עמוס אדלהייט עורך כתב העת “עמדה” וממבקרי השירה בולטים כיום מנתח את יצירתו של אחד המשוררים הבולטים כיום במה שמכונה “השירה הצעירה” ערן הדס.

ספתח לערן הדס

מאת עמוס אדלהייט

התפזרותם האיטית של ענני האבק סביב רטוריקת “דור השירה החדש” או “האביב השירי של העשור האחרון” (ביטוי המופיע על גב ספרו החדש, הראשון והיחיד בדפוס של ערן הדס, “מקש הרווח וארבעה ספרים נוספים”, הוצאת “מעין” 2013) מאפשרת כעת לבחון ביסודיות רבה יותר את היומרות ואת המימושים הפואטיים של גיבורי התרבות החדשים וכישרונם. בחינה זאת תצטמצם בדברים הבאים לדמות אחת פרדיגמאטית: ערן הדס או בשם העט שאימץ לעצמו בשיריו המוקדמים “צאלה כץ”.

ערן הדס.צילמה טיווט נוין.

ערן הדס ניצב לצידו של רועי צ’יקי ארד בלב פעילותו של כתב העת “מעין” שחרט על דגלו המניפסטי את הקלילות, ההומור והסחבקיות האינטרנטית כקטגוריות אסתטיות עיקריות שנועדו לנתץ כבדות מעיקה, יבשושיות ורצינות מנופחת ללא כיסוי, יסודות מאפיינים של השירה בדורות קודמים אליבא דראשי “מעין”. קשה מאוד שלא להבחין בדמיון שקיים בין המהלך של “מעין” לבין המהלך של קבוצת “כתובת” ובעיקר של אחד מדובריה הראשיים גלעד מאירי, המטפח בתקופה האחרונה טרמינולוגיה ייחודית (הכוללת מושגים כגון “ננופואטיקה” = שירה גמדית וגם שירת גמדים???) ומקדם שירים קצרים וקלילים. מאירי בדברים עיוניים שפרסם והדס בחלק משיריו כפי שנראה מייד, לוקחים בחשבון מוגבל מאוד את שירתו של דוד אבידן. שניהם בוחרים באלמנטים שוליים ביותר ביצירת אבידן, ההומור והקלילות, והופכים אותם לקרדו פואטי. לא זה המקום להוכיח עד כמה מעוותת היא קריאה כזאת באבידן, ששירתו מכילה ממדים של התפעמות טכנולוגית ואימה אפוקליפטית המשולבים ברטוריקה אנליטית עוצמתית ביותר שהומור סרקסטי, אירוניה וקלילות מבריקה מצויים בשולי שוליה של האימפריה הפואטית האבידנית, בעיקר בשלביה המאוחרים יותר.

ערן הדס בוחר במידה מסוימת של מודעות לשחות בבריכת הילדים ולא לצלול במים עמוקים יותר. אולם הדרישה לקלילות הומוריסטית עומדת בסתירה ליומרה הרצינית של כל אחת מחמש החטיבות (שהוא מכנה “ספרים” ושהם למעשה “מחזורים” או “שערים”) שהוא מגיש כעת לקוראיו במדיום לא דיגיטאלי המובעת בדברים שהוא מציב לפני השירים, מעין קריאות כיוון לשירים. למעשה עומדים דברי הסבר אלה גם בפער ניכר מהשירים עצמם. הנה למשל הדברים לפני ה”ספר” “מקש הרווח”, הכולל את שיריו האחרונים של הדס הפותחים את הספר הנוכחי: “‘מקש הרווח’ בוחן את החוזה הבלתי מוקלד בין האדם לבין הרשת ומעלה ספקות ביחס לכיוונים אליהם אנו גולשים. זהו ספר השירה הסייברסקפטי הראשון, המנתח את המכונה תאבת הרווח שבכל אחת ואחד מאתנו, ואת מי שמתפעלה” (עמוד 8).

