חזי לסקלי.

אמר ר’ אבהו: מכאן שהיה הקב”ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי. (אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי, ועל כן החריבם)

ר’ אלעזר אומר: זה הפתח פתוח עד התהום, שנאמר: “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”. (קהלת רבה ג, י”ד, א)

*

שִׁעוּר הַא / חזי לֶסקלי

כְּשֶׁהַמִּלָּה תַּהֲפֹךְ לְגוּף

וְהַגּוּף יִפְתַּח אֶת פִּיו

וְיֹאמַר אֶת הַמִּלָּה שֶׁמִּמֶּנָּה

נוֹצַר –

אֲחַבֵּק אֶת הַגּוּף הַזֶּה

וְאָלִין אוֹתוֹ לְצִדִּי.

חזי לסקלי, “שיעור עברית הֵא”, מתוך “העכברים ולאה גולדברג” (19

העכברים ולאה גולדברג - שירים / חזי לסקלי

בעיני מאיר ויזלטיר מסמן חזי לסקלי את סופה של השירה העברית החדשה. בעיניי, חזי לסקלי הוא האי.אי. קאמינגס שלנו: אדם שכתב שירים קלילים ולשוניים על נושאים כבדים, שנותרו נכונים לפיענוח, כפי שגם מקווה מהדירו מאיר ויזלטיר. אלא שבגלל שאין זו שעת רצון, אין מי שיפענח ואין מי שיקרא. החיבור המחודש של לסקלי (שלא יכולתי להכילו כשנפגשתי איתו לראשונה במופע של דורי פרנס) הגיע כשערכתי עבודה של חבר, צור גלסנר, על אודות המיסטיקה היהודית. פתאום, זה לצד זה, נתקלתי בשלושה-ארבעה טקסטים מכוננים באשר  למילה ולמטאפיזיקה, שגרמו לי להבין שאולי ראוי לכנות את חזי לסקלי “משורר מטאפיזי ” − דבר שבכוונתי להוכיח ברשימה זו.

המונח “משורר מטאפיזי” דורש הבהרה והגדרה מחדש, במיוחד בשירה העברית, משום שג’ון דאן ובני תקופתו כונו על ידי המבקר סמואל ג’ונסון ולאחר מכן על ידי המשורר ת.ס. אליוט במסה מפורסמת (משנת 1921) “משוררים מטאפיזיים”, על אף שהכוונה המקורית הייתה כי הם חריגים לזמנם באמצעים ובמבע הלשון ולאו דווקא בשל ניסיון איזוטרי להתחבר לאלוהים בלי חציצות, כפי שהגדיר זאת ויליאם ג’יימס בספרו על החוויה הדתית לסוגיה.

חזי לסקלי לא היה אדם דתי, אולי כמעט להפך − יש שיראו בכתביו אפילו חילול הקודש, לאחר שהעז לדבר בשם “אלוהים האמיתי” באחת מיצירותיו. יתר על כן, ששוחחתי על כך עם ליאת קפלן, היא הייתה סבורה שצריך לראות במעשי הבריאה של חזי לסקלי בשירתו (כפי שמודגם במוטו) מעשה מאגי, בדומה לאופן שבו זך בורא את אביו בשיר “רגע אחד”[1].

מכל זאת נובע שחובת ההוכחה לגבי היותו של לסקלי משורר מטאפיזי היא עליי, ועל כן, ראשית אסביר מהי בעיניי מטאפיזיקה בשירה העברית. לאחר מכן אנסה להוכיח שישנם לפחות שלושה זרמים של מטאפיזיקה בשירתו של לסקלי: שירה המתכתבת עם רעיונותיו של וולטר בנימין, כפי שהם מופיעים במסה “על הלשון בכלל ועל לשונו של האדם” (מופיעה בהרהורים ב’ 1996), במסתו של ביאליק “גילוי וכיסוי בלשון” ובמידה מסוימת במסה המכוננת של שקלובסקי, “האמנות כתחבולה”. ישנם עוד כיוונים רבים ומחקרים רבים שאפשר לעשות בהקשר זה. מחקר מעניין שראוי שיעשה הוא על מוטיב השולחן בשירתו של לסקלי, שדומה שמתכתב עם כתביו של דה-סוסיר, או על הקשר בין הפילוסופיה היוונית וכתיבתו (אפשר לקשור אותם בקלות יחדיו, וככל הידוע לי הדבר נעשה) בין ארבע הסיבות של אריסטו ובין שירו של לסקלי “שלוש סיבות מדוע אני שונא את השירה”. אבל אתגרים כאלה נראים לי קלים מדי, ואני תמיד מבכר את מה שקשה.

