שחור כחול-לבן – מסע אל תוך החברה החרדית בישראל” מאת חיים זיכרמן (“ידיעות ספרים”, 2014)

מאת חיים מזר

תקציר הספר: מעבר לכביש או בשכונה סמוכה מתנהל לו, כמו ביקום מקביל, העולם החרדי. הקרבה הגאוגרפית אינה מסייעת לתחושה שרבים שותפים לה, שמדובר בעולם ארכאי המתנהל בזמן עבר. ואכן, סולם הערכים של החרדי זר לתרבות המערבית, והליכותיו אינן נהירות כלל לישראלי הפוגש בו ברשות הרבים. מיהם החרדים? מדוע הם נמנעים מללמד את ילדיהם מתמטיקה ואנגלית? מהו טיב יחסם למדינה ולמוסדותיה? מה עומד מאחורי המחלוקת העזה המפלגת את הרחוב החרדי? כיצד הצליחה קבוצה קטנה יחסית בציבוריות הישראלית להפוך לבעלת כוח פוליטי כה מכריע? האם כל החרדים נדרשים ללמוד תורה מסביב לשעון? מהם השינויים המעמדיים שחוות נשות המגזר? שחור כחול-לבן הוא מסמך ראשון מסוגו, המבקש לתרגם את השפה ואת עולם המושגים החרדי באופן שיסבר את אוזנו של כל ישראלי. הוא מתאר את כל קשת הגוונים החרדית, את מסלול החיים ואת מעגל השנה הייחודיים לקהילה, ופורש את האידיאולוגיה המכתיבה את אורח החיים הנוקשה. נוסף לזאת, הספר דן באופן מקורי ועדכני בפוליטיקה החרדית ובמשברי ההנהגה, התרבות והכלכלה, כמו גם בהתפתחויות הדרמטיות של העשור האחרון המעצבות מחדש את דמותו של החרדי הישראלי.

“שחור כחול-לבן” מתאר בצורה מפורטת ביותר את הקהילה החרדית בארץ. סגירותה של קהילה זו  מעוררת הרבה סקרנות, מאחר שהיא בולטת מאוד בנוף הישראלי. ספר זה הוא בבחינת המשלים לספרו  של יהושע בר יוסף, “אפיקורוס בעל כורחו”. ספרו של זיכרמן הוא הוא בעל אופי עיתונאי ואקדמי. ספרו של בר יוסף הוא עלילתי, ובאמצעות הנפשות הפועלות בו, מתוארת הדינמיקה של הקהילה החרדית. מכל  מקום, התמונה המצטיירת קודרת ומעוררת שאלה באשר לעתידה של קהילת החרדים. האם בעשורים  הקרובים היא תתמיד בחרדיותה, או תתרכך ואולי גם תתמוסס? היא תהיה בבחינת תופעה חברתית  היסטורית. רמז אפשרי לכך הוא מה שקרה לתנועה החסידית עם פטירתו של הרבי מלובביץ’. לא נבחר  אחר במקומו. התנועה החסידית התפצלה לשני פלגים.

עם כל הגוונים ותת הגוונים שבקהילה החרדית, למסגרת זו בכללותה יש קווי אפיון בולטים, והם הצבע  השחור של בגדיהם, הכובע השחור, והמעיל הצבוע גם הוא שחור. הבידול שלהם מהאוכלוסייה הוא מובהק ביותר. מבחינת התכנים, כולם חייבים להיות בעולן של המצוות, ומי שסוטה מהן מוציא עצמו מחוץ לגדר. האידיאל הנכסף הוא להיות גדול בתורה. הלמדנות היא סמל סטטוס. נשות הלומדים – הן העובדות. הן  נושאות בעול המשפחה, ומכיוון שהן מצוות בהבאת ילדים רבים לעולם, התוצאה הסופית היא משפחות מרובות ילדים. מבחינה כלכלית משפחות אלה נשענות על משכורתה הנמוכה של האישה, ומקצבאות  הילדים מהביטוח הלאומי. בכל מקרה, ההכנסה החודשית לא מספיקה. הדירות קטנות. העוני בעצם כפוי  על חברי הקהילה. בכל מקום אנשים רוצים להתקדם ולהתפתח, והמדינות מעודדות זאת. זהו המנוף  הכלכלי הבסיסי ביותר שבלעדיו כל  מדינה תקרוס. לא רק שכלכלית, אידיאל העוני לא נכון, הוא גם לא  אנושי.