יש מעט מדי סקפטיות וניתוח ממשי בשירי הדס והרבה יותר שירי הלל לרשת ולאפשרויותיה. הדס הרבה יותר נאמן לקלילות ומתקשה לעמוד בדרישה הרצינית שהוא עצמו מציב לעצמו כאן. אבל עצם הדרישה הזאת מעידה אולי על חוסר סיפוק מהקלילות ההומוריסטית, על מודעות חלקית גם לממדים אחרים ועל יכולת מוגבלת או לפחות שאיפה להביט בביקורתיות ובספקנות כלפי אותה הוויה אינטרנטית שטחית וריקנית הממלאת את עולמו של דור עכשווי שלם.

אותם הבהובי מודעות ומבט חצי מפוקח מבחוץ הם שמצילים את הדס משקיעה מוחלטת בביצה של שטחיות: “9. אני מחובר לרשת/אני חבר ברשת/אני איבר ברשת/אני שייך לרשת/אני אוהב את הרשת/אני חש ריגוש בהיותי ברשת/אני נאמן לרשת/אני מחויב לרשת/אני מסכים לקבל על עצמי את תנאי השימוש ברשת/אני נשבע לרשת // 10. אני משתף את כל כולי ברשת/אין לי מה להסתיר/הרשת יודעת עליי הכול/ועל כל מי שמחובר לרשת/ומי שלא משתף את כל כולו במאגר המידע/זה מפני שיש לו מה להסתיר” (עמוד 11).

זהו כמובן פרדוכס קלאסי: באיזו מידה מסוגל אורפיאוס-הדס לרדת לשאול ולהציל את אהובתו מבלי להיבלע כליל בבליל הקשקוש השטחי? באיזו מידה הוא בכלל מודע לסכנות הניצבות בפניו? הוא נוקט בלשון שטחית שהיא לשונו, הוא מתמקד בחוויה האינטרנטית כחוויית יסוד בהווייתו, הוא מתחכם ומשחק ומצטט ושוב מתחכם, מבחינה זאת הוא נותר אותנטי לעולמו הרוחני אולם שאלת השאלות היא באיזו מידה הוא מסוגל להביט על עולמו במבט ספקני ומפוקח? אין לדעתי בספר הנוכחי תשובה ברורה לשאלה זאת.

השאלות העקרוניות הן כמובן האם ערן הדס מסוגל לשחות בברכה של הגדולים? האם הוא מסוגל לקחת את מעשה הכתיבה ברצינות והאם יש לו באמת משהו חשוב לומר?

במקרים רבים מדי בספר הנוכחי אין לנו עדות חיובית חותכת על השאלות הללו. יש לנו עדויות מסוימות על חוש הומור ועל יצר מחאה ההולך בעקבות שירי מחאה ידועים של אבידן, למשל: “עם תום הזמן אתם מתבקשים להניח עטים,/להפוך את המחברות,/לקום מן הכיסאות,/לצאת בדממה מן הכיתה,/וללכת לירות בערבים” (עמוד 113), או “תספור טילים וחיילים/רכבים, מדים, סכו”ם/מנה את שלנו, של האויב,/עוברי האורח והאו”ם // תספור את המתים/ואת אלו שנשארו/תפריד בין מחבלים/לאלו שעזרו…” (עמוד 138). השורות הללו אינן מתקרבות כמובן לרטוריקה ולקצב הלשוני של אבידן (בשירים כמו “תיכון-חובה 1973/מחזור סיום” למשל) אבל השפעת אבידן ברורה כאן. עדויות חותכות יותר על “הצלחת” שירה של “צאלה כץ”, “סופרפארם”, אשר “הוכתר “בידי הפובליציסטית דנה ספקטור כמייצג הדור. מאז היתה צאלה כץ למשוררת מרכזית…” (עמוד 112) הן ביטוי לחשיבותה המהותית של אותה “הצלחה” עבור ערן הדס. כי הדור של הדס מבקש לחיות בתוך הוויה דיגיטאלית של סיפוקים מהירים ומיידיים, של חיים בתוך סרט. החיים שמחוץ לסרט פחות מעניינים ופחות מספקים.