דבר ראשון עלינו להגדיר את המטאפיסי ואת המיסטי. בספרו על החוויה הדתית לסוגיה כותב ויליאם ג’יימס: “רובנו ככולנו זוכרים ודאי את רשמם המופלא של קטעים בכמה מן השירים שקראנו בנעורינו ואת כוחם להפעים את רוחנו: הם-הם ששימשו צינור אשר דרכו התגנבה אל לבנו, באופן אי ראציונלי, הרגשת המיסטריה היצוקה בעובדה ‘קשי החיים וצערם הנוקב’ להרטיט את נפשנו. ייתכן כי המלים כבר נשתתקו בינתיים ונעשו לנו לשטח מצוחצח גרידא, אבל השירה הלירית והמוסיקה הריהן בכלל חיות ובעלות ערך בשבילנו רק במידה שהן מביאות אתן מראות עמומים אלו של חיי משנה מקבילים לחיי המציאות שלנו, מתוך שהם רומזים לנו וקוראים לנו, אך מתחמקים תמיד ברדפנו אותם[2]“. הנה כי כן, כך מנסה ויליאם ג’יימס להסביר בהרצאתו על המטאפיסיקה את התחושה המטאפיזית.

כפי שכתב צור גלסנר, יוסף דן טוען בעקבות ג’יימס שהמיסיטיקה מבוססת על האלם, עם אי הידיעה, כחלק מהסירוב של המיסטיקן לקבל את מה שמשדרים לו החושים, ההיגיון והתבונה, כי הדברים החשובים ביותר סמויים מן העין. ניסח זאת יפה אסף ענברי: “המטאפיסיקה המערבית חולקת תפיסת-עולם פארמנידית זו עם המיסטיקה (המערבית והמזרחית כאחת). ההבדל בין המטאפיסיקה למיסטיקה נעוץ רק ביחסן ללשון. הפילוסוף המטאפיסיקן סבור שהלשון היא כלי הולם לפיענוח ההוויה, והמיסטיקן כופר בכך. הפילוסוף המטאפיסיקן סבור שההוויה היא מושא לדיון; המיסטיקן סבור שאין כל אפשרות לדון בה (ללכוד אותה ברשת מושגית כלשהי) אלא להפך, יש לחוות אותה על ידי השתחררות מן הלשון. הלשון האנושית (המשמשת בין השאר את המטאפיסיקה) נתפסת בעיני המיסטיקן כאחד מתוצריו של עולם-התופעות, וככזו, אין היא יכולה לחשוף את ההוויה הטראנסצנדנטאלית אלא רק להסתירה; הלשון, עבור המיסטיקן, היא הפרעה, מיסוך, זמזום טורדני.”[3] על כך השיב אמיר אור בשיחה פרטית בינינו כי ההגדרה של “המיסטי” המצוטטת מפי אסף ענברי היא פרשנות צרה מדי של התופעה, והכללה החוטאת למנעד העשיר של החשיבה המיסטית לדורותיה. ההבחנה בין המטפיזי למיסטי היא בעיקרה מלאכותית, כי למעשה אין בנמצא מיסטיקה בלי יסודות מטפיסיים, בין שהם בסיסיים ובין שהם מפותחים (כמו לדוגמה בגנוסטיקה, בקבלה הפרובנסלית או אצל אבן אל ערבי). גם בדוגמאות הפוכות, כמו למשל ב”הענן של אי הידיעה” קיים יסוד מטפיזי מובלע, וגם הערעור על כוח ההבנה והמילה – נמסר במילים. ראוי יותר לחשוב על המטפיזי והמיסטי כשלובים זה בזה במידות משתנות. דווקא היסוד התיאורגי (=ה’מאגיה’) הוא זה שאיננו בבחינת תנאי הכרחי לכל מיסטיקה.