רק בשנים האחרונות המצוקה הכלכלית וההיחשפות ההדרגתית לתקשורת הבלתי נפסקת, פותחים צוהר  למה שקורה מחוץ לקהילה. עד כה, הטווח המקצועי היה מצומצם ביותר – מוהל, שוחט, דיין, רב, גננת. משרות אלה הן אמנם חיוניות למי שמגדירים את עצמם כדתיים, אבל לכמה אנשי מקצוע כאלה הקהילה  זקוקה? מה עושים עם שאר האנשים, מה יעשו  וממה יתפרנסו? ואכן, ישנה זליגה למקצועות חוץ חרדיים. ההמחשה הטובה ביותר לכך, הן המסגרות האקדמיות שנפתחו במיוחד למגזר זה. פעפוע של רעיונות  מהעולם החיצוני הוא בלתי-נמנע.

לא בכדי מתנגדות הנהגות החרדים  בכל תוקף להכנסתם של מקצועות הליבה לבתי הספר שלהם. ברור להם שמי שייפתחו למקצועות הללו יתחילו לשאול שאלות, ויהיו גם כאלה שבשלב כלשהו יתחילו לערער על הלגיטימיות של המוסד הרבני. הרבנים פועלים בכל הכוח למניעת כניסתם של מקצועות הליבה, כדי שמעמדם הפוליטי לא יתערער. בורות בכל מחיר. האוכלוסייה הדתית הופכת לתלותית באליטה. חשיבה  מאובנת שתוצאותיה העתידיות תהיינה הרסניות.

במהותה זאת חברה שאין בה שום התייחסות לפרט בתור שכזה. הוא בבחינת בורג בתוך מכונה גדולה  שכל מהותה לימוד תורה אינסופי, וקיום בלתי-פוסק של מצוות בכל שעות היממות. אין לפנות לא ימינה  ולא שמאלה. זאת חברה עדרית. אצל החסידים ישנה תופעה נוספת. בכל מקום ומקום מצויות תמונות של הרבי מלובביץ’, בסתירה לדיבר “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, מחשש לעבודת  אלילים. בהזדמנות  שנקרתה בידי, כאשר חלפתי ליד הכותל, שמתי לב למחזה יוצא דופן. ליד תחנת אוטובוסים הנמצאת  קרובה ניצב עמוד, ועליו תלוי צג קטן ובו מוקרן סרטון המראה את הרבי מלובביץ’ בזמן תפילתו. חסיד שעבר במקום הבחין בכך, נעצר ליד הצג והחל להתפלל תוך כדי קידה לכיוון הצג. זאת בפירוש עבודת  אלילים. הפצת תמונות הרבנים בכל מקום, היא למעשה אימוץ מושג האיקונות מהנצרות בלבוש יהודי.  האם מישהו מההנהגה הדתית לא שם לב לכך, או שמא לא רצה לבחון את הנושא? ואולי אצל חלק מהרבים החיים היום ואשר תמונותיהם מופצות בכל מקום יש משום הערצה עצמית. בעצם זה  שתמונותיהם נמצאות בכל מקום, הם מקבלים הכשר לכך שהם מורמים מעם. יש לחשוב על כך.

