הקדמה מאת יואב איתמר

במקום שם יש חתול – יש תרבות, אמר הסופר רוברט א. היינליין, וישנה ספרות ענפה על חתולים, שלא לדבר על שירה שממנה רק נזכיר את “ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים” שכתב ט.ס. אליוט לילדיו, ששימש השראה למחזמר “קאטס”. בתרבות ישנה כמובן גם הבדיחה על אותה רווקה שגרה עם חתולים במקום בני אדם, ויש לי הרגשה שהשירים הללו שבחרה ורד, מראים לנו את הצד הרך, האמיתי של החיים עם חיית מחמד כה אינטיליגנטית, כמו למשל בשיר הראשון.

השיר השני מדבר, לפחות בעיני, על החייתיות של בני האדם, דבר שאנחנו אוהבים מאוד לשכוח. את הצרכים הקמאיים שלנו באהבה, תשוקה ורעב, והחתולים, דווקא משום שהם כמו דמות טובה ממחזה, פועלים במקום לדבר, משמשים לנו מראה לחייתיות הזו של ה-BEING שלנו (שזו לדעתי המשמעות של הכתובת השלישית באורקל מדלפי, אבל על כך מאמר אחר).

השיר השלישי הוא המורכב ביותר, משום שהוא מדבר על כך שהחתול הקיים מסמל את האהוב הנעלם. קיומה של האהבה מדגיש את העדר האהבה, ומדגיש עד כמה קיום זה הוא שברירי, כי גם החתול, שבסופו של דבר נאמן לעצמו, יכול לקום כמו האהוב. הדבר מזכיר לי למעשה את מהות המטאפורה כמו בשירו של דן פגיס על זבחלב המשורר (המבטיח, עמ’ 314, בכרך של כל השירים של דן פגיס) כי בסופו של דבר החתול הוא סוג של מסמן שמשווה את האהוב לעצמו ואת ההיעדרות הקטנה להיעדרות הנצחית.

דבר ורד: בשיר הראשון בטרילוגיה המייללת, מתרפקת המשוררת ענת לויט על אהבה השונה במובהק מאהבת בני אדם. לחתולים אין ידיים ומילים להביע בהן את אהבתם, ובכל זאת די באהבה – בחום וברוך – שהם מעניקים לדוברת כדי למגר לילה בודד. בציור של רחל טוקר-שיינס העץ עירום, החלון מנופץ, עזובה סגרירית שורה בכול – אבל החתול השמנמן המנמנם על החלון מבשר שעדיין לא הגיע הקץ, שעדיין יש כאן סיכוי לחיים.

בשיר השני מצהירה הדוברת כי חתוליה לימדו אותה את הטריק הזה, לתבוע אהבה במפגיע – כל מי שחי לצד החיה המגרגרת והמופלאה מכיר היטב את הרגע הזה שבו נדחף ראש משיי אל הידיים, את המִרפּוּק התובעני הזה המניב כמעט בכל מצב ליטוף המוליד גרגור. ואף שהדוברת מאולפת זה כבר, מנומסת ומבויתת, היא חשה חייתית כחתוליה. מתחת ל”פרווה” היא חשה את הדברים באופן הראשוני ביותר, כמוהם – ומובן לגמרי כי אם הייתה לה פרווה (ממשית) כזאת, הרי שזאת הוסרה בסכין גילוח או באמצעים אחרים מהרגליים ומבתי השחי, בשל האילוף שעברה הדוברת כבת המין הנשי.

בשיר השלישי גורמים החתולים כאב, ובה בעת מביאים עמם נחמה. כשהחתול לצדה נימוחה הדוברת – היא איננה נמצאת במצב פעיל. היא מכירה בכך שמילותיה של אהובה הנפקד היו לא יותר מפרווה – משהו חיצוני, שנועד להגנה, שאיננו עמוק. אך כשם שפרוות החתולים טבעה להיאסף על השטיחים ועל הספות – גם פרוות המילים של האהוב שהלך נשארת כפלומה שיש לרכון ולאסוף אותה. סוף השיר קודר – הנה כי כן, גם חתול טבעו ללכת ולא לשוב, גם סופו להיות נפקד בחייה של הדוברת.

לסיכום – הביאו חתול הביתה, חתול רחוב שיתדפק על דלתכם, אפשרו לו להתדפק, אפשרו לו להתכרבל לצדכם בלילות החורף הקרים, שכן חוכמתם ואהבתם עצומות לאין ערוך מאלו האנושיות.

ציור: רחל טוקר-שיינס (אקריליק על בד, 70X90)

ענת לויט / שלושה שירי חתול

חתולים

מִשְּׁנֵי צְדָדַי חֲתוּלַי, מְחַבְּקִים

אוֹתִי בְּלִי יָדַיִם, לְלֹא מִלָּה

שֶׁל אַהֲבָה מְאִירִים לַיְלָה

בּוֹדֵד בְּאוֹר שֶׁאֵין חַם הֵימֶנּוּ

וְרַךְ

לְמִגּוּרוֹ.

שיעור בחתולִית

חֲתוּלַי לִמְּדוּנִי אֶת שְׂפַת אֵין־

הַמִּלִּים לְדַבֵּר אֶל כָּל הָרוֹצֶה

לִשְׁמֹעַ מָה רוֹחֵשׁ תַּחַת פַּרְוָתִי

כְּשֶׁאֵינֶנִּי מְנֻמֶּסֶת, לא מְהַסֶּסֶת

בִּכְמִיהָתִי לְמַלֵּא רָעָב לְלִטּוּף

חָטוּף מֵעַל פַּרְוַת הָאִשָּׁה

הַמְּאֻלֶּפֶת שֶׁהִנְנִי

נפקדוּת

כְּשֶׁחֲתוּלַי לְצִדִּי אֲנִי נִמּוֹחָה עַל מִטָּתִי

עַל אַף נִפְקָדוּת אֲהוּבִי מִפַּרְוַת מִלּוֹתָיו

הַמַּנְכִּיחָה אוֹתוֹ גַּם לְאַחַר הֵעָלְמוּתוֹ

כִּבְדִמְמַת חָתוּל שֶׁלֹּא שָׁב

לְאִסּוּף מַעֲרֻמָּיו

ניקוד: שושנה ויג

לפינה הקודמת: שלושה שירי קיר מאת זיוה גל

בפינת השילוש הקדוש תתארח בכל שבוע שלישיית שירים בעלי נושא דומה או זהה מאת אותו יוצר. בעידן הפייסבוק, המוצף עד זרא בתגובות האוהדות בהגזמה יתרה יצירות בינוניות ולמטה מכך (ולהפך – צוללות אל בור השכחה יצירות מעולות ולמעלה מכך), ראינו לנכון לחסום את הפינה לתגובות. בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים ולאנשי יחסי ציבור, זוהי יותר ממחאה שקטה – זוהי בקשה לשוב לימים שבהם טקסט נקרא היטב טרם רוטש בידי קוראיו מתוך סיבות רבות ומגוונות, שאהבת השירה איננה תמיד אחת מהן.