If Hitler invaded hell I would make at least a favourable reference to the devil in the House of Commons

.Winston Churchill

לרגל יום השואה 2017 אנו מביאים קטע מהמחחזה האחרון של המשוררת היהודייה-גרמנייה הדגולה אלזה לסקר שילר, הנחשבת כיום למשוררת הגרמנייה הגדולה ביותר במאה העשרים, אשר סיימה את חייה בארץ ישראל, ירושלים.

בימים אלו יוצא לאור קובץ המחזות של אלזה לסקר שילר “עיר של חלום” (עורך: מוטי סנדק, הוצאות “סמטאות –אורים”, בשיתוף הספרייה הלאומית ירושלים, 2016. מתרגמים:  פרופ’ גד קינר- קיסינגר, אסתר פון-שוורצה ואבישי מילשטיין) הכולל את המחזה “אניואני”, שבו דמיינה לסקר-שלר ב-1940 את גורלם של מנהיגי הנאצים בגיהינום.ניתן להשיג את הספר בטלפון 0528815814

לפניכם הסצנה הזאת.

אלזה לסקר-שילר (1869-1945)

“ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם”. במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר (1945-1869), המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.

ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ”ית עתירת הוד.

הספר “עיר של חלום” מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה של לסקר-שילר בתרגום לעברית:

הנהר השחור” (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, “ארתור ארונימוס ואבותיו” (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו“אני ואני” (1942) בתרגומו של פרופ’ גד קינר-קיסינגר, שאותו  כתבה לסקר-שילר בירושלים.

הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק, כולל אחרית דבר אקדמית מאת פרופ’ גלילי שחר וכן הומאז’ לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה  שימברוסקה ויהודה עמיחי.

מה כתבו על אלזה לסקר-שילר?

“המשוררת הלירית הגדולה ביותר שהיתה לגרמניה מעודה” (גוטפריד בן).

“הגדולה בשירת ישראל באותיות לטיניות” (אורי-צבי גרינברג).

“מחזותיה מאופיינים בפשטות של מבע לשוני וגדולה תנכ”ית, מלכת האקספרסיוניזם” (ברטולד ברכט).

“היא היתה ההיפית הראשונה שהכרתי, הרבה לפני שהדבר הפך לאופנה” (יהודה עמיחי).

“אלזה היא אסכולה של אישה אחת” (נתן זך).

מבוא

מאת ענבל בראל

אלזה לסקר שילר עלתה ארצה ב-1939 כאישה מבוגרת, מהגרת שלא מבחירה מאימת הנאצים, לאחר שלא הצליחה לחדש את רישיון שהותה בשוויץ. משוררת מהוללה הגיעה לירושלים, העיר שכתבה עליה וחלמה עליה וראתה בה גן-עדן נכסף. היא המשיכה ליצור במולדת החדשה-עתיקה: ייסדה מועדון ספרותי וערבי קריאה, ציירה, וכתבה שירים כואבים, נוגים ויפים.

משוררת מהוללה התגוררה בירושלים, אבל שנותיה האחרונות עברו עליה ללא תהילה. כמו הגיבורה של עגנון, היא פיזרה בנדיבות סוכריות לילדים ולחם לציפורים, אך הדלות, הבדידות ותחושות הניכור והאכזבה ניכרו בפניה: לא חוט של חן וחסד ורחמים נמסך עליהם, כי אם קמטי זעם, תשישות ועלבון. ובכל זאת, כשישבה בבתי-קפה (והיא ישבה הרבה בבתי-קפה), היו שזיהו אותה כיוצרת גדולה. הד  או צל לקיומם של עולמות עליונים.

