מאת אלי אשד
בעת כתיבת מילים אלה יש לאתר ההדלפות "ויקיליקס" תפקיד חשוב, אם כי בלתי צפוי, בבחירות לארה"ב. הוא מדליף מיילים שונים הקשורים במועמדת לנשיאות הילארי קלינטון ,חלקם גורמים לה נזקים רציניים ביותר. לטענת מטה הבחירות של קלינטון, קיבל "ויקיליקס" את המיילים מהאקרים ומגורמים רוסיים הקשורים למשטר פוטין.
אתר ההדלפות האינטרנטי "ויקיליקס" הוא כיום אחד מאתרי האינטרנט המשפיעים והידועים ביותר. פרסומו והשפעתו בקרב אתרי האינטרנט התקרבו בשלב מסוים לזה של חברת האינטרנט הגדולה והחזקה מכול "גוגל".
לרגל ההשפעה העצומה שיש לאתר בשנת 2016 על מערכת הבחירות החשובה ביותר בתבל, אין זמן טוב מזה לעסוק באידיאולוגיה שמאחורי ויקיליקס.
ההיסטוריה והאידיאולוגיה של "ויקיליקס"
תחילה אסקור בקצרה את ההיסטוריה (הקצרה למדי אך הדרמטית מאוד) של אתר ההדלפות "ויקיליקס" ואז אדון בפירוט באידיאולוגיה שלו, או ליתר דיוק של מייסדו ומנהיגו השנוי מאוד במחלוקת, ג'וליאן אסאנג'.
יש לציין שאסאנג' הוא רק אחד מכמה פעילים בולטים של "ויקיליקס", מהם בעלי דגשים אידיאולוגיים בולטים לא פחות ממנו. אך הוא הפך לנציג ולסמל ולפנים של "ויקיליקס", דבר שעורר עליו את זעמם של כמה חברים.
מיהו ג'וליאן אסאנג'?
ג'וליאן אסאנג' היה פעיל פוליטי מהשמאל החדש עוד מצעירותו באוסטרליה בשנות התשעים. בתקופה זאת היה מעורב בפעילויות של האקרים שתקפו מטרות פוליטיות, שנראו להן מושחתות ומזיקות כחלק מתנועות השמאל החדש.
עוד בנערותו היה אסאנג' פעיל ביקורתי מאוד כלפי ארה"ב וכלפי הקונצרנים העסקיים של העולם הראשון. הוא טען שלא צריך פרס נובל כדי לדעת שהיחסים בין עובדים ומעבידים בקונצרנים אלו מבוססים על אי סימטריה ברוטאלית. הוא טען שהקונצרנים הגלובאליים והממשלות של העולם הראשון משתפים פעולה לבסיס שיטת דיכוי "המגבילה את חופש ההתאגדות והדיבור ושאר זכויות יסוד פוליטיות שאנו סבורים שהן מובנות מאליהן". הוא הפיץ בדואר האלקטרוני את האמרה הזאת של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון: "אם מישהו חושב שארה"ב שוקטת על שמריה – מי בנה את מרכז הקניות הגדול ביותר בעולם?" מבחינתו של אסאנ'ג, האמרה הזאת מסמלת את האימפריאליזם התרבותי האמריקאי. כבר מצעירותו אנו מוצאים אצלו תפיסה ברורה, הרואה בעולם שדה קרב בין קונספירציות שונות שעל האזרח לעמוד על המשמר מפניהן.
וכך, כבר מנעוריו פיתח אסאנג' עניין במאבקים ראוותניים על רעיונות ועקרונות. הוא וחבורת האקרים אחרים נהגו לפרוץ לאתרים של ארגונים גדולים ולשלוף משם מידע, עד שנעצרו בידי המשטרה האוסטרלית בעזרת האף בי אי האמריקני.
פוסטר של סרט על ג'וליאן אסאנג' בצעירותו
בעיקר בתקופה זאת בחייו עוסק הסרט העלילתי האוסטרלי מ-2012 Underground: The Julian Assange Story. אסאנג' לא אישר את הסרט, אם כי נמסר בתקשורת שהוא חיבב את השחקן שגילם בו אותו, בניגוד גמור לסרט אחר שנעשה על חייו, ולא ברור עד כמה הוא מדויק עובדתית.