אין צורך להכביר מילים על מסתו המרגשת של ביאליק, והרעיון של שיקלובסקי −”לשמוע מחדש את רחש הגלים” − רעיון מוכר ונפוץ הוא. אולם כל קורא עברית חייב לעצמו את הקריאה של מסתו של בנימין, שלמעשה, כפי שקראתי, נכתבה כתשובה לגרשום שלום, ובה הוא מנתח את ה”לוגוס” של מעשה הבריאה הבראשיתי. מוסיף ענברי ואומר במסתו “קאנט והוסרל סברו שהסובייקטיוויות היא מצבו של האדם; שאין כל דרך לפרוץ אותה ולחזות, ולו לרגע, ב’דבר כשהוא לעצמו'”. ביאליק, שקלובסקי, בנימין ואוטו סברו אחרת. הם האמינו באפשרות ההתגלות, שאותה כינה כל אחד מהם במונח משלו. ביאליק דיבר על תפקיד ה”גילוי” של הלשון, שלובסקי – על תפקיד ה”הזרה” של האמנות, ובנימין − על ההתגלות כממד הרוחני של הלשון. מושג ההתגלות מחייב, לדעת בנימין, את “זיהוי המהות הרוחנית עם הלשונית”; “תחום הרוח העליון שבדת (במסגרת מושג ההתגלות) הוא בו-בזמן היחיד שאינו מכיר את מה שאין-לאומרו”, הוא כותב, “שכן פונים אליו בשם והוא דובר כהתגלות”. “מהותו הרוחנית של האדם (…) היא הלשון שבה נתרחשה הבריאה. הבריאה נתרחשה במאמר, ומהותו הלשונית של אלוהים הוא המאמר”.

ראו למשל את השיר “שולחן” כבר בספר שיריו הראשון של לסקלי “האצבע”, וכיצד חזי לסקלי חווה למעשה חוויה מטאפיזית, ומבטל אותה בו זמנית. אלמנט זה של בריאת עולמות והחרבתם, הוא אלמנט חשוב ביותר אצל לסקלי:

השיר "שולחן"

כבר בשיר הבא ישנו הספק − אלמנט שיחזור בכל שיריו של לסקלי. שימו לב כי בשיר ה”שולחן” הוא שואל “האם הכל מחובר בדבק” ואילו בשיר הבא אחריו הוא מצהיר כי הדבק הוא מה שמפריד בין חלקי התודעה שלו. זהו בדיוק הרגע שבו החפץ רואה מעבר למה שהקורא יכול:

בספר זה ישנם מספר שירים המתכתבים עם זך, ועם אותו שיר מאגי ראשון שלו בפתח שירים שונים. כך למשל השיר שרידים (עמ’ 40):

מוטיב ה”חשמל” הנבואי (וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ [יחזקאל א, ד) הוא גם מוטיב שראוי לשים אליו לב בשירתו של לסקלי, לא פחות ממוטיב השולחן.

עוד הוכחה למטאפיזיות הבנימינית של לסקלי, אשר יכולה להיווצר גם באופן פסיבי, ניתן למצוא במחזור “החדר והעולם”:

*

יצאתי מהחדר

וכששבתי אליו, נמחקה המילה “חדר” מן המילונים,

ומילה אחרת באה במקומה.

ישבתי בתוך המילה האחרת

וצייתי לחוקיה.

מחזור זה נגמר במילים: הקיר מסוגל להפריד בין אגם קפוא לבין כבשן המתיך את עצמו, / והוא אכן עושה זאת.

מוטיב האיון של העולם מתבטא בשיריו של לסקלי על המחק. אצטט רק שיר אחד מן הפואמה “שירים וידיות”:

עוד הוכחה לאספקט הבנימיני בשירתו של לסקלי מופיע בשיר “פטפוט ביניים”. זהו שיר לא פחות מהפכני או טוב משיריו הידועים, יתכן שבגלל שלא הושם בהקשר הנכון הוא לא זכה כמעט להתייחסות ביקורתית:

לשיא שירתו ומטאפיזיותו, שלא לומר מיסטיותו, הגיע לסקלי בעיניי, בשיר “ראובן ואני”. הנה קטע מהשיר::

החלק המוזנח בשירתו של לסקלי הוא שיריו המוקדמים והגנוזים, שבהם התפרים גסים יותר ובעזרתם קל להוכיח את רעיונותיי. ראו למשל את השיר “מאוד”:

בהפוך על הפוך ישתמש חזי לסקלי ב”מתחת לאפס” – פואמה צ’כית:

אולם זהו דווקא השיר הראשון מבחינה כרונולוגית המובא בספר, שמראה עד כמה בבסיסו לסקלי “בורא עולמות ומחריבם” שבתקופה זו של מלחמה מעניין לחתום עימו את המאמר:

[1] ישנם האומרים ש  המיוחד ב”רגע אחד” אינו עצם הנכחתו של האב בשיר אלא האפותיאוזה שלו. כל יצירה ספרותית בוראת באופן זה, ואולי במובן העמוק כל יצירה היא מאגית. אבל אם מדברים על מאגיה  לא במובן הזה – אין שם.

