המצבה של מלכה באב”ד

הקדמה מאת אלי אשד

היה הייתה אישה שחיה במאה התשע-עשרה. שמה היה מלכה באב”ד. מלכה עלתה לארץ ישראל לעיר הקודש צפת, ועזבה אותה בפתאומיות. מדוע עזבה? האם משום שקיבלה תובנות דתיות שונות,  סוג של “הארה”, ששיכנעו אותה לחזור לגולה כצדקת יהודייה מסוג חדש, סוג של “רבה” נוסח המאה המטה התשע עשרה, כפי שחושבת חוקרת המגדר ותולדות הנשים בישוב היהודי פרופסור מרגלית שילה, או משום שנאנסה באכזריות בידי הערבים ולא יכלה לשאת עוד את החיים בארץ הקודש, כפי שחושב היסטוריון ידוע של התקופה, הד”ר אריה מורגנשטרן?

ואולי בגלל שני אלה גם יחד ואין כל סתירה בין הדברים?

ניתוח מפורט של הפרשה תוכלו למצוא במאמר “צדקת או נאנסת”.

השחקנית והמשוררת ריקי דסקל כתבה בלדה על האישה הזאת, והנה היא לפניכם.

הקדמה מאת ריקי דסקל

ביולי 2009 יצאתי למסע בהדרכת ד”ר יואל רפל ובהשתתפות הסופר חיים באר.

כותרת המסע היתה: “בחזרה לעיירה, מסע למחוזות התרבות היהודית והיצירה העברית באוקראינה” המסלול עבר בצמתים מרכזיים של הספרות העברית כגון : אודסה, ז’יטומיר, בוצ’ץ , ברדיצ’ב ועוד. בין שאר המקומות הגענו גם לעיר ברודי, עיר יחסית תוססת, שוק מרכזי שאנשים זורמים אליו מן הרחובות וממלאים אותו. בברודי של שנת 2009 העניות והעליבות בכול, בבגדי האנשים, בריחות כשהם חולפים על פנינו, בבניינים המתקלפים ובסדקים הנבעים בהם. אבל הקיץ בברודי כמו בשאר שטחי אוקראינה השטוחה והענקית פרוע וירוק, ויכולתי להרגיש את האושר שהקיץ מביא עימו. בברודי עצרנו בשני אתרים: בבית הכנסת הענק החרב ובבית הקברות היהודי, שצמחייה שוטה ממלאה אותו ומצבותיו השחורות גבוהות ואותיותיהן פורחות באוויר. התעכבנו ליד מצבתה המיוחדת והמושקעת להפליא של מלכה באב”ד, שהשאירה עלי רושם אדיר והביאה אותי לכתיבת “בלדה אפשרית על מלכה באב”ד מברודי”. הקדשתי את הבלדה לסופר חיים באר שליווה את המסע בהסבריו המאירים ובידענותו המופלגת.

קורות אותה אישה לוט בערפל וישנן כמה סברות בעניין חייה וגורלה. השיר שכתבתי הוא כמובן פרי דמיוני והוא בבחינת אפשרות נוספת…

הבלדה מורכבת משנים-עשר בתים, וכותרת כל בית היא שורה מתוך המצבה, על פי הסדר המופיע בה.

השיר מתוך “הכּח המְדמֶּה” הוצאת עם עובד 2012

הכוח המדמה

א

“זאת מצבת אשה”

מַלְכַּהְ’לַה באב”ד הָיְתָה בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחַק

כְּשֶׁהָלְכָה לְצִדּוֹ בְּשַׁבְּתוֹת הָאָבִיב וְהַקַּיִץ

טָמְנָה אֶת יָדָהּ הַקְּטַנָּה בְּכַף יָדוֹ הָעֲמֻקָּה

וְאֹשֶׁר קָפַץ לְפִיהָּ.

כֻּלָּם רָאוּ אֵיךְ מַלְכַּהְלַה הוֹלֶכֶת עִם אַבָּא  שֶׁלָּהּ הֶחָשׁוּב

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְפִתְחוֹ , אָצָה לְמַעְלָה, טִפְּסָה עַל כִּסֵּא

הִגְנִיבָה אֲגוּדָל לְפִיהָּ וְחִכְּתָה.