לאורך השנים התבלט אסאנג' גם כהאקר מחשבים וגם כפעיל פוליטי אידיאולוגי. הוא התגייס במיוחד למאבקים למען חופש הביטוי באינטרנט, למשל נגד כנסיית הסיינטולוגיה, דת המתבססת על רעיונות מדע בדיוני וידועה ביד הקשה שהיא מפעילה נגד מאמיניה ונגד כל מי שכותב עליה דברים שליליים, שמסמלת לדעתו את המאבק של הגדולים והעשירים נגד הקטנים והנחמדים. הסיינטולוגיה מדיפה באפו של אסאנג' ריח של משטר טוטליטרי.
הוא מסיים כמה ממסריו במובאה שהרודנות הקשה ביותר היא זאת שפועלת כביכול לטובת הקורבנות, זאת של ה"פוליטיקלי קורקט". לדבריו: "מוטב לחיות תחת שלטונם של בריונים שודדים מאשר תחת אבירי מוסר מתנשאים".
אסאנג' הוא תוצר של השמאל החדש, לא של השמאל המרקסיסטי הוותיק. הוא חונך ברוח אנטי סמכותית ויצא לרחובות נגד המלחמה ונגד האימפריאליזם. התפתחה אצלו חשדנות עמוקה כלפי השלטונות וכלפי המדינה ואנטי ממסדיות קיצונית, שאינה מייצגת דווקא את המרקסיזם "הישן" שתומך בשליטה של המדינה על האזרח.
מצד שני, הוא מתנגד לחלקים מרעיונות השמאל הרדיקלי ואינו נאבק בכלכלת השוק. הוא דווקא מושפע מתיאוריות השוק של מילטון פרידמן ושל הסופרת האידיאולוגית איין ראנד (שהשפיעה על סופרי מדע בדיוני ידועים כמו רוברט הינליין), ומתיאוריות אנרכיסטיות קלאסיות. הוא הושפע עמוקות גם מ"האקרים" גיבורי מהפכת המחשב, שדרשו שתוכנת המחשבים תהיה גלויה ונגישה לכול, כדי שהחברה תוכל להמשיך ולפתח אותה. אצל "האקרים" מקובלת ההנחה שיש לחשוד בשלטון ולדרוש ביזור סמכויות לכול. ה"האקרים" חושדים בשלטונות באופן קבוע, היות שהם מסוגלים לדעתם לכל מעשה נבלה.
שני ספרי מדע בדיוני משנות השישים והשבעים, המשמשים היום כמקור השראה ל"האקרים" ול"ויקיליקס"
יש להניח די בוודאות שאסאנג' גם קיבל השראה מספרי מדע בדיוני של סופרים ידועים בעלי מודעות פוליטית שמאלנית חזקה, כמו ג'ון ברונר בספר כמו "לעמוד על זנזיבר" (1968), The shockwave rider.
יש להניח שהושפע אף מסופרים עכשוויים יותר, כמו ויליאם גיבסון, מחבר "נוירומאנסר" (1984), ברוס סטרלינג מחבר "איים ברשת" (1988) ו-snow crash (1992) של ניל סטיפנסון (כולם ספרי מדע בדיוני ידועים שפורסמו בתקופה שבה אסאנג' החל לעצב את דיעותיו הפוליטיות), וספרים אחרים, שתיארו את העתיד הקרוב שבו "האקרים" עצמאיים נלחמים באמצעים טכנולוגיים, ובראש ובראשונה באמצעות שליטתם המופלאה בכל רזי המחשב והרשת, בדורסנות של השלטונות ושל תאגידים עולמיים עברייניים.
