סקירת ספר השירים “קטמון הישנה” \ אביחי קמחי, הוצאת עמדה, 2016
מאת עידית ברק
משקראתי את הכותרת “קטמון הישנה”, ידעתי שאביחי קמחי לא הפסיק ללכת בירושלים, ואף מזמין אותנו להלך לצדו.
אם בספרו השלישי, “לנווט בחושך” (הוצאת כרמל-עמדה, 2013) המשורר מנווט את דרכו, הרי שבספרו הרביעי, “הולך בירושלים” (הוצאת “קשב לשירה”, 2015) הוא כבר הולך בעיר שאותה הוא אוהב ובה הוא מתגורר. והנה, בספר “קטמון הישנה” המשורר כבר הולך בשכונה. בתהליך המתגבש מספר לספר אפשר להבחין כבר בבחירת השם. זהו מוטיב החוזר על עצמו בשירתו של אביחי.
אם אתה אורח ואינך מכיר את קטמון הישנה, הרי שתמונתה מופיעה על הכריכה בצבעי וינטג’ רכים וחמים היכולים לשפוך אור על השאלה: מה יש בה בשכונה הזו המהלך קסם על המשורר?
כבר בשיר הראשון (עמ’ 9) “התחדשות”, הנושא את שמו של השער הראשון בספר, אפשר לההין כי המשורר עבר שינוי בעקבות אירוע מכונן שארע לפני חמש שנים. הוא אינו משתף את הקורא באירוע עצמו, אלא עסוק בתהליך ובו ריפוי והליכה קדימה. הדובר מדבר בלשון רבים, מה שמעיד שהאירוע אף השפיע על אנשים נוספים בסביבתו. מאחר שהספר מוקדש לחגית רעייתו, אפשר להבין שמדובר בה.
“סילקנו גרוטאות מעיקות/ וחידשנו את התאורה מסביב/ כיוצאים מחשכה לאור גדול”. המשורר זקוק לנשימה ארוכה כדי לשמר את השקט שלו הוא מייחל. הוא נחוש בדעתו לא לוותר על האור – “באותה הנחישות שבה דיכאנו את גידולי הפרא”. כך גם מאפשר המשורר לקורא להבין מהי החשכה הגדולה שנפלה עליו, ובכך הוא מעצים את הפריחה החדשה בחייו, רמז לכניסתו לעולם השירה.
הספר מתחיל מן ההווה. לאחר השבר הגדול הדובר פונה לאישה שאיתו ומוקיר לה תודה, אהבה והערכה. כפי שבשיר הראשון הוא שותל את צמח הפסיפלורה שיכסה את הלבנים ומטפח את חצרו, בשיר השני הוא אינו שוכח לטפח את אהבתו ולהודות לה. הוא אומר: “מבטי נלכד בפנייך/ ואני חש אותה התפעמות שהלמה בי/ כשלראשונה הבחנתי ברישום העדין של תווי פניך”. הוא מוסיף ואומר: “זה אינו רק עניין של יופי חיצוני”, וגם: “ובכל פעם שהחיים ניסו אותנו/ היית חזקה וחכמה ממני”.
המשורר אינו מתמקד רק בעבר או בהווה. פניו אל העתיד. הוא רואה בדמיונו את דור ההמשך, רוצה לראות את עצמו עומד בתווך, בין עברו לעתידו. “ואולי/ יבואו ימים רבים בהם/ הכיסאות סביב השולחן/ יהיו מלאים/ בשאון ילדים” (“בערב שבת”, עמ’ 11). ילדים הם האפשרות לראות את העתיד, ולדעת שעל אף הכול, ניצחת.
ערב שבת עבורו הוא גם עונג שבת בקטמון הישנה. המשורר מכניס אותנו בשיר הראשון אל החצר, בשיר השלישי אל המטבח ובשיר הרביעי אל האינטימיות בבית. שבו הוא נמצא עם זו שאהבה נפשו, מברך על האהבה ומנסה להתמודד עם הזמן – שהרי לפני חמש שנים הזמן כמעט נעצר כליל. הוא קורא לשיר “בטרם נאחר”, והוא רוצה להספיק. הוא איננו רוצה להפסיק ללכת” “אברך על גופך, על טעמך/ כמו היינו שתי חלות מתערטלות על פלטת שבת”.
מהשיר הבא, “ריק” (עמ’ 14), המשורר חוזר בבת אחת אל העבר. מהבית החם, מהחצר המטופחת ומפלטת השבת הוא לוקח אותנו בבת אחת אל הבית הריק, לרחוב הקר, אל השקט הנוראי.
“בבית על השיש/ לא דלקו נרות/ והשולחן עירום”.
ברחתי לרחוב/ ורוח נושאת גדילי קרח/ נשבה דרכי”.
איננו יודעים מתי ארע הדבר. אנו יכולים לשער כי אותה חשכה שנפלה על הבית היא אותה חשכה שעליה מדבר הדובר בשיר הראשון בספר.
השער השני, כשמו של הספר ” קטמון הישנה”. כבר מהשיר הראשון, “תבל”, המשורר מכניס את הקורא היישר אל רחובותיה של השכונה, בנייניה, האנשים, השכנים, בעלי הקיוסק, החנויות, ואל כלל האנשים המאכלסים את השכונה. הוא מכיר את כולם הכרות קרובה. נוקב בשמותיהם, מתאר את מראם, מספר על עיסוקיהם. הדובר מכניס אותנו אל בית קולנוע פואטי, לצפות איתו בסרט הוא על ילדותו ונעוריו: “אלגרה ומשה תנורי ששורשיהם בתורכיה/ והיו בעלי מכוניות מסוג קונטסה לבנה” ועוד ועוד.
ואנו ממשיכים ללכת. עוברים ליד בית הכנסת, ופוגשים בבעל הקיוסק, בטרקטוריסט, ומן הרחוב נכנסים עם הילד אביחי הביתה, לפגוש בהוריו.
ובבית דולקים נרות החג, “נרות החג האירו באור גדול וחם/ את המטבח הזעיר”. בשיר הבא אבא עומד בחלון וחושב, והילד אביחי עומד ותוהה.
באמצע ההליכה המשורר עושה אתנחתה. חוזר מן העבר להווה, מאפשר לנו ולעצמו לערוך השוואה בין קטמון שאהב לקטמון ההולכת ונשחתת (“דורסנות”, עמ’ 40). “ואת ההריסות הקיפו בגדר פח גסה/ שצועקת”.
למעשה, לכל אורכו של הספר המשורר הולך ובא, הולך וחוזר בין הזמנים. בין המקומות. הוא אינו חושש לשתף את הקוראים במחשבותיו, בכיסופיו ובמטרות שאותן הוא מבקש להגשים.
השירים ריאליים, אך אינם חפים מרגש. האהבה לחיים ולאדם באה לידי ביטוי עז, אך עם זאת אינה מטשטשת את חדות העין שבה מביט המשורר על החיים. הוא מבקר במקומות שונים, אך תמיד חוזר אליה, אל קטמון הישנה. אל ביתו.
“בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים”.
ראו גם:
חגית בת -אליעזר על ירושלים על פי אביחי קמחי
יוסף כהן-אלרן על “קטמון הישנה”
שלושה שירים מ”לנווט לבד בחושך”