לְיָדוׁ רָאֲתָה תָּמִיד אֶת שְׁלֹמֹה זַלְמָן וְאֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ.

הִיא חִכְּתָה לָרֶגַע שֶׁיִּלְחֲצוּ יָדַיִם

שֶׁיַּגִּיד גִיט שַׁבָּת  ר’ רַפוֹפוֹרַט

שֶׁיַּגִּיד גִיט שַׁבָּת שֶׁלּוֹימַהְלַה

שֶׁיַּעֲבִיר יָד עַל לְחִי הַמֶּשִׁי הַבְּהִירָה שֶׁלּוֹ

יָטִיל הַטַּלִּית עַל רֹאשׁוֹ

וְיִפְנֶה אֶל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ

ב

“אשר דרכיה דרכי נועם תמימה במעשיה הנעימים”

מַלְכַּהְלַה באב”ד הָיְתָה בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחַק

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת הָיָה מוֹשִׁיב אוֹתָהּ עַל בִּרְכָּיו

וּמְלַמֵּד אוֹתָהּ פְּסוּקִים וְלוּשֶׁן קוֹיְדֶש

כְּשֶׁהָיְתָה קְלוּגֶע מַלְכַּהְלַה בַּת י”ב שָׁנִים

נֶחְתְּמוּ הַתְּנָאִים וּמֵעַל שֻׁלְחָן עָמוּס

פָּגְשָׁה אֶת עֵינָיו הַמְּבֹהָלוֹת שֶׁל שֶׁלּוֹימַהְלַה זַלְמָן רַפוֹפוֹרַט

וְחֹם חָדָשׁ שֶׁלֹּא הִכִּירָה נִצָּת בְּבִּטְנָה.

שֶׁלּוֹימַהְלַה הָיְתָה כּוֹתֶבֶת שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב לְאַט

עַל שׁוּרוֹת פְּנִים הַיָּד עַד שֶׁהָיְתָה נִרְדֶּמֶת

ג

“מקור מחצבתה מים טהורים גבעת עולם נטעי נעמנים”

מַלְכַּהְלַה באב”ד הָיְתָה בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחַק

וְלָכֵן לֹא הֶאֱמִינָה כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד שָׁב הַבַּיְתָה וּפָנָיו

פְּנֵי טוֹבֵעַ:

“מִשִּׁגּוּעִים מִשִּׁגּוּעִים דֵּי גַאנְצַע מִשְׁפּוֹחֶה מִשִּׁגּוּעִים

זֵי פָארֵן קַיֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַוַארְטַן אוֹיף מַשִׁיחַ’ן”

בִּתְחִלַּת הָאָבִיב שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה

רָאֲתָה מַלְכַּהְלַה בּאב”ד אֶת הַשַּׁיָּרָה הַקְּטַנָּה

וְעֶלְבּוֹן הָעֲגָלָה הַנִּבְלַעַת אֶל תּוֹךְ הַדֶּרֶךְ

טִפְטֵף לְתוֹךְ בְּשָׂרָהּ  כְּעֶשֶׂר הַמַּכּוֹת

ד

הייקרה רבת השם מ(רת) מלכה ב(ת)המופלג מ(ר) יצחק באב”ד ז”ל

מַלְכַּהְלַה באב”ד הָיְתָה בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחַק

שָׁבוּעוֹת חָלְפוּ אֲבִיבִים חֲדָשִׁים הוֹרִיקוּ

מִבַּעַד לְוִילוֹן הַחֶדֶר עַל אֲרֻבַּת הַבַּיִת מִמּוּל

קִנְּנוּ אוֹתָן חֲסִידוֹת  שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

בַּיָּמִים  עָקְבָה בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת אַחַר הַצֵּל הַחוֹלֵף אִטִּי עַל עֵץ הַתַּפּוּחִים

וּבַלֵּילוֹת הָיָה קִלְשׁוֹן עֵץ בְּתוֹךְ חֲטוֹטֶרֶת קַשׁ מַבְעִית אֶת גּוּפָהּ.