הרעיון הבסיסי בספרים אלו, שהיה פופולארי מאוד עוד מאז שנות השבעים אצל סופרים כמו ג'ון ברונר, הוא כי בעתיד הוירטואלי, אם יגדל כוחן ויכולותיהן של רשויות שונות, של ממשלות ושל תאגידים עשירים לשלוט באזרחים ולכפות עליהם את רצונם, הרי באותה המידה יגדל גם הכוח הטכנולוגי של כל אדם, של כל קבוצה קטנה. כל אדם יכול פוטנציאלית להביא לשינוי העולם ולהפיל דיקטטורות רק בכוח שליטתו ברזי הטכנולוגיה והרשת.
לא במקרה אסאנג׳ קרא לספר שפרסם, ושבו פירט את דעותיו שלו על ההווה, על העתיד ועל המלחמה בצנזורה למען חופש הדיבור ושינוי חברתי, "סייפר פאנקס" – התייחסות ברורה ל״cyberpunk״ שם הז'אנר הספרותי שאליו השתייכו גיבסון וסטרלינג.
מצד שני, יש להזכיר את ספרו של סופר מדע הבדיוני קורי דוקטורוב, "האח הקטן" (2008), שתיאר את מאבקה של חבורת נערים בסאן פרנציסקו בעתיד הקרוב מאוד בכוחות הביטחון של ארה"ב, שחודרים לחייו של כל אזרח. הספר מתאר חבורה של "האקרים" צעירים בעיר אמריקאית, הנאבקים בהפיכתה של ארה"ב למדינת משטרה, תוך חדירה מאסיבית לחייו של כל אזרח כתוצאה מהחשש ממתקפות טרור. בסופו של דבר הם מצליחים להביא לנפילתו של המשרד לביטחון פנים המטיל אימה.
שמו המשמעותי של הספר הוא כמובן רמז אירוני ל"אח הגדול" מ-1984, משטר הטרור ששולט על כל אחד. אבל הספר נראה כמבוסס גם על הפעילות של אסאנג' ואתר "ויקיליקס", שנוצר זמן לא רב לפני כתיבת הספר. הספר מתאר את סיפורו של "האקר" צעיר שיוצא נגד המשרד לביטחון פנים של ארה"ב בעתיד הקרוב מאוד. "בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לביטחון פנים. האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?"
התקציר הזה הוא משהו שג'וליאן אסאנג' יכול היה לחתום עליו בשתי ידיים. הספר בהחלט משקף את האידיאולוגיה של אסאנג', שבה על האזרח לא להסס ולהכות בחזרה לנוכח כל ניסיון של הממשלה לחדור לחייו.
העידן של אתר "ויקיליקס"
אחרי שנים של חשיבה ודיונים של אסאנג' ועמיתיו ה"האקרים" – פעילים פוליטיים שונים שהוגדרו בדרך כלל מבחינה פוליטית כ"שמאל אנרכיסטי" – איך אפשר להילחם ברודנות ובשחיתות הן של מדינות והן של תאגידים תוך הגנה על זהותם ופרטיותם של הלוחמים, ריכז סביבו אסאנג' קבוצה קטנה. לדבריו, במקור היו 22 איש בלבד שהיו מעורבים בפרויקט. למעשה, לפי מקורות אחרים היה "גרעין קשה של חמישה חברים" וכמה תומכים. אופיה של הקבוצה התגבש בחורף 2006, וכמעט לא השתנה מאז. "ויקיליקס" אינו ארגון במובן המקובל, עם מיקום ומבנה מוגדרים. זוהי רשת של יחידים ברחבי העולם, הפועלים באמצעות המחשב ומתקשרים ביניהם דרך דואר אלקטרוני. פגישות פנים אל פנים אינן חלק מן השגרה, והן נדירות. המבנה הזה מאפשר לאסאנג' ליצור רושם בפנים וכלפי חוץ ,שמדובר בארגון גדול. בין שאר האמצעים הוא מופיע בכמה שמות בדויים.
