיב אשכנזי. לאקדמיה לא נחוצה פקולטה ליהדות המזרח נפרדת מפקולטה למדעי הרוח כדי לטפח קהילות שהוזנחו במחקר. החברה הישראלית גם לא חייבת למנות רב ראשי אשכנזי בנפרד רב מראשי ספרדי כאילו הם מייצגים דתות שונות.

העולם הגלובלי הרב-לאומי והרב-אתני בו אנו חיים רחוק ממבטם של קובעי מדיניות החינוך. המזרח עבורם אינו יפן, סין, אינדונזיה והודו אלא מרוקו ועיראק. מחברי מסקנות ועדת ביטון שכחו שאנו חיים במדינה ריבונית ולא בעיירה גלותית בתימן או באוקראינה. חלק לא מבוטל מאוכלוסיית ישראל היום שייך כבר לדור שלישי של מהגרים.

אם רצה שר החינוך לתקן ליקויים בתוכניות הלימודים הוא היה צריך למנות ועדה של היסטוריונים ואנשי ספרות שיעדכנו מחדש את ספרי הלימוד ויתאימו אותם למציאות חיינו ולעולם ילדינו. עדיף היה שימנה ועדה להוראת היסטוריה בכלל, בראייה אינטגרטיבית, ולא ועדה לדחיסה מלאכותית של נושאים עדתיים מזרחיים או אחרים למערכת הסתגרנית הקיימת. ועדת מומחים מסוג זה היתה לבטח מגיעה למסקנה לבטל את ההפרדה הארכאית בין ״היסטוריה של עם ישראל״ לבין ״היסטוריה כללית״, חלוקה שהונצחה בספרי הלימוד ובעיקר באקדמיה. יש לצפות ממערכות ממלכתיות שיפנו את מבטן להווה ולעתיד הקרוב. חינוך זה רצוי שיהווה בסיס משותף לכלל אזרחי המדינה ללא הבדל מוצא או דת. בעולם הגלובלי של ימינו זאת תהיה טעות להשתעבד ליהודוצנטריזם ולאירופוצנטריזם.

הגיע הזמן להסיר את המשקפיים שאוטמות את מבטנו ולהסתכל על העולם, על עברו ועל עתידו, בראייה עדכנית. כדי שהתלמיד הישראלי יתמודד עם העולם בו הוא עתיד להתפתח. נחוץ לו ידע על תרבויותיהן של יבשות חוץ אירופאיות. הוא לא יכול להתעלם מתרבותיהן של סין, הודו, יפן ודרום אמריקה. הוא יצטרך ללמוד על תהליך התהוותן של הדתות הגדולות שעיצבו את האנושות, הדת הפרסית, הפולחן המקראי, הולדת הנצרות, היהדות הרבנית, חיבור הקוראן, ההגות הבודהיסטית, תורת קונג-פו-דזה ותרבות המאיה.

הוא ידרש להכיר לעומק זרמים רעיוניים שטילטלו את ההיסטוריה האנושית: הלניזם, פוליתאיזם, קפיטליזם, קומוניזם, ליברליזם והומניזם. חשוב שילמד על השינויים המכריעים באבולוציה של האדם: התהוות ההומו ספיינס, גילוי האש, היווצרות השפות, מהפכת הכתב, המהפכות הכלכליות: החקלאית, התעשייתית, המדעית והדיגיטלית, והיווצרותן של מדינות הלאום. על הישראלי להכיר ללא ספק את תרבויות המרחב התרבותי בו הוא חי: קורותיהן של מצרים העתיקה, שומר, אכד, אשור, בבל ובעיקר פרס ויוון, את ימי המלוכה בישראל וביהודה, ביזנץ, הממלוכים, צלבנים והעותמאנים. איש תרבות בעולם הגלובלי ידרש לגלות ידע בסיסי בזרמים הגותיים, פילוסופיים, מדעיים, אמנותיים או ספרותיים עיקריים. זהו עולמו הרעיוני של כל אזרח בעתיד הקרוב. בעולם של אימפריות רב־לאומיות, גלובליזציה רב־אתנית ושאיפה להומניזם כלל־עולמי, תופעת ״המזרחים המקצועיים״ היא צרימה מצערת בחברה הישראלית.

מכלוף אביטן

קריאה מחודשת ביצירת הפילוסוף העברי מקזבלנקה מכלוף אביטן ("אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן", עריכה: יעל דקל, הוצאת רעב 2016). מעלה שאלה היפותטית: איך הוא היה מגיב היום על הזהות האתנוצנטרית החדשה בשיח הציבורי. משנתו האוניברסליסטית, ההומנית והרציונלית של אביטן רחוקה מאתנו היום כמרחק מרוקו מן המזרח. ללא ספק היה יוצא חוצץ נגד החינוך החרדי: "הלימודים בבית הספר יכללו ידיעת המציאות על כוכבי השמים וכל מלאכה וחוכמה ומדע שנתוודע לאדם עד ימינו, זה במטרה שהאדם החדש ירכוש ידיעות ויבטל את כל האמונות הלא רציונליות" ("בניין העולם", עמ' 97).