מָה עָשִׂיתִי שֶזֶה מַגִיע לִי מָה עָשִיתִי שֶזֶה מַגִּיע לְךָ

הָיְתָה צועֶקֶת וּבוכָה אֶל אבאל’ה שֶלָה

ה

מ(נוחתו) כ(בוד) בארץ הקדושה תובב”א

בֹּקֶר צוֹנֵן אֶחָד אַחֲרֵי שֶׁאָמְרָה בִּשְׂפָתַיִם מְשֻׁתָּקוֹת:

“מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה

רַבָּה אֶמוּנָתֶךָ”

גִּלְּתָה מִתַּחַת לַכֶּסֶת הַצְּחוֹרָה נוֹצַת אֲוָז זְעִירָה

וּבֶכִי פָּרַץ מִמֶּנָּה כָּבֵד כְּבָרָד

“אֲנִי לֹא נִשְׁאֶרֶת כָּאן”

“אַתְּ לֹא נִשְׁאֶרֶת כָּאן בַּבֹּץ הַנּוֹרָא הַזֶּה

תְנוֹאִים גֶשְׁרִיבַּן אִיז ווִי א חֲתֻנָּה

אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר אֶת הַיַּלְדָּה בִּבְתוּלֶיהָ עֲגוּנָה”

הִיא הָיְתָה בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחַק

כָּל אוֹתוֹ הַחֹרֶף  הֵכִינוּ עַצְמָם לַנְּסִיעָה

אָפוּ בִּשְּׁלוּ יִבְּשׁוּ  גָּזְרוּ תָּפְרוּ רָקְמוּ חָרְזוּ סָרְגוּ לַדֶּרֶךְ

אֶל הָאָרוּס הַנֶּעֱלָם בֶּן הַחֲסִידִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה

ו

“בנעוריה מאסה חמדת תבל”

בְּאֶמְצַע אִיָּר כְּשֶׁיָּרֵחַ מֻשְׁלָם חָדַר אֶל בֵּין הָרְעָפִים

וְאֶל הָאֲדָמָה הִתְפָּרְצוּ עֲשָׂבִים מִן הָאַיִן

הִתְפַּלְּלָה מַלְכַּהְלַה לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹילַם

שֶׁיּוֹלִיכֵם לְשָׁלוֹם וְיַצְעִידֵם לְשָׁלוֹם וְיַנְחֵם  אֶל מְחוֹז חֶפְצָם

לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם

הַמִּלִּים מְחוֹז חֶפְצֵנוּ שָׂרְטוּ אֶת לְשׁוֹנָהּ כְּסִירְפָּדִים

וְהַשֵּׁם שֶׁלּוֹימַהְלַה הִתְקַפֵּל לְתוֹךְ וּלְשָׁלוֹם כְּמוֹ

נְקִי כַּפַּיִם לְתוֹךְ בַּר לְבַב

מַלְכַּהְלַה טִפְּסָה אֶל הָעֲגָלָה הָרְתוּמָה לִשְׁנֵי סוּסִים שְׁחֹרִים

נִלְחֲצָה אֶל אַבַּאלַה שֶׁלָּהּ וְלָחֲשָׁה לוֹ

“שַׁמְרָנֵי טאטעניו כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן

תַּצִּילֵנוּ טאטעניו מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת

הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא אֶל הָעוֹלָם”.