האדם השני בחשיבותו לאחר אסאנג' היה דניאל מטיוז, שהיה פעיל שמאל הנטוע היטב בזירה הפוליטית המסורתית. הוא ייצג ב"ויקיליקס" את האגף החברתי הפוליטי שעסק בזכויות האדם. היו עוד דמויות בולטות בקבוצה – כמה מהם הסתכסכו לעתיד עם אסאנג' בגלל גישתו הדומיננטית, ובגלל לקיחת הקרדיט שלו תוך הצנעה או התעלמות מהקרדיט שלהם על פעילותם למען "ויקיליקס", לטענתם.
הם חלמו על תנועה עולמית של "מדליפים" שיחשפו את מערומי השליטים העשירים והחזקים לעיני הציבור. הם הגיעו למסקנה שזאת הדרך היעילה ביותר עבורם להשיג השפעה פוליטית (וכפי שהתברר בהמשך, הם לא בהכרח טעו).
לגבי סמל הארגון היו ויכוחים: הצעה אחת הייתה – חומת לבנים שעליה ניצבות שלוש דמויות אפלות. תחת החומה הזאת חותרת החפרפרת שנראית כמו כלב ים. היא מרכיבה משקפי שמש ומחייכת. היא אמורה לסמל את המדליף המסכל את התככים של מעצמות אפלות. אבל נשמעו טענות שהשרטוט מזכיר את חומת ברלין. לבסוף התקבל סמל אחר: שעון חול שבו דולף מידע מהצד האפל של השלטון.
אתר "ויקיליקס" עלה לאוויר ב-2006, כאשר אסאנג' ניצח על הפרויקט והיה האחראי הראשי להבאת הכספים.
המטרה המוצהרת של האתר היא לוודא שכל המסמכים השנויים במחלוקת, המסמכים "המסוכנים" כי הם מזיקים לאינטרסים של מישהו בעל השפעה כוח וכסף, ימצאו מקום מוגן היטב ברשת, שממנו יהיה בלתי אפשרי להוריד אותם, ושם כל מי שירצה יוכל לקרוא אותם, מכל מקום בעולם..
אסאנג' נותן תיאור מפורט בשיחה שלו עם אריק שמידט מ"גוגל" על אודות הרציונאל ל"ויקיליקס": הוא מסביר שהוא הסתכל בעולם, וראה שיש בו יותר מידי עוולות, עד שלבסוף שאל את עצמו מדוע זה קורה. הוא הגיע למסקנה שבאמצעות יותר מידע שיגיע ליותר אנשים, אפשר יהיה לשנות את התנהגותם לטובה. ולכן יש לדאוג שיותר מידע חשוב יגיע לידי כמה שיותר אנשים, ולנסות למנוע את המגבלות על מידע כזה. (אסאנג' עמ' 70).
ברחבי העולם אנשים שונים מבחינים בחלקים שונים של מה שמתרחש בסביבתם. אחרים מקבלים מידע ממקור שני. באמצע נמצאים אנשים שמעורבים בהעברת המידע מהצופים לאנשים שיפעלו על סמך המידע. אלו שלוש בעיות שונות שקשורות זו בזו. הוא הרגיש שקשה לנתח נושאים ולהפיץ את הניתוח באופן יעיל, כך שמידע יגיע לאנשים שבסופו של דבר יפעלו על פיו. הבעיה שאסאנג' זיהה הייתה שהשלב הראשון, ולפעמים גם השלב האחרון, מוגבלים כשהמדובר במידע שממשלות נוטות לצנזר.
הוא רואה את התהליך הזה כצדק שנעשה על ידי הרשות הרביעית, הלוא היא התקשורת. זוהי זרימת מידע שבסופו של דבר יכולה להביא, ולבסוף אכן תביא, לשינויים צודקים. "ויקיליקס", הסביר אסאנג', היא מערכת כוללת המנסה להביא מידע ממקורות אנונימיים, מידע שיכול להביא לשינוי לכלל הציבור. אסאנג' הסביר שהתברר לו שמאמרים חשובים שפורסמו בעיתונות המודפסת או ברשת על כל מיני אישים ידועים וגם מפוקפקים, הוצאו מהרשת ולמעשה לא היו זמינים יותר. זאת, מסיבות שונות של צנזורה ותביעות דיבה. אמנם תיאורטית אפשר היה ללכת לספרייה ולמצוא אותם שם בעיתונים המודפסים, אבל מבחינת המשתמשים באינטרנט הם נעלמו כאילו לא היו קיימים מעולם.