כן, היו שזיהו אותה באותם שנים, וגם זכרו אותה לאחר מותה באמצע שנות ה-40, אבל הם היו מעטים. רוב-רובו של הציבור בפלשתינה של אותן שנים לא ידע מי זו אלזה לסקר-שילר, וגם היום, למען-האמת, רבים לא מכירים את שמה. גבריאל צורן, במאמרו המופיע בספר עיר של חלום מסביר כי אחת הסיבות המרכזיות לכך שדמותה לא נחקקה בתודעה הציבורית היא העובדה הפשוטה שחלק גדול מיצירתה לא תורגם לעברית. בסוף שנות השישים היא אמנם זכתה לגאולה רגעית הודות ליהודה עמיחי, שתרגם קובץ שלם של מבחר משיריה, ובשני העשורים האחרונים היא חדרה מעט לתודעה הציבורית בזכות נתן זך, שמעון זנדבנק, ישראל אלירז, יגאל תומרקין, איטה שדלצקי, יהודית שרגל,ליאורה בינג-היידיקר ואישים נוספים שתרגמו את שיריה, כתבו בעקבותיה או ציירו בהשראתה, ועדיין – מרבית הישראלים לא מכירים את השם אלזה לסקר-שילר, ולא יודעים שהיא לא הייתה רק משוררת אלא גם מחזאית וסופרת וציירת מוכשרת, אישיות מרתקת שביצעה אמנות פרפורמטיבית ומופעי דראג הרבה לפני שהמושגים האלו הומצאו והפכו לאופנה.

אלזה לסקר-שילר הייתה בוודאי שמחה לראות את עיר של חלום, ,הספר המרשים והמהודר שמחזיר אותה לחיים. היא אמנם טענה שאין צורך לתרגם את שיריה משום שהם “כתובים עברית ממילא,” אבל מחזות זה משהו אחר. הצופים אולי יוכלו להתחבר אל האווירה מתוך התנועה, המוזיקה והתפאורה, אך כדי להבין את הדיאלוגים, המונולוגים והעלילה, יש  לתרגמם ללשון מתאימה.

יותר מ-75 שנה לאחר מותה, אלזה זוכה לספר מרהיב בעריכת מוטי סנדק,  שבו ניתן לקרוא לראשונה את מחזותיה בעברית. אבל  עיר של חלום הוא יותר מאסופת מחזות. למעשה, ניתן לראות בו מעין אודה מיוחדת לאלזה, מחווה עשירה וססגונית, מלווה במאמרים ומסות, שירים ותמונות – חגיגה לעיניים, לרוח ולנפש.

אלזה עצמה הייתה בוודאי מברכת על הספר הזה, ומתרגשת לגלות כי זוכרים את שמה, כותבים עליה וקוראים את מחזותיה גם היום, 76 שנים לאחר שנפרדה מן הארץ שעליה חלמה, מחזירים אותה אל קדמת הבמה ומשיבים לה תהילה ראויה.

על המחזה “אניואני”

בין ירושלים-של-מטה לברלין-של-מטה: שירה, תאטרון, פוליטיקה, אפוקליפסה ואפותיאוזה במחזה אניואני מאת אלזה לסקר-שילר

מתוך המבוא מאת גד קינר (קיסינגר)

בסצנה המפורסמת ביותר בהדיקטטור הגדול של צ’רלי צ’פלין מרקיד הינקל, בן דמותו של היטלר, בשגעון גדלות אימפריליסטי את הבלון המנופח של כדור הארץ לצלילי לוהנגרין של ואגנר עד שהוא מתפוצץ בידיו. גם אניואני, המחזה האחרון משלוש יצירות הבמה של הגדולה במשוררות הגרמניות המודרניסטיות,  אלזה לסקר-שילר, נפתח בהפרחת בלון, או ליתר דיוק, כדור, המייצג כמו במקרה של הינקל, ובשונה ממנו, פנטזיה בלתי אפשרית. גם דמות המשוררת ביצירה, האני האחר(ת) של היוצרת במציאות, המתפצלת ביצירה פיצול נוסף לשתי ההתגלמויות המקוטבות ביותר של שני הכוחות המעומתים בנפש הגרמנית, “הטוב” כביכול (פאוסט המדען) ו”הרע” המדיח אותו (מפיסטו השטן), מתחילה את היצירה בכדור, או בלון: “זה קרה לפני עשר וחצי שנים בעיר הנאצים שכוחת האלוהים/ העפתי אז כדור מוזהב, מצועף קלות, בלתי נראה / דרך זעקות הרצח…”