כאמור, בעולם החרדי ישנם גוונים ותתי גוונים. לכל ישיבה ובכל חצר אדמו”רית יש הדבר המאפיין אותה. סוג גרביים זה או אחר, סוג כובע זה או אחר, ודגש על קיומן של מצוות אלה או אחרות. יש ואחד הרבנים מוציא פסק הלכה שכל מי שנמצאים תחת חסותו מחויבים לה. ובכל קהילה כזו בטוחים שהאמת האלוהית הצרופה היא בידי חבריה בלבד. שום אופציות אחרות לא מקובלות. אלו הם אפיונים טיפוסיים לכתות. מדובר למעשה בכתות בתוך היהדות. זכור לי מקרה מהמהומות שהיו בבית שמש. כתב ערוץ  10, דתי  חובש כיפה שחורה, ראיין את אחד ממובילי ההפגנות בעיר. המרואיין הטיח בכתב שהוא איננו יהודי  כהלכתו, מכיוון שאינו מקיים תרי”ג מצוות. הכתב נשאר המום.

ארווינג גופמן, בספרו “על מאפייני המוסדות הטוטליים”, מתייחס למי שחיים במסגרות ארגוניות תחת קורת גג אחת, כמו בתי חולים, בתי סוהר, פנימיות ועוד. לגופים אלה יש אפיונים טוטליים. בקונספט הזה אפשר להשתמש לאפיונה של הקהילה החרדית. אפשר להבחין בשתי שכבות, אחת חיצונית ואחת  פנימית. השכבה החיצונית בנויה מקירות וירטואליים ועשויה מאותם ציוויים, סייגים ונורמות, המחייבים את  חברי הקהילה החרדית. קירות אלה עשויים מצורות הלבוש ומפסקי ההלכה הנהוגים בכל אחת מהקהילות. השכבה הפנימית מורכבת מכלל הישיבות והאולפנות באותן קהילות. הפעם מדובר בקירות פנימיים. אלה הם סוכני הסוציאליזציה של הקהילות. הכללים נוקשים ביותר. ישנם מוסדות חינוך שבהם מנהליהם מעירים גם לאימהות לשמור על כללי הצניעות. כל חריגה, ולו המינימליסטית ביותר, תגרום לנזיפה חמורה.

הקדשת הזמן ללימודים התורניים ולמערך המצוות שאותן יש לקיים – אינטנסיבית. הכול נדחס לתוך היממה כולה, ויחד עם זאת חל איסור מוחלט להיפתח לעולם החיצוני – ואם כן, רק בצורה מינימליסטית. זכורה  היטב מלחמת החורמה שניהלו המוסדות הרבניים נגד הכנסת טלוויזיות לבתיהם הפרטיים של התושבים. גם הטלפונים הניידים הכשרים ממחישים זאת היטב. אפשר להתייחס לקהילה החרדית בכללותה כאל טוטליטריות ללא מדינה.

דבר שיש בו כדי לסדוק את החומות הווירטואליות של הקהילה החרדית – היוצאים בשאלה. הידיעות על אלה המערערים על המוסכמות של הקהילה, יוצאות החוצה טיפין טיפין על ידי אמצעי התקשורת. רבים מהחוזרים בתשובה הם ידוענים, שמטבע הדברים נמצאים במוקד תשומת לבה של התקשורת. יש הרבה תצלומים שלהם, הם מתראיינים ומופיעים הרבה על הבמה, ואפשר לחוש בכל תנועה ובכל אמירה שלהם. היוצאים  בשאלה אינם ידוענים, וצפייה במעשיהם דורשת שימוש בזכוכית מגדלת. סוג אחר של יוצאים  בשאלה הם אלה אשר על פני השטח נראים כחרדים לכל דבר, אבל בביתם הם מתנהגים כחילוניים. היציאה המלאה שלהם החוצה, אל מחוץ  לחומות, היא רק שאלה של זמן. בהחלט תיתכן אפשרות שבה המסה המצטברת של היוצאים בשאלה תביא לקריסתן של חומות הקהילה החרדית. סביר להניח שגם אז יהיו מי שיישארו במסגרת החרדית, אולם מספרם באוכלוסייה יהיה קטן בהרבה ממספרם כיום.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × ארבע =