הוא ציטט בעניין זה את האימרה של אורוול מספרו "1984": "מי ששולט על העבר שולט על העתיד, ומי ששולט על הווה שולט על העבר", כי כל התיעוד של העבר מאוחסן פיזית בהווה.
סוגיית שימור התוכן המושתק פוליטית, היא מרכזית לעבודה של "ויקיליקס", כי זה הדבר שהאתר רוצה להשיג ולשמר. הם רודפים אחרי החתיכות החסרות שאנשים בעלי כוח וכסף מנסים להעלים, מאחר שאנשי האתר חושדים ובדרך כלל בצדק שהם משקיעים כסף בהעלמת המידע הזה. זאת, מאחר שלדעתם הוא עלול לגרום לשינוי חברתי כלכלי ואחר. ואת זה הם רוצים למנוע בכל מחיר.
ככל ש"ויקיליקס" מוצא יותר ראיות לכך שמידע הועלם, הרי זאת אינדיקציה ברורה לחשיבותו ולצורך לשמרו – שכן אם מישהו חשב שיש להעלימו, הרי סימן ברור שהמידע הזה יכול להביא לשינוי חברתי ולכן עוד יותר חשוב לשמרו.
הם היו מודעים מההתחלה לכך שהפרסום יהיה בעייתי בכל העולם, בין אם בגלל צנזורה עצמית או בגלל צנזורה חיצונית. ההגנה היעילה היחידה שלהם תהיה מערכת פרסום המבוססת על אנונימיות.
הם הבינו שיהיה קשה למצוא מקורות, ושיהיה להם צוות קטן מאוד, מאחר שהוא יהיה חייב להיות אמין לחלוטין. אסאנג' סיפר שלא הייתה להם שום הגנה משפטית ולא הגנה כלכלית או פוליטית. ההגנה הייתה טכנית בלבד (אסאנג', עמ' 73).
המייסדים של "ויקיליקס" חשבו על שני סוגים של הדלפות: הדרך הסטנדרטית שבה יכול מישהו להפקיד מסמכים בדף אינטרנט באמצעות "מערכת המנהרה" הדיגיטאלית המוצפנת. קיימת שיטה עוד יותר בטוחה, שבה אי אפשר לאתר את הקשר שבין השולח לתוכן הנשלח. בשיטה זאת אמורה החפרפרת לשגר באמצעות דואר רגיל דיסק מוצפן, ואחר כך לשלוח את הצופן באמצעות הרשת.
אסאנג' מתאר את סוגי הצנזורה שיכולים להיות על חומר רגיש, כמו זה שהוא פרסם והתכוון להמשיך לפרסם. החומרים כללו התקפות כלכליות על עיתונאים ומפורסמים, התקפות משפטיות עליהם בצורת משפטי דיבה, ובמקרים הקיצוניים ביותר ברצח של עיתונאי ושל מי שהדליף לו חומר.
אסאנג' מן הסתם היה מודע היטב לכך שברגע שהאתר שלו יתפרסם יהיה לגורמים רבים אינטרס להכניס לארגונו סוכנים שידווחו על המידע שהוא מקבל, ומשום כך יש להניח שהוא פרנואידי מאוד (ובצדק גמור כפי שהתברר שוב ושוב!). הוא נאלץ תמיד להישאר עם קבוצה קטנה של פעילים שהוא מרגיש שרק עליהם הוא יכול לסמוך.