[2] ג’יימס ויליאם החוויה הדתית לסוגיה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949: עמ’ 251 – 252

[3] ענברי, אסף “על שפת ההתגלות”, חדרים, 14 2002 נדלה בתאריך 24.7.14 http://inbari.co.il/articles/hitgalut1.htm

תגובה אחת

  1. קריאה קצרצרה שכתבתי על שיר של לסקלי בבלוגי “קריאת שירה”

    22 – חזי לסקלי – https://myreadingpoetry.blogspot.com/2019/06/22.html

    חזי לסקלי

    אוֹכֵל
    מַדָּף מַה הוּא אוֹכֵל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה לַנֹּעַר
    כָּל מַדָּף אוֹכֵל וְתָנָ”ך פֵּרוּשׁ גּוֹרְדוֹן
    פֵּרוּשׁ קָסוּטוֹ פֵּרוּשׁ פַּפּוֹרִישׁ כָּל
    מַדָּף נוֹרְמָלִי אוֹכֵל בְּלִי הִתְנַגְּדוּת כְּמוֹ
    שֶׁמַּכְרִיחִים יֶלֶד לִבְלֹע נָחָשׁ.

    גילוי נאות – את לסקלי הכרתי גם באופן אישי, לא חיבבתי אותו מעולם, ולכן הכרותנו הסתיימה מהר מאוד.
    לגבי השיר ה”חביב” וה”פשוט” הזה: בסיסו הוא האנשה והפעולה המרכזית בו אכילה או האבסה עצמית או אכילה ללא ביקורת עצמית עד שלב בליעת הנחש בניגוד לרצון. ומה אוכל המדף – נכון את מדף הספרים היהודי, ומה הוא חייב לבלוע, כמו ילד, נחש, המורד הגדול באלוהות ה”טהורה” היהודית.
    המיוחד בשיר הוא הסתירה בדימוי הסוגר את השיר – מדף נורמלי אוכל בלי התנגדות כמו/ שמכריחים.. אוקסימורון בסיסי, מה שמעלה את השאלה – האם המדף הוא הדובר בשיר, ומיהו הילד שהכריחו אותו [ אני גם נזכר בנסיך הקטן ובציור הנחש בפתח הספר.]
    נחש הוא סמל מורכב מאוד בתרבות המערבית. החל מ”המפתה” הגדול [ דמיונו החלקי לאיבר המין הזכרי כמעט צועק את זה..], הגורם לחטא הקדמון [היענות לתאוות, קדימות היצר על השכל ], השטן. מהצד השני הוא גם סמל הרפואה והריפוי, כפל התפקידים של ארסו [ כידוע יותר ויותר בפרמקולוגיה בת זמננו ], ולא נזכיר את היותו סמל לערמומיות, תח[כ]מנות, חתירה תחת הכלל, מניפולטור “נחש בקש” ושאר ביטויים כאלה. את הנחש הזה מכריחים את הילד לבלוע.. היתכן ויש כאן אירוניה בסיסית הנובעת מהאוקסימורון שציינתי קודם לכן [אוכל בלי התנגדות ] – שמכריחים, והדבר אותו מכריחים לבלוע [ לאכול? לא נאמר ].
    לי ברור שהשיר ה”ביוגרפי” הזה מרמז אל מעבר לספרייה, הישר אל היסטוריה רוחנית מובהקת שתחתיה חותר אותו נחש דמוני, שיש לבלוע גם אותו.
    ברוח “שבוע הגאווה” היתכן שיש בשיר הצגה של המתח בפנימי האינהרנטי של הנורנטיבי-הדתי עם המיני, המוחצן והיצרי? [ לסקלי מעולם לא הסתיר את זהותו המינית].
    מקור השיר [ יש שם עוד שירים ] עכבר העיר
    ביוגרפיה – ויקי , לכסיקון הספרות העברית החדשה
    יואב איתמר – על שירת לסקלי [מומלץ מאוד], יקום מקוון

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + שש =