למול הגזענות האתנית של עסקני המזרחיים היה אביטן מטיף "לאהוב כל אדם כמוך בלא להבדיל בין איש לקטן, בין זכר לנקבה, בין שחור ללבן" ("אשר האדם", עמ' 37). הוא התנגד לסמלים המפרידים בין בני אדם, וציין שהדגלים "מבדילים אותנו בפרהסיה. זה צבעי וזה שלך. מתבדל אני ממך כהבדל דגלי מדגלך" (שם). התפישה הרציונלית והאוניברסלית של אביטן עומדת בסתירה לעליבות העמדה המזרחית, שמציבה חומות הפרדה בין ישראלים, ודורשת להחזיר אותנו למחוזות הגלות ולסגרגציה מרצון. טוב יעשו עסקני המזרחיות אם ירימו את מבטם מעל למי הרפש שבהם הם מתפלשים, יסתכלו על מרחבי היקום, וילמדו את קורות האנושות ותהפוכותיה, ואת תולדות האזור הגיאו־תרבותי שבו אנו חיים. אביטן ישמש להם מורה דרך.

בתקופה שבה רגיונליזם וגלובליזציה דרים בכפיפה אחת, מדינות העולם הנאור מבססות את זהותן הלאומית על האזרחות. הן אוסרות כל אזכור של מוצא אתני או דתי של הפרט, בכל מסמך רשמי או ציבורי. הלאום הוא האזרחות והאזרחות היא הלאום. תעזו לומר בצרפת לצעירה בשם יסמינה שהיא ערבייה והיא תאשים אותכם בגזענות. היא צרפתייה כמו כולם. מוצא הוריה או דתה אינם רלוונטיים לזהותה האזרחית. מסיבה זאת לא ידוע כמה מוסלמים חיים כיום בצרפת. בישראל המצב הפוך. צעיר שחום עור המפגין נגד קיפוחו כישראלי, יוזכר תמיד כאתיופי. הרגרסיה המזרחית מטיפה לזהות עדתית ארכאית כתחליף לזהות אזרחית. האובססיה לאתנוצנטריזם מזרחי מובילה בהכרח לסגרגציה ולאפרטהייד.

אין להקל ראש בתופעה: האידיאולוגיה המזרחית יצרה ״תורת גזע ישראלית״ המתעלמת מדעותיו של הפרט או ממעשיו, מתוך אקסיומה לפיה קיים אנטגוניזם אינהרנטי בין אשכנזים, באשר הם אשכנזים, לבין מזרחים עשוקים. כתוצאה מכך המזרחי המקצועי דורש ייצוג במוסדות המדינה לא כישראלי, אלא על פי מוצאו האתני. לא כישוריו קובעים, אלא הקביעה לפיה המזרחי הוא תמיד קורבנו של האשכנזי. מקורה של דרישה זו ברעיון האפליה המתקנת. אך השימוש המוצהר בה ינציח בהכרח סטיגמות. ייווצרו שתי קטגוריות של בעלי תארים: אלה שקיבלו אותם בזכות ואלה שזכו בהם בחסד האפליה לטובה. לאמיתו של דבר אין צורך באפליה מתקנת. די לסלק את האפליה הקיימת, שמקורה בבורות ובדעות קדומות.

השתלטותה המואצת של הדת על חיי המדינה אינה אלא חלק מבעיית האתנוצנטריות. היום הזהות היהודית נקבעת לכאורה על פי קריטריונים דתיים אך למעשה המרכיב הדתי-אמוני נעדר מהגדרתה. למרבה האירוניה, ישראלי יכול להיות חסר דת, אנטי דתי או להמיר את דתו ועדיין להישאר ישראלי. לא כך לגבי לא יהודי שרוצה לקשור את עתידו לישראל ולעמה: הוא יהפוך לישראלי רק אם ימיר את דתו לדת שרוב הישראלים אינם מאמינים בה. לפי החלטות המדינה, יהדותנו אינה מבוססת על אמונה דתית אלא על מוצא אתני מדומיין.

מדינה המתקיימת על טהרת מוצא אתני מפוקפק הופכת לאתנוכרטיה ומסכנת בכך את עתידה. חד־אתניות הופכת במהרה לגזענות. מדינות מתוקנות התגברו על הבעיה וביטלו כל רישום של דת או של מוצא אתני ("לאום" במושגי משרד הפנים) מכל מסמך רשמי, גלוי או חסוי. אל לנו להתנהג כנבדלים מן החברה האנושית בעולם הגלובלי. אנחנו די חזקים כדי להפסיק להתנהג כגזע נבדל ולהפוך לעם נורמלי ללא סגרגציה אתנית, דתית ומגדרית. גם הלאום הישראלי אינו חזות הכל. לאומיות בעידן העכשווי אינה יותר מאשר מסגרת ארגונית ממוסדת שמטרתה להוביל את אזרחיה ליתרונות המדעיים והכלכליים של הגלובליזציה שתאפיין בין השאר את המאה ה-21.

ראו גם:

ארלט מינצר: דבר מכלוף אביטן – שיר מהאנתולוגיה הפואטית "עורו הישראלים"

מזהרה אלפסיה ועד לארז ביטון: עודד כרמלי על דו"ח ביטון

אוטופיה מקזבלנקה: מכלוף אביטן על שלום עולמי

עורו הישראלים: אנתולוגיה פואטית -אידיאולוגית פורצת דרך בעריכת אמיר אור

עורו הישראלים -זמין באתר "יקום תרבות "