אלא שבעולם הקטן של "ויקיליקס" קורה מה שקורה בקבוצות קטנות וממודרות, וכמה מהפעילים האחרים הרגישו שאסאנג' מקבל יותר מידי תשומת לב, והם מקבלים פחות מידי תשומת לב בהשוואה לפעילותם. הדבר הביא לסכסוכים פנימיים (שאולי לובו בידי גורמים אינטרסנטיים מבחוץ ?) ולניתוק בין אסאנג' וחלק מאנשיו. עם זאת, נראה שהאישיות הדומיננטית ובו בזמן הפרנואידית של אסאנג' הייתה אחראית לסכסוכים שנוצרו, לא פחות מהתחושות הקשות של כמה מהפעילים האחרים שהרגישו שלא קיבלו את הקרדיט המגיע להם עבור האתר שזכה לפרסום עולמי.
האתר החל לקבל במהרה מסמכים מודלפים מארצות שונות בעולם שעוררו סערה. עם זאת, נראה היום שחלק מהמסמכים החשובים לא נשלחו ישירות לאתר. נראה שמסמכים רבים הם שלל של "מסע ציד" של תומכי "ויקיליקס", שהעתיקו מאות אלפי קבצים ממעמקי האינטרנט או שנגנבו מחברות וארגונים שונים בידי האקרים. נראה גם שהאקרים אוהדי "ויקיליקס" עקבו אחרי האקרים ממשלתיים, למשל של ממשלת סין (שמעסיקה האקרים שגונבים סודות של ארצות שונות באופן רשמי למחצה), וגנבו מהם סודות שונים. ישנן טענות שכמובן אין להן כל אישור "רשמי", שההאקרים של "ויקיליקס" עקבו בקפדנות אחרי אנשי שירות הביון הסיני וגילו שאלו גנבו את החומרים של ממשלות שונות מארה"ב ועד הודו ופקיסטאן, וכן אחרי ארגונים וחברות גדולות בעולם. אנשי "ויקיליקס" גנבו מהם את החומר הזה (וחשו את עצמם בבחינת "הגונב מגנב פטור"). הם מצאו חומר עצום בהיקפו, שכן אנשי הביון הסיני גנבו כמעט כל מה שהיה בכל מקום. הקושי היה להתמודד עם ההיקף העצום של החומר, ולבחור מה שהיה חשוב בתוכו. כמו כן אסאנג' החליט להשתמש רק במשורה במסמכים מהכמות העצומה של החבילה הסינית, כדי לא להפוך את מקור המסמכים, שהוא גניבה של גניבה, לנושא פוליטי נפיץ.
כיום נטען שהאקרים בשירות ממשל פוטין שולחים ישירות ל"ויקיליקס" את המסמכים שגנבו ממטה הבחירות של קלינטון. כלומר, רק חלק לא גדול מהמסמכים שפורסמו בידי "ויקיליקס" היו כאלו שהודלפו בידי מדליפים קלאסיים, אנשים החברים בארגון כלשהו שהחליטו לחשוף סודות עליו.
עם זאת, ייתכן בהחלט שאסאנג' וצוותו גם אינם יודעים את מקור כל המסמכים שהם מקבלים ממישהו, אם כי סביר שיש להם חשדות משלהם, אבל אלו אינם רלבנטיים לעבודתם.
האתר חשף את סודותיו של הצבא האמריקאי. הוא חשף, בין השאר, וידאו של הפצצה אמריקאית על בגדד ב-2007, שהרגה כמה עיתונאים. נוסף על כך הוא חשף טונות ממש של מסמכים הקשורים למלחמה של ארה"ב באפגניסטאן. האתר המשיך לפרסם בהתמדה ובשטף הולך וגובר ככל שזכה לפרסום עולמי. סודות שונים של דיפלומטים וממשלות נחשפו, והביאו דיונים רציניים בתקשורת, שעסקו בשאלה אם בכך הגיע סוף עידן הדיפלומטיה המסורתית וסוף עידן הסודות של הממשלות השונות, בתקופה הנוכחית, כאשר כל דבר יוכל להיחשף ברשת.