בכך כמעט ומסתיים הדימיון בין אניואני לבין הפרודיה הבורלסקית של צ’פלין והסאטירה הרגשנית של ארנסט לוביטש להיות או לא להיות – שלוש יצירות, שנוצרו באותה עת, בין 1940 ל- 1942. שנים בהן השתלטו הנאצים כמעט על אירופה כולה, ובהן עברו ממדיניות של רדיפת היהודים להחלטה על “הפתרון הסופי”. “כמעט” אמרתי, שכן בדומה, במובנים מסוימים לגישתם של צ’פלין ולוביטש, המגחכת את מנהיגי הנאצים, את המיליטריזם הגרמני, את השאיפה להיות מעצמה עולמית ואת הנאמנות העיוורת לסמכות, גם המחזה הפרגמנטרי של אלזה לסקר-שילר הוא כדברי העורך של המהדורה האחרונה, קוין ונמן,  “עירוב מתוחכם של במת עולם, קומדיה, אופרטה וסלפסטיק”, וכפי שבעלת הדבר עצמה מעידה במכתבה למו”ל שלה, זלמן שוקן, בספטמבר 1940: “לעתים המחזה רציני ביותר, אבל גם משעשע למדי”.[1] אולם בשונה משני הגאונים ההוליוודיים שלא השכילו להבין את עומק האימה והמפלצתיות הטמונות במנגנון הגזעני והרצחני של הרייך השלישי, אלזה לסקר-שילר, הגולה בירושלים, חוותה את נחת זרועו של אותו מנגנון על בשרה, ומשום כך נקל לחוש בכאב הטראגי שמתחת למסכות הקרנבל, מסורת פרפורמטיבית שלסקר-שילר עוד נושאת עימה מגרמניה של ימים טובים יותר.

אלזה לסקר-שילר

ולכן, ארבע שנים לפני סיומן של מלחמת העולם השנייה והשואה, מזמנת אלזה לסקר-שילר לצוותא 1 ביצירתה אניואני המיטלטלת בין פנטסמגוריה סוריאליסטית-אקספרסיוניסטית לדרמה פוליטית, לגיא בן- הינום בירושלים  בליל של דמויות, “פאסטיש” שהיום היינו מכנים אותו “פוסט-מודרני”. הוא מורכב מלבד  המופע העצמי שלה, ממלכי התנ”ך שאול, דוד, שלמה והבעל האלילי; מגיבורי פאוסט של גתה הכוללים חוץ מפאוסט ומפיסטו, בין היתר, גם את הסרסורית מרתה שוורטליין (דווקא גרטכן, אהובתו של פאוסט, נעדרת, אם כי מדובר עליה כמי ש”הואיל ועם הגיל היא בשומן מתברכת, את גופה המפתה בלובנו החלבי עוד עתה, למחוך היא דוחסת”) ; מהוליווד – מזמינה אלזה לסקר-שילר לתמהיל הטקסטואלי-בימתי הססגוני שלה את הבמאי הידוע מקס ריינהרדט לביים את המחזה שבתוך המחזה, ויחד איתו “מגיעה” שלישיית המצחיקנים של שנות ה-30 וה-40 המוקדמות במאה שעברה – האחים ריץ; ומירושלים – זוכה להיכלל במחזה  ה…דחליל מ”הקוסם מארץ עוץ” ומגנו של דוקטור טיכו- רופא העיניים הידוע (זוכרים את המקרוב  בעין של ציונה שאותו טיכו מוציא במערכונו של שייקה אופיר ז”ל?…). ומפיסטו מארח על שולחנו את ההנהגה הנאצית, שבאה לכבוש גם את השאול – היטלר, גרינג, גבלס, הס, בלדור פון שירך ורוברט ליי – ולא על ידי מלאך ולא שרף, אלא דווקא הוא עצמו, השטן, הרוע הקלאסי בהתגלמותו, מפקיד את עצמו – מתוך זעזוע על הוולגריות וחוסר האנושיות של אורחיו – על הטבעת הרוצחים על גייסותיהם בים של לבה רותחת, כשהם עדיין זועקים “הייל היטלר”.

אני ואני
טרגדיה תיאטרונית
1941-2

מאת אלזה לסקר-שילר

עברית: גד קינר-קיסינגר

מערכה  חמישית

הדמויות: כמו במערכה הקודמת.

Personen: die vom vorrigen Akt.

את התריס פותחים שני שדים.

מפיסטו ופאוסט (חוזרים למרפסת.)