ז

“ותשם נפשה בכפה”

בַּיָּמִים הַבָּאִים הִטַּלְטְלוּ בַּדְּרָכִים יְמֵי  חַמָּה יְמֵי גְּשָׁמִים

וְרַק כְּשֶׁהָעַיִן מַלְאָה  מֶרְחֲבֵי דָּגָן וִיתֵדוֹת אַדִּירִים

שֶׁכְּשׁוּת רַכָּה מִתְפַּתֶּלֶת עֲלֵיהֶם

נָשְׁמָה מַלְכַּהְלַה נְשִׁימוֹת עֲמֻקּוֹת כִּבְאֵר חַיִּים

וּכְשֶׁחָלְפוּ עַל פְּנֵי כַּפְרִיִּים שֶׁשַּׂעֲרוֹתֵיהֶם אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת דַּקּוֹת

נִבְלַע עָרְפָּהּ בְּתוֹךְ כְּתֵפֶיהָ

וְחַסְרַת נְשִׁימָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת

“מָה רַבּוּ  מַעֲשֶׂייךָ  ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה  עָשִׂיתָ מַלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָינֶךָ”

בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁחָלְפוּ עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֵיהֶם הָיְתָה

רוֹקֶקֶת בְּדִמְיוֹנָהּ עַל פְּסִילֵיהֶם שֶׁבַּחֲזִית

וְחוֹזֶרֶת שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת  מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

ח

“לשוט בצי אדיר”

הֵם הִגִּיעוּ לָעִיר הַגְּדוֹלָה שֶׁעַל גְּבוּל הַיָּם

“זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם אֳנִיּוֹת יהלכוּן”

דּוֹבְבוּ שְׂפָתָיו שֶׁל ר’ יִצְחָק

וּמַלְכַּהְלַה שָׂמָה לֵב שֶׁעַפְעַפָּיו הָפְכוּ שְׁקוּפִים כִּנְיַר מִכְתָּבִים מְקֻמָּט.

לְתוֹךְ הַסְּפִינָה נִכְנְסוּ בְּרֶגֶל יָמִין

וּבְיַרְכָתֶיהָ כְּמוֹ מַיִם לְתוֹךְ חֻלְיָה  שָׁטְפוּ אוֹתָהּ

מִלִּים וְשִׁבְרֵי מִלִּים  וְאוֹתִיּוֹת וְזִיזֵי אוֹתִיּוֹת

מַנְגִּינוֹת וּמַרְאוֹת רֵיחוֹת וְקוֹלוֹת וּטְעָמִים

שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ וְתַצְעִידֵנוּ וְתִסְמְכֶנוּ  וְתַנְחֵנוּ וְתַחְזִירֵנוּ וְתַצִּילֵנוּ וְתִתְנֶנוּ

כִּי אַתָּה כִּי אַתָּה כִּי אַתָּה הָיְתָה הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת  כָּאֳנִיּוֹת

תָּבִיא תָּקוּם תִּתֵּן תִּירָא תִּירָא תִּירָא

ט

“ללכת עד מקום בית אל”

לְעִיר הַקֹּדֶשׁ טִפְּסוּ בַּעֲגָלָה גְּדוֹלַת אופַנִּים

וְהָרֵיחַ שֶׁעָלָה מִן הַסּוּסִים הָיָה רַע וְלֹא מֻכָּר

בְּתוֹךְ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים צָנַח לְבַבָהּ  עַצְמוֹתֶיהָ רָחֲפוּ

“מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי” , “מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי” חָזַר אָבִיהָ אַחֲרֶיהָ

בִּשְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת מִכְּאֵב

“עֵינֶייךָ  תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַיִם טאטעניו וְאֶת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ

וְיַחַד עִם שֶׁלּוֹימַהְלַה נַעֲלֶה  יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ”

אַךְ דָּבָר לֹא הִתְיַשֵּׁב עִם הַמֻּפְלָא שֶׁצִּיְּרָה בִּתְמוּנַת דִּמְיוֹנָהּ

לֹא יַבְּלוֹת הַסְּלָעִים , לֹא הָעֵצִים הַכְּחוּשִׁים , לֹא הַקּוֹצִים,

לֹא הָאוֹר הַדּוֹקֵר, לֹא הָאֲנָשִׁים וּבִגְדֵיהֶם הַמְּשֻׁנִּים

לֹא הַצַּחֲנָה וְלֹא הַבְּאָשָׁה

לֹא שֶׁלּוֹימַהְלַה הַמֵּת וְלֹא טאטעניו שֶׁלָּהּ

שֶׁצָּלַל לְתוֹךְ יָדֶיהָ כְּעָנָן

י

“וד’ אמר שב למקומך במקום אשר נבראת שם תקבר”