המסמכים שהודלפו על ידיהם לאורך השנים כללו מסמך מקניה שחיברה סוכנות חקירות על נשיא קניה קיבאקי שתיאר את שחיתותו ואת הכספים שגנב מאוצר המדינה במשך שנים. קיבאקי זכה שוב בנשיאות קניה אם כי בהרבה פחות קולות משהיה זוכה לולא פרסום המסמך. עם פרשייה זאת התחיל להתברר לראשונה ש"ויקיליקס" יוכל לבצע "פוטנציאלית" שינוי בפוליטיקה העולמית. שינוי שבעולם, ובראשו ארה"ב, מתחילים לחשוש ממנו.
והאפשרויות האלו רק הולכות ומתבררות עוד יותר כעת בבחירות נשיאות ארה"ב בשנת 2016.
מאמרים שונים בכלי התקשורת הציגו את "ויקיליקס" כפותח עידן חדש של חופש מצנזורה ודיקטטורה שמעולם לא היה כמוהו בעבר.
החששות מ"ויקיליקס" עוד גברו לאחר שהאתר פרסם אלפי מסמכים מהתכתובת הדיפלומטית של ארה"ב במשך שנים רבות שהודלפו בידי חייל אמריקאי בשם בראדלי מאנינג. מאנינג נתפס ונכלא לעשרות שנים.
כתוצאה מהבכת הצבא האמריקני והדיפלומטים האמריקאיים, האתר ספג מתקפות נגד.
בארה"ב של משטר הנשיא אובמה ושרת החוץ הילארי קלינטון הוגדר "ויקיליקס" כאויב המדינה וכאיום על הביטחון הלאומי. במדינות כמו סין, קוריאה הצפונית, זימבבואה, ויטנאם ותאילנד נחסמה הגישה לאתר לחלוטין. גם ארה"ב נקטה בצעדים דומים. הגישה לאתר נחסמה לעובדי מדינה ואפילו ספריית הקונגרס המכובדת חסמה את הגישה ל"ויקיליקס" על פי הוראות הבית הלבן. הנימוק: על פי המשפט האמריקאי המסמכים המודלפים ב"ויקיליקס" נחשבים עדיין לסודיים ואסור בהחלט לעיין בהם.
שמרנים ימניים בארה"ב החלו משווים את אסאנג' לאוסאמה בן לאדן, ודרשו לרדוף אותו עד חורמה. ניוט גינגריץ המבקש להיות מועמד לנשיאות הציע לאובמה לקבוע שאסאנג' הוא "לוחם עוין", שכן מלחמה על השגת מידע היא מלחמה לכל דבר, ו"ג׳וליאן אסאנג' מנהל מלחמה". העיתונאי קראוטהיימר השווה אותו למחבל בעת מלחמה, וטען שאסאנג' גרם יותר נזק לארה"ב מאשר טרוריסטים שהוצאו להורג. בחוגים שונים נשמעו קריאות על כך שיש להוציא את אסאנג' להורג.
אסאנג' מצא את עצמו למעשה נרדף. חברת "paypal" שדרכה גייס אסאנג' כספים ותרומות עבור אתרו החליטה לנטוש אותו ברגע שממשלת ארה"ב וצבא ארה"ב החלו לתקוף את האתר, וניתקה עמו כל קשר. בכך הכניסה אותו לקשיים כספיים. אחריה גם חברות כלכליות גדולות אחרות סירבו להמשיך לשתף עמו פעולה.
אסאנג ו"ויקיליקס" מצאו מקלט בשרתים הענקיים של חברת "אמזון". אך אז החלו להתקשר פוליטיקאים אמריקאים בכירים ל"אמזון" ורצו לדעת מתי היא תוריד משרתיה את "ויקיליקס". הלחץ עזר, ובתוך 24 שעות נאלץ הארגון לעזוב את "אמזון" ושרתיה.
נעשו נסיונות לפגוע בתשתית הטכנית של "ויקיליקס" על ידי המוני כניסות בעת ובעונה אחת, זאת בטענה ש"ויקיליקס" מהווה סיכון לחיי חיילים באפגניסטאן ובעיראק וליחסים הבינלאומיים.
