תמר אריאל ז”ל

מאת ד”ר אורי אדלמן

בהיותי תינוק בזרועות אמי, התחבאנו עם קבוצה של יהודים מפני הקלגסים הנאצים, ואנוכי השמעתי קולות בכי שיכלו להסגירנו. הנמלטים דרשו מאמי לחנוק אותי, אחרת יקפחו כולם את חייהם באשמתי. משסירבה, ניסו להוציאני בכוח מידיה. היא התגוננה כנמרה, והצמידה אותי לחיקה תוך סתימת פי בהפסקות קצרות ומדודות כדי שלא איחנק. השתרר שקט וכולם האמינו שהיא מילאה את בקשתם להמיתני.

המקרה חזר לתודעתי בעקבות האסון שהתרחש בעת סופת השלגים הקטלנית בנפאל, כאשר אחד הניצולים, איתן עידן, הותיר את הקצינה תמר אריאל ז”ל פצועה בשלג, למען הצלת חיי אחרים. אודה, כי מעשהו הטריד אותי עמוקות משני טעמים: ראשית, הוא אינו עולה בקנה אחד עם הערכים שחונכנו עליהם בצה”ל, לאמור: לא משאירים פצוע בשטח. שנית, הם החזירו אותי לאירוע הטראומתי של אמי, שמעולם לא הצליחה להדחיקו.

עד שלפני זמן קצר הגיעה אלי קשישה, אחזה בכנף בגדי ובקשה מחילה, שכן היא הייתה זאת שניסתה לחנוק אותי בזרועות אמי. שנים, סיפרה, התהלכה עם רגשי אשמה כבדים וכל תקלה שנקרתה בדרכה, נהגה לכרוך במעשה הנורא שביצעה. היא יודעת, אמרה, שלעולם לא תוכל לכפר על עוונה, אך ביקשה שאעשה חסד עמה ואמחל לה למרות שאינה ראויה. שלא אמנע בעדה חיי עולם הבא.

צירופם של שני המקרים הביאוני לחקור את השקפותיהם של חז”ל על ההתנהגות הראויה במצבים טעונים כאלה, שכן הם ניסו להתמודד בהגותם המעמיקה בכל שאלות החיים והקיום האנושי, גם עם הרגישות והרות-הגורל, שקשה להעלותם על דל שפתיים. מצאתי כי הם נחלקו בגישותיהם.

במסכת בבא מציעא (ס”ב-א’) מסופר על שנים שהיו מהלכים במדבר ולאחד נאד של מים. אם יחלוק את המשקה עם חברו, לא יספיק להם הנוזל ושניהם ימותו. אם אחד בלבד ירווה את צימאונו – ישרוד. החכם בן פתורא אמר, כי מוטב שישתו שניהם ואל יראה אחד במות חברו. הוא הסתמך על הפסוק “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא י”ט-י”ח).

רבי עקיבא, לעומת זאת, שֶׁטען כי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הוא כלל גדול בתורה” (תורת כוהנים, י”ט-י”ח), פסק במקרה זה כי אדם חייב לדאוג לחיי חברו כל עוד הדבר לא בא על חשבון חיי עצמו. למסקנה זו הוא מגיע על סמך הפסוק “וחי אחיך עמך” (ויקרא, כ”ה-ל”ו) בהדגשה על המונח – “עמך” לאמור: במקרה הקיצוני שלפנינו חייב אדם לשתות בעצמו שכן חייו קודמים לחיי חברו (לוונשטין, ש. – תדע”ד, אור הנר, על פרשת קדושים). נשאלת השאלה אם אין כאן סתירה בפסיקותיו? פעם הוא טוען “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הוא כלל גדול בתורה,” ופעם אחרת “חייך קודמים לחיי חברך.”

מסביר החתם סופר בספרו תורת משה (חומש ויקרא, פרשת קדושים, י”ט-י”ח), כי כוונת דבריו של רבי עקיבא מתייחסים לצד הרוחני של החיים ולא לגשמי. לכן הוא מסיים את דבריו במילים: “כלל גדול בתורה” – ללמדנו, כי בכל מה שקשור לרוחניות חייב אדם לאהוב את רעהו כמוהו, אפילו לבטל את עצמו מתלמודו ובלבד לסייע לאחר. ברם, במישור הגשמי, “חייך קודמים לחיי חברך” (הסבר דומה מצאנו גם אצל: ברגר, י’. – תשע”ד, פנינים, פרשת קדושים).

החתם סופר הולך כאן בעקבות הרמב”ם (משנה תורה לרמב”ם, הקדמה לספר המדע, עמ’ ד) ורבי קארו, (שם, תוספת ‘כסף משנה’), המנסים להקנות הגדרות אופרטיביות לרעיונות אבסטרקטיים כלומר, להציג הנחיות אמפיריות המתארות את הפעולות שעל אדם לבצע לשם יישומו של היגד מילולי. לשון אחר, המשמעות של רעיון חייבת להיות מפורטת על ידי סידרת פעולות תצפיתיות שבאמצעותן ניתן לקבוע את כוונותיו, ולמנוע מגוון של פירושים. ובלשון המדע: ההגדרות התפעוליות מגשרות על הפער בין המישור התיאורתי-מושגי לבין המרחב ההתנהגותי (נחמיאס, ד. ונחמיאס, ח., 1982, שיטות מחקר במדעי החברה, הוצאת עם עובד, תל אביב).

נראה, שעם כל הצער והתחושות הקשות, לפחות לפי ארון הספרים היהודי, לא ניתן לבוא בטענות אל הניצול איתן עידן. משפחתה של תמר אריאל ז”ל, קיבלה את המעשה באצילת נפש רבה. באשר לקבוצת היהודים האומללה שניסתה לשים קץ לחיי איני יודע, שכן תלמידי החכמים נחלקו בדעותיהם: אחדים ניסו ללמוד מדין רודף (מסכת סנהדרין, פרק שמיני, ע”ג-א) וצידדו במחילה. אחרים ציטטו מדברי הרמב”ם (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, עמ’ מ”ט) על איסור הקרבת יהודי למען הצלת חיי אחרים. אני מחלתי לאותה ישישה כדי לא למנוע ממנה חיי עולם הבא.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 − אחד =