מרתה שוורטליין (יוצאת לבקשתו של גבלס למרפסת. גבלס מתחבא במבואה בכניסה למרפסת מאחורי פסל השיש של פאוסט. )

מרתה שוורטליין סלח לי, מר שטן, כשהגיבורים הנאציים האלה חדרו לגן השאול שלנו, הם  – (היא “מרימה” למילותיו של גבלס, החוזר אחריה בקוצר רוח)

גבלס בתוך ביצה שקעו –

מרתה שוורטליין בתוך דייסה שקעו.

גבלס בלהט משחק השח שלך, כבוֹדָה –

גב’ מרתה שוורטליין בלהט שגעון השח שלך, –  כבודו, נשכח ממך – מָהההה?

גבלס בהמה סתומה! —

גב’ מרתה שוורטליין בהמה סתומה מהההה?

פאוסט מה?!!

מרתה שוורטליין הצילו, הצילו, מר שטן, אחרת אה- אה- אה-

גבלס יטבעו ?

מרתה שוורטליין מכות יחטפו! מכות יחטפו!

מפיסטו (משועשע) לאן נעלמת הבוקר עם זריחת החמה?

מרתה שוורטליין (שואלת בנכלוליות) מה?

מפיסטו גברת סרסורה, האביב עוד לא בא!

מרתה שוורטליין האליל הארי בכל זאת הטיל ביצה!

פאוסט שכה אחיה. האישה לא רק עיוורת-

מרתה שוורטליין ומה שרציתי לומר אדונים (פונה לעברו של גבלס המסתתר) הרמן קראו לו הנאצים האחרים –אאאאיך זרחו חמה לבנה וכוכבים מן האאאיך החזיתי של גופו וכמה-נורא כמה-נורא כמה-נורא, דווקא דווקא דווקא, הו  הו  הו!

מפיסטו שהוא טובע בדיוק לפני נשף השאול. מספיק, מדאם, התנדפי בחדווה!  מה בעל הפרסה שכבר נרקבה עוד מסתובב לו בשאול? השכל שלו צולע היום אחריו, ואם העבד הפטפטן לא ישבור את המפרקת לעצמו , הרי פרסתו תהפוך לוואלהלה, לאנדרטת ההנצחה שלו. (זעקה מחרידה מהדהדת מכיוון הכניסה לאולם לעבר המרפסת. המרשל גרינג קורא לשטן מתוך מרבצי הלבה, לפני שראשו שוקע בנהר המבעבע.)

גרינג תנו לו שיירקב ויימק שם למעלה על מדרגות השאול,

הוא תמיד עמד בדרכי בכל משעול.

מרתה שוורטליין עזרה, שטן, עזרה, וחיש מהר! אחרת עם מתוקי המסכן העסק תכף ייגמר!

גבלס (מרים בקושי רב את פלג גופו העליון , בלעג) הייל היטלר!  אני מקווה ש –

גרינג ( ראשו  צף ועולה שוב) הרימי ראש מדאם!  מה אתם מקשקשים שם כל הזמן?

מרתה שוורטליין הו הו הו….

(נשמעות פסיעות מתקרבות של יחידות נאציות)

פון שיראך אדולף, אדולף, למה עזבתני?[2]

לי כשם ששמי הוא לֵי, גם תורו ” שלו “” עוד יגיע בחיי!

מפיסטו מונע מפאוסט המנסה להתרומם בסערה, על מנת לפגוש את חיילות הנאצים הנוספים,  המתקרבים מכיוון גן השאול, ולהזהיר אותם!

מרתה שוורטליין איש אינו חומל עלי במצוקתי –

פאוסט בחפץ לב אשקע שם עם הצבא כולו  אל מותי!   (הוא משליך באלימות את כלי השח על הלוח) כך יורדים לטמיון לבי, מוחי ובני מעי, אני מתחנן בפניך, נסיך, הפח עוד אש בלהבות הגיהינום והנח לי למות, לי – לבנו של המשורר “הגרמני”, יחד  עם מולדתי ובני עמי!

מפיסטו הו, עולם זה מעשה ידי אדם! אלמלא אלוהים היה אלוהים, הוא היה משתגע מן הסתם!

פאוסט אתה בוודאי ציפית למשהו נורא יותר – העולם תמיד העניק לך כתב חידה.

מפיסטו (לשנים מן המשרתים השדים) תסלקו את סוס ההרבעה הנושך מהמרפסת!

צרפו אותו לגיבורים האחרים במחראה החשוכה שלהם.

מפיסטו (לפאוסט) אתה יודע, אני אוהב את כל הסוסים והסייחים,  אבל אם אני פוגש – פה ושם, מין לידת נפל כמו זאת של פרסה, אני נהנה מזו שלי, המעוצבת היטב  הנאה כבירה!

פאוסט (שוקע במשקל מחורז מוצלח) עוד בקושי  האמנתי שידידי פרידריך[3] מסוגל למקצב כה מוצלח – אתה עולה בגינוני נסיך, בנעלי לכה של חרוז חדש, מברך ברוב נימוס, בַיאמבוס  מוכה השיגרון שלנו, למרכבת מסע המשוררים שלנו, האומניבוס.

מפיסטו (בהנאה גלויה מהמחמאה) עוד כילד נהגתי  לייצר חרוזים חמודים, אבל את השירה האמתית  אני משאיר לך. אם אי פעם שוב יופחת מחיר נייר הכתיבה, אז אפיק סיפוק מיוחד עלי אדמות, אם אתה תכיר בכישרוני ותשיר לי מזמורי תהילות. גם אם רק לידיעת כל הרשויות הרוחניות.

אם תרון רוחך, ירקוד דמי איתה – –

פאוסט שטנס, תפסיק לשחק אתי פרה עיוורת –

מפיסטו אבל השטן עיוור יותר, עיוור יותר ממך. אם המוות בכל זאת יפקוד אותי, אוכל לנדב לך את תשובתי; זו שאחרי החיים מוארת חגיגית, זוהרת באור יקרות, מתנה ממי שאלוהים ברכו בכל הברכות; הלבנה וכוכביה, הם הפרס המיועד למשורר!

אתה בן אלמוות, היינריך, אני איני מסוגל למות. שום יורשים לא מחכים למכירת ספרים מטורפת. ובכל זאת מלכותך היא לא מהעולם הזה. וגם היום אתה עדיין חי, חולמני, בכל מקום שלך ייראה; כאן בגיהינום; או ברקיע השביעי – בתכלת השמים.

פאוסט האוניברסיטה באמת לא ראתה את זה בעין יפה, וגם הפרופסורים.

מפיסטו אני בז לפרופסורים המכובדים, את הזמן לשחק האדונים מאבדים. איך אנחנו שנינו משחקים לנו עם החרוז. הפרופסורים לעומת זאת מצטיינים ביובש מופלג, ומלמדים בשיטות שלרוב אין להם עליהן כל מושג.  אך כל למדן ממלא את קופסת מעשיותיו  בשקדי מרק ורָקָק קדמון, להביא לביתו לצהרים בששון.

המנכ”ל לבמאי ריינהרדט, (בקול מהוסה וכמעט בלתי נשמע) חמישה אחוז מהמנויים הם פרופסורים, ועוד כל מיני כרטיסי חינם.

הבמאי ריינהרדט אני מבקש ממך, קולגה, לא לצעוק כל כך, כמו שאתה רואה אנחנו מאלתרים כאן באוויר הצח. (למשוררת) משוררת נכבדה, האם תרשי לי למחוק את השורות האחרונות?

המשוררת אתם שואלים את כוכבי מרום – שאל את השטן, הוא עונה על שאלות כאלה ברצון.

הבכור באחים ריץ לאחיו “תמונה או טקסט ?” (הוא שולף דולר מכיס מקטורנו) אני מתערב שהוא יאמר  לא!

מפיסטו לא! כמומחה אני אומר: “לא!”

הבכור באחים ריץ או קיי!

מפיסטו (ממשיך) אתה בן אלמוות, שוב אני חוזר על כך, אבל אני לא מסוגל למות.  מדי פעם מצרפים אותי ללהקה של תיאטרון מריונטות!  דחוס בגוף בובה, זורק אותי אחרון הפרחחים לביוב. – אך כשהפכתי ל”תותח”, שוב הייתה לי עדנה, בימי יורשיך. מתוך החוג הנאסף והנשכח, שהוזמן על ידי הנוטריון, הכל שתו מספלי השבת של האם-היועצת  קקאו , קם לו האהוב שבבניך, פאוסט  אוגוסט! –  דווקא, הוא, דווקא בנך הדווקאי, שלמשמע שיריך השתעמם עד מוות, התרומם מגונדר בצווארון מעומלן וחפתים, בידו הלורנטה הגדולה והמוזהבת של אביו הגדול, ודקלם בדמותך “שלך”,  מרוסן ומכובד, כמו שנוהג אביו בחצר, בזוהר של אלפי נרות, את קינתך האצילית , לכבוד בואה של פמליית דודך ודודתך.