אבל גרוע מזה עוד עמד לפני אסאנג' – לאחר שהואשם בפגיעות מיניות בשתי בחורות שוודיות שעמן קיים יחסי מין ללא קונדום, הוא נאלץ להסתתר בבניין שגרירות אקוואדור בלונדון ושם הוא חי בעת כתיבת שורות אלו. ספק אם היה מוצא את עצמו במצב כזה כתוצאה מעבירות מינוריות יחסית, אילולא עורר זעם עולמי כזה בשל ההדלפות באתרו.
פוליטיקאים ואנשי תקשורת בכירים רבים בארה"ב מעוז הדמוקרטיה קראו להגביל או לסגור לחלוטין את אתר "ויקיליקס".
אסאנג' ביקש מפעיליו לשמור מרחק מאג'נדות פוליטיות בשמאל או בימין. הוא קבע ש"ויקיליקס" צריך להופיע כידיד של כל אדם ללא קשר לדיעותיו הפוליטיות, ועומד בשרות כל פרט כדי שיוכל למצוא נתיב שלא היה קיים קודם לכן.[1] "ויקיליקס" ביקש להציג את עצמו ניייטראלי לגמרי מבחינה פוליטית.
מבחינת אסאנג', מטרת ״ויקיליקס״ היא לא להשפיע על אנשים פרטיים. המטרה האמיתית של האתר היא לשנות את המערכת המושחתת בעיניו עד היסוד. את המטרה הזאת הוא השיג לדעתו כשהשפיע עם הגילויים שלו על תוצאות הבחירות בקניה ב2007. לדעתו, כל שר שנאלץ להתפטר בגלל גילויים ב"ויקיליקס" הוא ניצחון לאידיאולוגיה של הארגון. המטרה המוצהרת היא להביא לשינוי של שלטון באמצעות ידיעות שמתפרסמות באתר.
אסאנג' עצמו אינו "מלשין", שהרי אינו מפרסם חומר על ארגונים שבהם היה חבר. הוא מפרסם חומר שמגיע אליו לאחר שהתגלה בידי אחרים.
הוא נלחם נגד המדינה כמאגר של אליטות מושחתות שמאיימות על הציבור. אין לו סימפטיה למדינות ולהירארכיות.
וכך, בנובמבר-דצמבר 2006, במקביל להקמת "ויקיליקס", הוא מנסח מסמך פרוגרמטי בשם "קנוניה בצורת ממשל". לדעתו, הקנוניה היא המרכיב המרכזי בשמירה על השלטון, וממשלים אינם רוצים להשתנות. הוא משרטט מודל לחשיפה ולניתוח של הקנוניה. אילו ניתן היה לנתק את הקשרים בין חברי הקנוניה אפשר היה לשים קץ לפעילותה.
טכנולוגיות חדשות לדעת אסאנג' יכולות להציע התנגדות עיקשת, ולספק עידוד לצורות אנושיות יותר של שלטון. כדי שנוכל להילחם בקנוניות רבות עוצמה אנו חייבים לחשוב קדימה ולעצור את התהליך שמביא להקמתן.[3]
סביר להניח שלנסיקה ולפרסום העצום של "ויקיליקס" תרמו החשדנות הגוברת של הממשל בוושינגטון בעקבות מתקפת הטרור של ספטמבר 2001, והמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. כתוצאה מכל אלו הרחיב הממשל האמריקאי את אמצעי האבטחה והפיקוח שלו על מידע במסך ערפל של סודיות, והוא משקיע יותר מאמצים כדי לשמור עליהם.
וכך זכה "ויקיליקס" לפרסום אדיר שאולי לא היה זוכה בו בעשורים קודמים פרנואידיים פחות. כמו כן, כך גם מצא את עצמו תחת רדיפה בלתי פוסקת.
האם אכן גורם ״ויקיליקס״ נזק לסוכנים ולדיפלומטים כפי שטוענים יריביו? ובכן, מלבד גילויים חשובים של כשלים פנימיים לא נגרם נזק משמעותי לארגונים שניסו להסתיר עובדות מהציבור. לדעתו של אסאנג' מדובר בתאוריית קנוניה –
ועל כך ראו בחלק השני של הרשימה.
ראו עוד:
