הדימוי של היהדות ומאוחר יותר, הישראליות כזוג אחים ואחרים הרבים ביניהם נובע כבר מתקופת הנאורות. פילושמים ואנטישמים, דוגמת דרימון, ניסו ליצור את ההבחנה בין “האופי היהודי” הנלוז והנשי ו”הערבי האציל”. הוגים ערביים כמו ג’ורג’ אנטוניוס בספרו “ההתעוררות הערבית” והוגים נוצרים פלסטינים אחרים ניסו למצב את הסכסוך בין יהודים וערבים וכך בעקיפין יצרו ובנו את הלאומיות הפלסטינית, שהושפעה בין היתר גם מהסכמים אירופאים קולניאליסטיים כמו הסכם סייקס פיקו שפיצל את האיזור המוסלמי לעמים נפרדים, חלוקה, שדומה שהיום מתפרקת בעיראק ובסוריה. כתוצאה מכל המהלך ההיסטורי הזה, שנגעתי בו כאן רק בציפורן האצבע, הגענו למה שאנו חווים היום.
בהשראתו של ערן צלגוב ובעזרתה של כרמית רוזן ומתוך רצון להראות את האקטואליות של השירה, הנה אנתולוגיה לא מייצגת של שירים בנוגע לסכסוף שעברו דרכי ובפיד שלי בימים האחרונים, דווקא במקום שבו אמור העט להישבר, יתכן כי לא כולם מהוקצעים עד הסוף, אבל זו טיבה של אקטואליה. מעניין האופן שבו האקטואליה והרגשות והמעשים הבסיסיים ביותר חודרים לטקסט:
נקמה / ערן צלגוב
בֹּקֶר טוֹב בְּחִילָה / טלי לטוביצקי
בֹּקֶר טוֹב אֵימָה
בָּאוֹטוֹבּוּס חַיֶּלֶת מִשְׁתַּעֶלֶת
רֶבַע שָׁעָה בְּלִי הֲפוּגָה
וּבַלֵּבָב פְּנִימָה, גַּם אֲנִי
לֹא יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהָקִיא
גיורא פישר
ספרו של גיורא פישר “צירי חיים” יצא לאחרונה בהוצאת קשב לשירה. השיר המופיע כאן נכתב לפני שנתיים וחצי ולא נכלל בספר.
ינאי ישראלי
*** / ליאת סימון
האור
אוזל
כבר לא מתחלק שווה בשווה
בין קריאות המואזין
לחומה.
נושפת ביומֵנו
תחושת הפִספוס,
מותירה אותנו
חסרי נשימה
מול
השקיעה,
סופרים את חוליות השרשרת
שממולל
איזה מישהו
שיש לו במה להיאחז
ליד חומה
אחרת.
רענן בן טובים
שפיות קרב
הימים מתמתחים לאיטם.
//
אדמה קרועה כְּבָשָׂר חוּם אחרי השְׁלכת חניתות השֶׁמש
שבכל יום מאריכה עוד קצת את שהותה
בְּרָקיע, שמרחקו מעל האדמה נמדד במסלולו, הבליסטי
של טיל משוגע.
//
עוצבת פלדה מתנייעת לתוך אבנים צפופות.
כשתצא משם לא תישאר אבן על אבן במקומה.
פח לוהט מתגרה בכינויי מלחמה.
פעם
הם היו רק שמות של עצים ויסודות ומים מעובים ותשמישי קדושה, אבל היום
כל ילד יודע לדקלם עם ארוחת הבוקר
את צבעו של השחר, הבוקע באמצע הלילה
ומפריע לַתנועה.
//
בָּזהב המאדים שבין הערביים אין תשורה כשהכוחות פורסים
זרועות ארוכות ומחבקות אל תוך
רצועה צרה
כמו זין לתוך כוס של זונה נגועה בסיפיליס ואיידס, והמיגון
הופך את האדם
לכמעט חסר תחושה;
הוא רוצה רק לגמור וללכת, מסופק
שעשה את שמצופה ממנו ועתה
רק שיישאר בחיים, ורצוי
במלוא האיברים,
בלי נכות,
מלוא העין – נשימה.
//
זיעת הקיץ נדבקת לחולצות ומסריחה את ריח הדיזל.
שום מיגון לא יכול לטהר את אוירה המורעל של העיר,
שאינה יודעת למי היא נאמנה,
פרט לָדם, וממנו
יש בשפע.
טלביזיות בצבע לא מצליחות להמחיש את שחור הלילה ואת לובן העין
מהעבר השני של כוונת הצלפים.
בעוד שבוע,
בבית,
התמונה תתבהר ותשקע מהר בחלוף חופשת סוף השבוע הגדוד יחזור לְשִׁגרה והצבע יתפזר
לגוונים שמעבר להתראת שבירה בעת ניסור שמים ותאורה קשה.
להתכנס. לא להשבר.
//
זה לא בריא להיות רגיש מדי. לא אם אתה רוצה לחיות.
אין תשובות פשוטות. אי-אפשר לומר שאמא אחת שולחת את בנה להרוג
בעוד האחרת שולחת את בנה למות, מבלי לנקוט עמדה שמתחמקת
מלחפש הגיון. אי-אפשר להעמיד צדיק מול רשע מבלי לצבוע את כתלי בית המשפט
במלים מטרימות. אי-אפשר להבין מעבר לכוונת הרובה. הברירה
קטלנית. אין תשובות פשוטות. יש טובים ויש רעים ואין תשובות והימים
רק מתארכים בחלוף העונות.
///
שלום יואב
תודה שהבאת את השיר שפירסמתי בפייסבוק.
שתי הערות:
1. השיר נכתב לפני כשנתיים (לא נכנס ל “צירי חיים”)
2. הפרטים הביוגרפיים שהבאת כמובן נכונים, אבל מאד מאד מיותרים. גם כך “אני סובל” כשמלבישים פרטים אלה על שירים שאין להם שום קשר למצב המשפחתי שלי. “הסכנה” היא שבאופן בלתי נשלט הקורא נשלח למקומות שאין להם שום רמז וכיוון בשיר.
גיורא
שירים יפים וטוב שהבאתם אותם עכשיו.
אני אומנם פסאודו עורך אבל יכול להעריך עריכה טובה.
אני שונא את ירון נהרי, אפילו שהוא חלקי השני.
השירים חזקים מאד. תודה ליקום תרבות ולמשוררים שאינם שותקים.
שיר מאת ליאת סימון שלא הספקתי לכלול:
האור
אוזל
כבר לא מתחלק שווה בשווה
בין קריאות המואזין
לחומה.
נושפת ביומֵנו
תחושת הפִספוס,
מותירה אותנו
חסרי נשימה
מול
השקיעה,
סופרים את חוליות השרשרת
שממולל
איזה מישהו
שיש לו במה להיאחז
ליד חומה
אחרת.