– על כל הפסגות שלווה –

בכל הצמרות

לא תחוש –

אף הבל נשימה…

קויוית, קיוית – הצפרים ביער שוקטות בִּשְנָת…

חכה אך מעט –

ותנוח אף אתה …

פאוסט (בוכה – )

מפיסטו והנה אך הכנתי את רוחי להתוודות

והדוקטור פאוסט מתחיל ליבב מרות – ?

פאוסט: (טומן את ראשו ברטט בידיו של מפיסטו:)

–          אינני מוצא את עצמי שוב

באושר הזר, הנצחי –

נדמה לי שתבל מפרידה ביני לביני –

בין הלילה הראשון של הפחד הקדמוני.

הייתי רוצה שכאב יתקפני –

יכריעני תחתיו באימה!

ומחיקי לחיקי בעוז יכריעני!

ויניח אותי ברצון הבורא –

שוב בביתי ומכורתי

מתחת לשדי אמי.

מפיסטו: במכורת אמך אין נפש חיה…

אף שושנה כבר לא תפרח שם ברוח החמימה.

פאוסט רוצה לכבוש לב אהובה…

מפיסטו ולקבור את עצמי בבשרה.

פאוסט (בעודו משקיף בכאב על הארץ ועל הגיהינום – )

שטן הַעַלם את מבטי הרחק יותר ויותר מן העבר –

שטן כן, אמנות “זו” למדתי מאלוהים זה מכבר –

להתעלם מן העבר שחלף כמי נהר.

אך שוב, אחי, בלב ונפש אנחנו זורמים!!!

במקהלת הסטודנטים על כוכב הסיריוס שמחים ושרים!

(השטן קורא) “סוזנה, מלאי לנו את הגביע בבירה מקציפה,

שני גרונות ניחרים לנו, יחד נינצל מן הכליה!

פאוסט היי טירונצ’יק, בוא נקיש כוסות על השולחן!

שניהם יחד (שרים)

נזלול בחמדה,

בוא לא נשתגע![4]

מי שלא בא,

שיישאר במיטה!

Edite, bibite collegiales,

Postmulta secula       ,

pocula nulla X2

מפיסטו כך אנחנו מרחפים בימי הנדודים  מעל האופק האחרון אל תוך ממלכת האל !( מפיסטו ופאוסט קמים באותו רגע, ונוצר הרושם שגם מבחינה גופנית הם צומחים לגודל של דמויות על-אנושיות) אחי היקר, הישען עלי צמוד יותר, כדי  שתוכל להגיע אלי, ואני אליך. (מגיש לפאוסט את חניתו) ונעץ את החנית בלבי… הרוג, הרוג את הסלמנדרה!!!

פאוסט (מזועזע – מסרב לעשות את המעשה – )

מפיסטו נו – בדיוק כשאני רוצה להרחיק אותו מהשטן, הוא מתאהב בו!

פאוסט בדרך לשמים –

כל חושי ערים ומחוללים, אושר שלא היה ולא יהיה כמותו לעולמי עולמים מציף את לבי.

(מצחיהם של מפיסטו ופאוסט מעוטרים בכתרי עננים)

פאוסט הנה, גן העדן כבר משפיע עלינו מאורו…

מפיסטו משעול העכביש מערטל את עולמו האמיתי של אלוהים, ומסיר מעל עצמו את אשליית העולמים.

(נשמעות זעקות שבר וקללות של החיילים הנאציים השוקעים.

היטלר עומד חמוש עם שומרי ראשו ועם ריבנטרופ, הימלר ורוזנברג לפני שערי הגיהנום.)

ריבנטרופ והימלר איפה תקוע שטנס?

בעל אם לא איכפת לכם, רבותי, הוא נכנס עם מדים מחוטי תיל לאמבטיית הפאר.