לֹא מַלְכָּהּ קָרָא ה’ שְׁמִי כִּי אִם מְלֵחָה

חֹדֶשׁ לְאַחַר מוֹת אָבִיהָ

נָתְנָה אֶת כָּל חֹסֶן כּוֹחָהּ וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ אֲשֶׁר יָגְעָה לַחְזֹר

אֶל הַבַּיִת אֲשֶׁר עָזְבָה

י”א

“אכן יש שכר לפעולתך מגמתה רצוי וכוונתה”

וּבִמְלֹאת שָׁנָה לְמוֹתוֹ

לָקְחָה פִּסַּת בַּד לָבָן הִכְנִיסָה  לְאוֹתוֹ מָקוֹם סוֹבְבָה לְכָל הַצְּדָדִים

הוֹצִיאָה וּבָדְקָה הֵיטֵב לְאוֹר הַיּוֹם סָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים וּבַלַּיְלָה

שֶׁלִּפְנֵי נִשּׂוּאֶיהָ רָאֲתָה לָרִאשׁוֹנָה אֶת קִירוֹת הַמִּקְוֶה  הַפְּנִימִיִּים

בַּלֵּילוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ גִּשְּׁשָׁה אֶל מֶלֶךְ בַּעֲלָהּ

וּבְשָׂרוֹ הָרַךְ הֵסֵב לָהּ יֵאוּשׁ צַעַר וּבוּשָׁה

וְתִתְחַלְחֵל  מלכהל’ה מְאֹד

י”ב

“תאכל תשבע פרי מעלליה ולקץ הימים תעמד לגורלה”

אֶת מַלְכַּהְלַה בּאב”ד בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אַבָּא יִצְחָק

מָצָא הַכֶּלֶב לְמַרְגְּלוֹת גִּבְעָה שֶׁל קַשׁ

וְקִלְשׁוֹן שֶׁל עֵץ נָעוּץ לָהּ בְּבִטְנָהּ

כַּמַּזְלֵג  שֶׁכָּל אָשֵׁר יַעֲלֶה בּוֹ יוּקַם

ריקי דסקל

ריקי דסקל על ה”כוח המדמה”

דף הפייסבוק של ריקי דסקל

הבלוג של ריקי דסקל

צדקת או נאנסת: הוויכוח על מלכה באב”ד

7 תגובות

  1. בניגוד לאתוס ראשוניות הקיום -צו הבחירה בחיים (דברים ל” -יט העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ–החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך. ), ובחרות (מצוות שינון יציאת מצרים בליל הסדר בפסח, מסר המודעות לאיומים של ההגדה (חד גדיא) המיסטיציזם החסידי שנוצר כתגובה פוסט טראומטית לפרעות חמלניצקי, הוא גם המונע מחסידי צפת, כבגולה, להגן על חייהם, לנטרל איומי אמת, להתבונן במציאות הפוליטית של הישוב היהודי בא”י בעיניים פקוחות.
    הקלשון הנעוץ בבטן הגיבורה, כשדימוי הקלשון כַּמַּזְלֵג שֶׁכָּל אָשֵׁר יַעֲלֶה בּוֹ יוּקַם המאזכר יחדיו את חטא הכוהנים בני עלי וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר–כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ ואת שירת למך, כתמונה של פוגרום, אונס ורצח. מהווה זעקת-קינה ומחאה נגד שתי תפישות חטאות רצחניות, המשולבות כאן באופן גאוני, המהוות את דמות הנבל, שבעצם רצחו את האשה הזאת: פטריארכליזם דתי המתנה ובוזז את חיי האישה ואת המיניות הנשית, ומיסטיציזם יהודי כתחליף לתפיסה ריאלית של המציאות הפוליטית.
    הקלשון בבלדה הזאת מועצם מהוויתו כמטונים של האיום הפוליטי החיצוני (פוגרום) לסמן מעבר לאיום החיצוני את האיום הפנימי הכפול, איום התודעה הגברית מדכאת האשה, כאשר הגבר עצמו, בוגד ביעודו כמלך, היינו ניהול משימת הבחירה בחיים של המשפחה, המסורס על ידי מיסטיציזם תלוש מציאות והרה-חורבן, מסומן על ידי אימפוטנטיות המלך, (בַּלֵּילוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ גִּשְּׁשָׁה אֶל מֶלֶךְ בַּעֲלָהּ/וּבְשָׂרוֹ הָרַךְ הֵסֵב לָהּ יֵאוּשׁ צַעַר וּבוּשָׁה/וְתִתְחַלְחֵל מלכהל’ה מְאֹד) – כאשר המסר הזה מועבר באופן אירוני-טראגי מעורר חלחלה בפואנטת הסיום המתארת את מות-הגיבורה באונס ורצח על רקע פוליטי כמימוש ארוטי מעוות.

