“המופע של טרומן”


מאת אבי גולדברג

“תסמונת טרומן” היא שם שניתן להתנהגות אנושית חריגה וחדשה יחסית, שזה מכבר קיבלה אחיזה  כמושג מוגדר בשיח התרבותי. בוויקיפדיה מוגדרת התסמונת כתופעה שבה אנשים מדווחים על כך שחייהם מתנהלים תחת מעקב מצלמות, או שהם מתנהלים במרחב מלאכותי, או שהמציאות האמיתית נסתרת מהם.

הסרט “המופע של טרומן” (1998) בכיכובו של ג’ים קרי מבטא ביקורת חברתית קומית על תופעת הריאליטי. הסרט מתאר אולפן ריאליטי ענק שבו בפועל חי הגיבור טרומן ברבנק בחברת אנשים שכולם שחקנים בתפאורה של עיירה אמריקאית, בלי שידע כי חייו מתנהלים במופע מבויים, ביקום סגור מצולם ומוקלט 24/7. הסרט הקדים את רוב תוכניות הריאליטי של המאה העשרים ואחת המאופיינות ביצירת מרחב קיום מלאכותי, המתיימר לשמש כמרחב קיום מציאותי.

התלות שנוצרה בהכרח למיליארדי תושבי היקום במידע הזורם מרשתות השידור, מהרשתות החברתיות וממקורות המידע הווירטואלי האחרים − היא טוטאלית. יכולות המחשבים לנווט ולעדכן, מעצימה את תחושת התלות במידע וירטואלי הבא לידי ביטוי על גבי צגים באמצעות גרפים והמחשות לא ריאליות.

לצד תחושת חופש המידע והיכולת לתפיסת מציאות פנוראמית בעזרת הטכנולוגיה, ניצבות סכנות של סילוף המציאות. שפע הנתונים המזינים את הציבור אינם משפרים בהכרח את הכרת המציאות  ולעתים נבנית מציאות מדומה. ברצף הבהייה במסך אין מרחק רב בין פרק בתוכנית ריאליטי, סדרת פרסומות המציגה מציאות ממוסחרת או הקרנת דמותו של ראש ממשלה הפונה “ספונטנית” לציבור ומציג שוב מציאות המעוצבת על ידי יחצ”נים, דוברים ומעצבי תחפושות.

שוויון הנפש המתפתח אצל הצופים מהשטחת המציאות על ידי קבלתה בדו-ממד מאפשר מניפולציות והכתבת המציאות המשודרת. יכולת התמרון של הטכנולוגיה להתערב בהצגת מציאות החיים התמזגה כבר מזמן עם רצון הציבור לראות עצמו משוכפל ומונצח בתוכנית ריאליטי, בסרטי דוקו או למצער בסרט חתונה או בתמונת סלפי. הערבוב המתרחש בין מקור לתמונה, בין אמיתי- מוחשי לווירטואלי הולך ומיטשטש.

“לרומא באהבה”

בסרטו של וודי אלן, “לרומא באהבה” ( 2012) מגלם האיטלקי רוברטו בניני תפקיד של פקיד אפור הנופל לגחמות מפיקי תוכנית ריאליטי בערוץ טלוויזיה פופולארי. המפיקים בוחרים בו באופן סתמי, באקראי, כגיבור האיטלקי החדש. הם מעבירים  במצלמות הטלוויזיה זוטות מיומו − מצחצוח שיניים ועד אכילת קרואסון הבוקר. האיש הקטן והאנונימי הופך לאייקון כלל איטלקי חדש לרגע. אין צורך להיות לאונרדו דה וינצ’י כדי לזכות בתהילת רומא, די בהקרנת צחצוח השיניים בתוכנית בוקר המשודרת למיליוני צופים אפתיים.

תסמונת טרומן במובן הרחב שלה היא תסמונת חברתית למחלה שהחברה לוקה בה. לא מדובר במציאות מדומה כלואה באולפן, אלא במציאות מדומה האופפת את הקהל.