היטלר (לרוזנברג -רועד כמנחש) אמבטיית פאר? למה הוא מתכוון שם למעלה הבהמה הזאת באמבטיית פאר, רוזנברג?

בעל אדון אדולף, הזדרז והיכנס פנימה.

שטנס כבר – מזמן נכנע!

היטלר (מתרברב בשיגעון גדלות) שמעתם נכנע!

בעל זאת אומרת בפני אלוהים, אדון עולם!

(היטלר וחבורתו נכנסים דרך השער: הם נשטפים בגל פורץ של לבה ושוקעים ללא ישע בנהרות הלבה)

בעל שתיצָלוּ לכם מכף רגל ועד ראש, בנחת, רבותי, קחו את הזמן. תערב לכם ארוחת הערב בים הסחי.

מפיסטו (זרועו חובקת באבהיות את כתפיו של פאוסט.) הוא הרעיל את דם הענב הגרמני.

הוא היה חייב לצאת לקרב  “בעצמו“! האומץ – הקורבני.

הוא הסית את הנוער לרצח ולברבריות! הוא!

צרימה פחדנית באקורד מְחוֹלָהּ של האנושיות!

הוא לא מותיר אחריו אפר, גם לא אי קטנטון של חורבות!

רק  מות כלבים נועד לו, לשונא היהדות והנצרות!

-אך החיה הקדמונית החצויה של צלם האני שלי,

מעניקה חיים חדשים לי –

ובזכות ההתהוות החוזרת ולא חלילה

של האניואני

אני חוזר מואר

זוהר בנוגה חגיגי אני אל עצמי!

— אני מציע לכל אחד מן הנוכחים בקהל

נסו את הניתוח הקיסרי על עצמכם.

הוא מוביל למעין שלמות ברורה וצלולה!!

נרוקן ראשית את השארית מגביע אחד לשלום העולם!

מעט סבלנות קהל, השורה האחרונה של המערכה החמישית כבר מתקרבת –

…אני לא ממהר לשום רכבת –

מלאך או שטן בלבוש אדם, צוחק מי שצוחק אחרון.

אבל אתם צותתם לי בקהל, אדון, גברת,

“מלאי עוד גביע, דודה פונדקית!”

הידד לקהל שלי!

מה שעבר עבר, יוצא לניכר,

אני שלם עם עצמי באושר ובפינוק מנגינה

….מוזיקה כה רחוקה…

ובין שלום ומלחמות, מטפסים מבטי  על פירמידות

והם המטרות מאחורי כל הזמנים.

(הפסיכה של הבאר מגישה בעזרת אמורה לבעל זר מקני סוף וחבצלות לקבורת הנאצים. בעל משליך אותו על הנאצים בביצה.)

בעל מנוחה נכונה לכם במאוזולאום השחור שלכם!

פאוסט השמים אורגים, מלאכים חומלים,

מסביבנו – בגדי כנפיים…

עוד מעט נהיה באחו השמים הכחולים,

ועוד נשקיף על העולם אשר עזבנו.

מפיסטו איך קוברים אותך יקיר לבבי ואותי

פאוסט את שנינו – חרש מאוחדים בגוף אחד  אניואני.

מפיסטו איך משתכרת מסבלנו  האצילי והמפויס

השכינה בשפתה העתיקה, עברית קדומה.

פאוסט וכל חובותינו סולקו לחיי האדמה!

מפיסטו ופאוסט ( שרים  יחד חרש, כשהם פונים לקהל)

שמחו, שמחו בחיים, כי עששית עוד דולקת,

קיטפו את השושנה, לפני שהיא נובלת….[5]

---

[1] Kevin Vennemann, „Nachwort“, in: Else Lasker-Schüler, IchundIch, hg. Karl Jürgen Skrodzki & Kevin Vennemann (Frank./M,: Jüdischer Verlag im Suhkamp Verlag, 2009), p. 93.

[2] בהשראת הברית החדשה, מתי 27, 46.

[3] המשורר פרידריך שילר  ( 1759 – 1805), שבינו לבין גתה נקשרה בויימאר ידידות עזה.

[4] זמר סטודנטים ושתייה מגרמניה, מסוף המאה הי”ח.

להאזנה לשיר :  https://www.youtube.com/watch?v=066VGycvvpg

[5] שיר עם גרמני נושן.