מחוץ לסרט ניתן לקבוע ששירי “צאלה כץ” המצויים כאמור בשני השערים האחרונים בספר הנוכחי כוללים נפילות רבות והם נעדרי ברק ממשי ולוקים בתחכום רדוד למדי ברוב המקרים ובחוסר עקביות סגנונית, למשל: “כשבאה בדידות באפי נשמתי צונחת לרגליים/אחר דולפת דרך החורים שבסנדלי הקרוקס/אל חלל האוויר ונעלמת // אני מתעטשת אל השמש/אך רק בשול ליל/אמצאה/בפסיעה בודדה/מתל אביב אל הבלוג // אז אני הכי אישה/אז אני מוכנה לעולל לרחובות” (עמוד 156).

מה “צאלה כץ” מוכנה “לעולל לרחובות” לא נאמר לנו. חוסר מודעות לסגנון היא בעיה ממשית אצל ערן הדס והיא בעיה הקשורה לחולשתה המפתיעה של האישיות הפואטית שלו. הנה דוגמא לשיר של “צאלה כץ” שמתחיל בדינאמיות מינית מעניינת, ספק וירטואלית ספק ממשית (דינאמיות שתלך ותתחדד בשירים מאוחרים יותר), אך מסתיים כפרודיה לא מודעת לעודף ספרותיות גרפומנית: “הבעיה עם גברים חלקים היא ש/כשאני מטפסת להם על העצבים/אני מחליקה ונופלת/זה הצבא שלימד אותם להקפיד בגילוח/דרך כוונות הלייזר והגבורה/בשם זקפת נשק תלוי-כתף/שתגבור גם על הסודה לשתייה שבפת-הקרב/והריחות האינטימיים שאני מורחת/בקווי ירח רשלניים/על גיליון אלקטרוני משויף/מתחככים על פניהם בדממה/ובנופלי פשוקה מכיסאו רב-הקומות של יושב המשרד/אכרוך ציפורניי בבונה רצפתו/הוא אשר זיפיו השכמה/וזיעתו המתנה מבושלת/אחצוב אחיזה בזיפים/אחספס רוקי לדבוק בזיעה/כחיטה אביט בו מעלה/מונפת!/אפזום מילות-חלוף/בעיפרון תלוי אוזן/ואפעפע אוויר שמרים וקורנית/אל שער חזה מתנפנף כחירות” (עמוד 151). שתי השורות האחרונות בעיקר בולטות בחולשתן.

בחלקים היותר מוצלחים בספר (בעיקר ב”מקש הרווח” וב”סנטר”, וכן ב”אנשים שאתה עשוי להכיר”, שלושת השערים הראשונים) מצליח הדס לגבש איזה קול אותנטי משלו אשר מפעפע מבעד לחולשה הפואטית האמורה בזכות אותה יכולת פרודית: “נשים מטופחות עם צרור מפתחות/שותות קפה עם/נשים מפותחות עם צרור מטפחות/שותות קפה עם חלב סויה/ואחת מטופחת עם מטפחת של תפרחת/פותחת: ברישון יש הכול // ברישון יש איקאה/וקניונים/סינמה סיטי/וקפה גרג ליד צומת ספרים/ובלילה יש גם פאב אירי/לא חסר שם כלום // ברישון יש הכול/לא צריכה להיות עיר רישון נפרדת/ועיר תל אביב נפרדת/אולי באמת // צריכים הסברה/שהעולם יידע/תל אביב היא פרוור של רישון/ברישון יש הכול/לא חסר שם כלום…” (עמוד 57). בחציו השני של השיר אובד המתח הפרודי והשיר הולך ונפרם ואוזל.

הדס מקיים דיאלוג ישיר ולא בלתי מעניין עם שני משוררים עבריים קנוניים: אבידן וזך. כפי שראינו השפעת אבידן ניכרת בשירים שונים של הדס אולם בעמודים 35-33 מצויים שלושה שירים תחת הכותרת “מטאבידן”. הדס מחקה כאן את המקצב האבידני אולם המתח המוצלח שנוצר מתפוגג לו ואינו נשמר לכל אורכם של השירים ששוב הולכים ונפרמים לקראת סופם ואינם מגיעים לידי אמירה משמעותית כלשהי. הדס תפס כאן יפה, מצד אחד, את המוזיקה האבידנית דרך איחודים של מלים: “לטעון/כלפי אבידן/שהוא מגלומן/זה לא בבזמן/וגם אם זה נכון/מוטב היה לבחון // אבידן היה מגלה/אבידן היה אמן/ומכאן היה עולה:/אבידן מגלומן // הוא טען/שמחשב הוא בשביל משוררים טיוטתיים/והמחשב טען/באמצעים שיטתיים/את הטעון תיקון/כלפי אבידן…” (עמוד 33).

אבל מצד שני הדס נופל קורבן כאן ובמקומות אחרים ליצר ההתחכמות שלו, לרצון הקבוע שלו להרשים את קוראיו בהברקות שלופות במקום להתגבר על יצרו וללכת כמה צעדים מעבר לאבידן. לכן הוא אינו ממצה את פוטנציאל ההתחכמות שלו ונופל עם “בממוחשבידן/גם המגלומן/משורר טיוטה” (עמוד 34), או עם משחקים מילוליים בלתי מתפתחים בשני השירים האחרים (ב”אבאבידן” הדס משתמש בשורה ורטוריקה משיר של אנדד אלדן הבנוי משמות כמה ממשוררי דור המדינה).

בעמוד 101 אנו מוצאים דיאלוג מוצלח מבחינה טכנית עם זך: “זכור את יום השבת לקדשו/אבל הוא לבדו בין כה וכה/ויכל אלהים מכל מלאכתו/והוא מתמהמה והוא לבדו/מכל מלאכתו אשר ברא/שגם אם יתמהמה/בוא יבוא”. השאלה היא שוב לאן בדיוק חותר הדס בשירים מסוג זה? האם מספיק להניח כמה פורמולות קנוניות לצד שורות ידועות של זך המצויות כבר ביחס לטכסט קנוני (“לא טוב היות האדם לבדו” וכו’), או להלחים את השורות המעובדות של זך לטכסט המצווה על שמירת השבת? האם שירה היא הלחמה של פוזיציות וניסוחים קודמים בלבד? השאלות הללו רלוונטיות בעיקר בגלל הניסיון המודע של הדס לחצות גבולות ולשאול שאלות כחלק מן הפואטיקה שלו: “אם “תבוא ותאמר” שיצירה היא לא טוקבק,/אשאל אותך מדוע בשנית/אתה מכתים את היצירה/וקובע לה גבולות שרירותיים. // יצירה היא תמיד טוקבק, תמיד הדהוד./וטוקבק הוא תמיד יצירה. תמיד פרי-חושים” (עמוד 148). ובכן, יצירה היא הרבה דברים, היא יכולה ולעתים קרובות אכן כוללת גם הדהודים. אבל הדהודים אינם יצירה כמו שרעשים או ציטוטי יצירות קודמות אינם מוזיקה אלא אלמנטים אפשריים בתוך יצירה מוזיקלית שתישפט על פי מידת החידוש והמקוריות שבה. זה עשוי להיות פתח לדיון ולוויכוח עקרוניים עם הדס והמשך לדברים אלה אולי יבוא במקום אחר.

דומה שעיקר כוחו של הדס כמשורר בשלב זה מצוי בשני מוקדים: האחד הוא בשירים קצרים ותמציתיים אשר מפאת קוצרם אינם מאפשרים התחכמות יתרה, למשל: “יושב ומסתכל/מבעד לחלון רשרוש/עלים כיבו ירח/מעליו רשרוש או/רעש קר. בחלון/רשרוש עלים. אני” (עמוד 92), או “פיטרתי את החשיכה/ואת הדברים לפי עובי./הראשון כדי לשחק ואז/המכונה היא שונה/רועשת מחוברת/לדברים לפי צל/אבל שוב בשמיים/האבנים” (עמוד 91), או אפילו בשיר מסורתי ממש כמו: “היאך הספאם שלך/הוא מלוכלך/מזה שלי? אנא גלי/לאן גלשת ללא חשש/כמו זה שלי? // ומי צפה בך מתייחדת/עם מחשב, כולך סרוקה/גלי לי איך הפך האקט/לזיכרון, מוצר-תשוקה” (עמוד 95), שבו החוויה האינטרנטית מוצבת בתחכום בין קיום דיגיטאלי לקיום פיזי. מהלך דומה נמצא כבר אצל “צאלה כץ”: “לפני שאני קוראת דוא”ל במחשב המשותף/אני שוטפת את ידיי/היטב/במים ובסבון/אני חשה-יודעת/שקודם גלשת לפורן/תמיד אחרי/שימוש שלך במחשב/אני מקרצפת ידיי/ומעבירה מטלית יבשה על המקלדת/חוץ מבפעמים בהן אני כותבת שירה...” (עמוד 146).

המוקד השני מצוי ביסוד הפרודי המובהק של שירי הדס שמגיע במידה רבה לשיא בשיר “אני שונא שימבורסקות” (עמודים 28-27), שיר שכותרתו בלבד כבר מבטאת שאט נפש מן השומן התרבותי המזויף שיכול לדבוק בשירה מסוג מסוים מאוד הנפוץ לאחרונה בארצנו וזוכה לעדנה במקומות מעודנים מאוד בעיקר בין המוסף לספרות ותרבות של “הארץ” וכתבי העת “הו” ו”דחק”. הדס שם את האצבע בדיוק במקום הנכון: “אינני שונא אדם על ס/מך שמו (יצאתי עם בחורות עם שמות נוראיים יותר)/אך כשאתם מק[ב/פ]לים אותה אל תוך לבכם אני חש את גופי נסתם. פי נסתם./לבי נסתם. מוחי נסתם./בורסקה היא חתימת הגולל, פיקוק היין, אות הפתיחה לתוכנית הרדיו הבוקעת/אל צהרי סופ”ש מחופי הים שבפרוורים העשירים...” (עמוד 28).

שאפו!

ערן הדס.ציור מאת קרן כץ.

וראו עוד על ערן הדס

כתבה על   ערן הדס בגליון פברואר של מגזין Wired באנגליה

ובל גלעד על “הטכנופואטיקה של ערן הדס”

ראו עוד על ערן הדס :

הספר “מקש הרווח ” באינדיבוק

האתר של ערן הדס

ערן הדס בלקסיקון הסופרים

ערן הדס בפייסבוק

הרשת של ערן הדס

אלי אשד על חייה המסתוריים של צהלה כץ

צהלה כץ קמה לתחי

8 תגובות

  1. קראתי ואכן הכותרת שניתנה למאמר, “עמוס אדלהייט עורך כתב העת “עמדה” וממבקרי השירה בולטים כיום מנתח את יצירתו של אחד המשוררים הבולטים כיום במה שמכונה “השירה הצעירה” ערן הדס”, מקיימת את ההבטחה ומדובר בניתוח ללא הרדמה באיזמייל. זאת אני אומר לחיוב ואף אני רואה חובה לעצמי לקרוא את הספר של הדס ולראות עד כמה נכונה הביקורת של אדלהייט. יחד עם זאת, אני לא מתלהב מההגדרות” “ממבקרי השירה הבולטים”, “אחד המשוררים הבולטים כיום…” הסופרלטיבים האלה שייכים לעיתונות.

  2. אציין כאן את דעתי שאני רואה בהדס את בנו “המוטאנט ” ( או “המוזח “או “הסטוי ” המונחים בעברית למוטאנט ) של דוד אבידן בשירה עברית .ולמה הכוונה?
    אין משורר אחר שאני מכיר שמשתמש כמו הדס בכל האמצעים הסופר טכנולוגיים הקיימים בשירתו ,כפי שעשה אבידן בזמנו,ועושה זאת מתוך מודעות מלאה למה שעשה אבידן בתחום בעבר.
    אפשר לאמר שהדס הולך בתחום כמה צעדים קדימה והצידה מאבידן אבל בסופו של דבר העולם שהוא יוצר הוא עולמו שלו ולא העולם של אבידן ( ומשום כך אני רואה אותו כמוזח ולא כבן מלא כפי שהיה אם היה פשוט מחקה את אבידן ).
    העולם של הדס הוא לא עולם של מישהו מכוכב אחר שמוצא את עצמו בעתיד הרחוק והלא מובן כמו בשיריו המאוחרים של אבידן , דהיינו עולם של זר גמור המתאר מבחוץ את המציאות האחרת לקוראים ,אלא מישהו שהוא אזרח במציאות הסופר טכנולוגית שבה חיים הקוראים ועדיין אינם מבינים אותה כמוהו ומתאר אותה לחלוטין “מבפנים ” .את האינטימיות הזאת עם המציאות המתוארת אין וגם לא ניתן למצוא בשירה של אבידן שתמיד מוצגת מנקודת המבט של הזר המנותק.

  3. תודה רבה לעמוס אדלהייט. שמחתי לראות את התהליך שעבר במהלך כתיבת המנשר. ממליץ לתקן את עניין “ספרו הראשון בדפוס”. כל ספריי ראו אור בדפוס, “מקש הרווח” הוא החמישי שבהם.

  4. דוגמה למאמר ביקורת מנומק כפי שמאמר ביקורת שירה צריך ואמור להיות. כמעט לכל אמירה יש הנמקה ודוגמא/ות. יש גם איזון ולא נראה שיש נטיה לקטול, או לשבח, מעבר לנדרש עניינית. אני גם מקבל את מרבית ההערכות, ויפה שהרשימה מסתיימת בשורות שזוכות בדין ל”שאפו”.

  5. לגבי ספריו האחרים של ערן הדס שבדפוס. הם לא נמצאים באף ספריה שידועה לי. וכתוצאה אין דרך לאמת את עצם קיומם, אלא אם אם כן יש אתר שמוכר אותם ברשת.

  6. אני חייב לשבח את אדלהייט על הקישור הנכון לאבידן, וגם על הביקורת, לפיה ההסמתכות של הדס על התחכמויות היא לפעמים בעוכריו.
    עם זאת, כשאדלהייט כותב “השאלות העקרוניות הן כמובן האם ערן הדס מסוגל לשחות בברכה של הגדולים? האם הוא מסוגל לקחת את מעשה הכתיבה ברצינות והאם יש לו באמת משהו חשוב לומר?”, אני לא בטוח שהוא ירד לסוף דעתו של הדס, שעבורו, כפי הנראה לי, אלו אינן השאלות העקרוניות. הדס משתכשך בפסטיש, במשאפ, ברדי-מייד וכו’, בדיוק משום שהוא לא רוצה לשחות בבריכה של הגדולים (שהיא שימבורסקית בעיניו). לגבי “משהו חשוב לומר”, הרי שהדס רוצה להיות “מראה” ולא “נר”, כלומר, הוא פחות מנסה להביא לפתחו של הקורא איזו בשורה, ויותר מנסה לגרום לקורא לשאול את עצמו מה זה משהו חשוב בשבילו, למה את זה הוא מחפש ומתי ידע שמצא את זה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − שמונה =