דוד ברבי

מאת חגית בת אליעזר

אדם נמצא בעוררות גופנית-מחשבתית, נכנס למצב כתיבה, מפיק משפטים שלעתים אינו מבינם עד תומם, מלטש, מגבש והנה שיר שמניח את  דעתו, לפחות לזמן-מה, ואף משמח.
ויש שהשיר עושה את הדרך ההפוכה: ממשפטים מובנים חלקית על ידי הקורא, הישר אל ליבתו הרגשית − שאותה הוא מעורר. האם זהו כישוף? כן, הכישוף הרציונלי של האמנות.

השירים המכשפים האלה אינם רבים: הקורא יסנן נהרות של שירים עד לקבלת קומץ מוזהבים. בואו ונעריך את המשורר לפי מיטב שיריו. הרי לשירים האחרים היה תפקיד בזמנם – להביא את השיר הטוב, ומשעמדו במשימה – הם מוכנים להישכח.

דוד ברבי פרסם עד היום חמישה ספרי שירה. לא משנה לי בתוך כמה זמן פרסם אותם ומתי התחיל לכתוב – זהו מידע חוץ-אמנותי. כל ספריו ראו אור בהוצאת “עמדה” בעריכתו של רן יגיל. ועוד דבר משותף לספריו. בכל אחד מהם דוד מעניק לי שיר-מתנה: טוב בעיניי, משמח.

הנה שיר כזה מתוך ספרו החמישי “אור ירח” משנת 2015 (עמוד 40):

מַבָּט מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה

מַבָּט מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה מְהַדֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ

וְהָאוֹר מְמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר

הַיָּרוֹק מְפַזֵּז אֵלָי וְרוּחַ קְלִילָה מַזְרִימָה

אֲוִיר חָדָשׁ לְרֵאוֹתַי

שֶׁצְּרִיכוֹת לָשֵׂאת אֶת עָצְמַת הָאַהֲבָה

אני רואה בבירור מה טוב בשיר, יכולה להסביר והדבר אינו פוגע כהוא זה בהקסמותי מהשיר.

שתי המילים הראשונות, “מַבָּט מֵחַלּוֹן”, מהדהדות לי את שם ספר שיריו של פרננדו פסואה, “מהחלון הגבוה ביותר”, ואני שמחה להיזכר בחוויית קריאת הספר. צמד המלים “חֲדַר השֵׁנָה” טעון בארוטיקה ביתית משפחתית, והמבט החוצה מגרה עוד יותר את יצר המציצנות. “מְהַדֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ” – יש כאן כוח מבוקר, תנועה הדדית, ציפייה לפתרון חידת “אֵלֶיהָ“. האור, הירוק והרוח מתרחשים מחוץ לחדר, משרים תחושה של יום, פתיחות, נינוחות. מה שיפה בעיניי הוא ששלושת אלה משרתים את האדם: תפקידו של האור – למלא את החדר, הירוק מופנה אל הדובר והרוח נועדה להזרים אוויר לריאותיו. אני מרגישה את האביב – גם במילה “חָדָשׁ” וגם שתי ההברות של “אוויר” הן a – vi, כשתי ההברות של “אֲבִיב”. ואז לאחר הטיול בחוץ, בטבע, מחזיר אותנו השיר פנימה, אל חדר השינה, אל האדם האוהב בעוצמה – הוא איתן הטבע, בזכות היותו חלק משלם – חלק מהזוג. הריאות הן סמל כפול – גם של הרגש וגם כנשימה המוגברת בזמן מעשה האהבה.

השיר נגמר וחידת “אליה” לא מתפענחת. הדבר גורם לי לקרוא את השיר שוב, כי אולי לא קלטתי את הכול בקריאה הראשונה. וזה פעלול יפה, הרי כל שיר נכון לקרוא יותר מפעם אחת. אין תשובה, אך יש לי השערה סבירה, כך שאני נשארת במתח נעים.

הבו-זמניות של ההימצאות בחדר ומחוצה לו מסקרנת, מהדקת את הקורא את הקורה ומעניקה תחושת שלמות. השימוש במילה “האהבה” מוצדק כאן, משום שהייתה באווירת השיר לכל אורכו ויפה לתת לה את זכות המילה האחרונה.

גם בשירים הטובים של דוד ברבי בספריו הקודמים יש תנועה, התפתחות. אביא כאן את השיר “היום שמתארך” מספרו “ספינות מותרות”, 2013:


בשני השירים המובאים כאן הכותרת היא חלק מהשורה הראשונה. אני רואה בזה חולשה עד כדי התרשלות. כותרת יכולה להוסיף מידע, עוד ממד לשיר, ולעתים אף קריצה, קישוט. קל מדי לקחת חלק מהשורה הראשונה בתור הכותרת, אך המאמץ בחיפוש אחר שם מעניין, משמעותי יכול להשתלם: לשפר בהרבה את חזות השיר.

דוד ברבי בוויקיפדיה

5 תגובות

  1. הגדרה יפה: “הכישוף הרציונלי של האמנות”. השירים המובאים ברשימה אכן עונים עליה. תודה לחגית ותודה למשורר הפורה ובעל הלב הרחב.

  2. חגית יקרה הצלחת להפתיע אותי
    ומה יכול להיות יותר טוב מכך
    כמו שאז אמרתי לך את דעתי ששדה כלניות לא יהיה יפה לעום בבדידותו
    יפה כתבת יפה פרגנת ואת תקבלי שיר גם מהספר “נגיעות”
    תודה רבה לך

  3. “הי – חגית ! – כתבה יפה וחכמה – על שירה יפה ! – /
    ןעדיין אני מחכָּה – שתפתיעי גם אותי… //
    “אפילו שלא-הבטחתי – נתתי לךְ – חיים – /”
    (מתוך, “שיר במתנה” שלי, מספרי הראשון. לבתי בת ה- 18).
    12.4.16. (C). אלגל.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − שתים עשרה =