כאשר החברה מתייחסת ברצינות למניפולציות של ריאליטי והמופיעים בתוכניות מתייחסים לעצמם כאישיות תלת ממדית, או אז האבחון הוא של מגפה חברתית. כשהניסוי הווירטואלי התמים מצליח והקהל שבוי במשוגות “האח גדול” הדופק את “האח הקטן” וגברים שורדים במציאות מבוימת מגרשים מאי הקרטון שלהם משתתפת תמימה לבושה כבת שבט אפריקאי, אזי עוברת התסמונת מטרומן עצמו לקהל הרחב לצופים, כמו בסרטו של וודי אלן “שושנת קהיר הסגולה” (1985) שבו השחקנים יוצאים מהמסך לשיטוט בעולם האמיתי.

“שושנת קהיר הסגולה”

2 תגובות

  1. ללא ספק אבי צודק אם אכן מדובר במחלה חברתית נפוצה של בלבול בין המציאות לבין הצגתה בטלויזיה, ובפרט ב״ריאליטי״ שהוא כל דבר חוץ מזה.
    אבל האם כך הוא? לפי ביקורות על האח הגדול, הירידה ברייטינג נובעת, בין השאר, מכך שבעונה הראשונה השחקנים עוד לא הכירו את הסוגה ושיחקו בצורה אמינה, ואילו בעונות הבאות כבר כולם צפו בעונות הקודמות ונכנסו לתפקידים מוכרים. כלומר הצופים מבחינים בזיוף, וגם יודעים (כנראה, לא ערכתי מחקר פסיכולוגי/סוציולוגי) להבחין בין המציאות לבין ה״ריאליטי״.
    ואפילו נגיד שהצופים האדוקים מאמינים שמה שהם רואים בטלויזיה היא מציאות. על כמה אנשים מדובר באמת? לפני 20 שנה ראיתי בארה״ב תכנית ב PBS שבה מפרסמים אמרו שהם יודעים שהרייטינג לא אמיתי, אבל הם מקווים שלכל הפחות תכנית עם 20% רייטינג אכן נצפית פי 2 מאשר תכנית עם 10%, ובהתאם התשלום על הפרסומות. גם בארץ קראתי לפני אולי שנה ניתוח של הצפיה באירועי ספורט שכביכול ״כל המדינה״ צופה בהם, שהגיע למסקנה שאחוזי הצפיה האמיתיים הם אולי 15% מהבוגרים בישראל.
    כמובן שאני בעד לימוד צריכת מדיה ביקורתית. כבר בבית הספר. אני במיוחד מוטרד מהמרשתת. לפני כמה שנים היתה טענה שבחיפוש על המילה jews בגוגל, בין 10 התוצאות הראשונות, שאיש לא טורח לבדוק מעבר להן, חצי הובילו לאתרים אנטישמיים. לכל הפחות במדור העיון בספריה, שאליו היינו פונים טרום היות המרשתת, כנראה שלא היו ספרים של מכחישי שואה, ולא רק בישראל שבה זה מובן מאליו.
    תמיד היו אנשים שהתייחסו למדיה כאילו היא מציאות, כפי שבסרט שאבי מזכיר. ותמיד העיתונאים יחסו לעצמם השפעה מופרזת על המציאות. אבל האם באמת כיום יש מחלה חברתית חמורה ומסוכנת? אני לא בטוח.

  2. אמנון תודה על ההתייחסות
    לא כל השפעה חברתית יכולה להימדד בכלי רייטינג ,מדובר בתלות לא מידתית במתווכים טכנולוגיים המייצרים תדמיות כוזבות ,לא במובן שמנסים לשכנע קהל תמים כי יש אי קסום ובו מלחמת הישרדות אלא בכך שחלק מקיומנו הוא פסיבי לחלוטין ולכן תכניו מתמלאים על ידי במאים. העניין שיוצרים היום בכלום [כמו בסרט בו בניני הופך לאייטם] הוא ה”הישג”. הווירטואליות היא בשימוש בזוטות [כמו סבתא מבשלת] ולהעניק לו מיימד של זכיה בפרס נובל לכימיה , ולאחר מכן להפנים זאת בחיי החברה בכלל ,על ידי יצירת “תרבות המשך” של “סלב”
    היפוך המשמעויות וחשיבות התכנים ,השטחת המחשבה היא הסכנה .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + שבע =