  2. המשוררת יהודית אוריה כתבה על הבלדה בפייסבוק :
    “ובניגוד לאתוס ראשוניות הקיום -צו הבחירה בחיים (דברים ל” -יט העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ–החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך. ), ובחרות (מצוות שינון יציאת מצרים בליל הסדר בפסח, מסר המודעות לאיומים של ההגדה (חד גדיא) המיסטיציזם החסידי שנוצר כתגובה פוסט טראומטית לפרעות חמלניצקי, הוא גם המונע מחסידי צפת, כבגולה, להגן על חייהם, לנטרל איומי אמת, להתבונן במציאות הפוליטית של הישוב היהודי בא”י בעיניים פקוחות.

    הקלשון הנעוץ בבטן הגיבורה, כשדימוי הקלשון כַּמַּזְלֵג שֶׁכָּל אָשֵׁר יַעֲלֶה בּוֹ יוּקַם המאזכר יחדיו את חטא הכוהנים בני עלי וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר–כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ ואת שירת למך, כתמונה של פוגרום, אונס ורצח. מהווה זעקת-קינה ומחאה נגד שתי תפישות חטאות רצחניות, המשולבות כאן באופן גאוני, המהוות את דמות הנבל, שבעצם רצחו את האשה הזאת: פטריארכליזם דתי המתנה ובוזז את חיי האישה ואת המיניות הנשית, ומיסטיציזם יהודי כתחליף לתפיסה ריאלית של המציאות הפוליטית.

    הקלשון בבלדה הזאת מועצם מהוויתו כמטונים של האיום הפוליטי החיצוני (פוגרום) לסמן מעבר לאיום החיצוני את האיום הפנימי הכפול, איום התודעה הגברית מדכאת האשה, כאשר הגבר עצמו, בוגד ביעודו כמלך, היינו ניהול משימת הבחירה בחיים של המשפחה, המסורס על ידי מיסטיציזם תלוש מציאות והרה-חורבן, מסומן על ידי אימפוטנטיות המלך, (בַּלֵּילוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ גִּשְּׁשָׁה אֶל מֶלֶךְ בַּעֲלָהּ/וּבְשָׂרוֹ הָרַךְ הֵסֵב לָהּ יֵאוּשׁ צַעַר וּבוּשָׁה/וְתִתְחַלְחֵל מלכהל’ה מְאֹד) – כאשר המסר הזה מועבר באופן אירוני-טראגי מעורר חלחלה בפואנטת הסיום המתארת את מות-הגיבורה באונס ורצח על רקע פוליטי כמימוש ארוטי מעוות.

  3. יהודית תודה רבה על קריאתך המעמיקה . פרשנותך בונה קומה נוספת לשיר ואת מאכלסת אותה בידע הסטורי , בקריאה פמיניסטית, ומחברת אותם ברגישות ובתבונה. זכיתי !

  4. “הכוח המדמה” של היצירה מופלא ביותר, והתוצאה נהדרת מכל תיאור שאנסה לתת לה. תודה, תודה למשוררת ריקי ולעורך אלי. הייתי שמחה לשמוע את המשוררת, שהיא גם שחקנית, קוראת את היצירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − חמש =