הופיע ב”דיוקן מקור ראשון ” 27.12.2013 תחת השם “שובו של מהנדס הנשמות “.
מייסד ברית המועצות לנין אהב מאוד את הסופר מקסים גורקי .גם יורשו של לנין , סטלין אהב אותו מאוד. אולי הרבה יותר מלנין.הוא ראה בגורקי לא פחות מאשר את אביו הרוחני. מקסים גורקי מצידו היה מליץ היושר של סטלין, אך גם מבקר חריף של הבולשביקים. הוא התפעל ממחנות עובדי הכפייה, אך גם דאג להציל את חייהם של אסירים פוליטיים.ואז בשלב כלשהוא סטלין החל לאהוב את גורקי פחות ופחות.
עשרות שנים אחרי שיצירותיו נזנחו, הסופר מקסים גורקי זוכה כעת להתעניינות מחודשת. ואם אנשי המהפכות החברתיות יתחילו לחפש תשובות בכתביו, כדאי לטייקונים לשמור היטב על הצוואר.
רבים ראו במקסים גורקי את אחד האנשים החזקים בברית המועצות, שני לסטלין בלבד. מעריכים שהוא לבדו אחראי להצלתם של גדולי הסופרים העבריים, בהם חיים נחמן ביאליק ורבים אחרים, שאילולא התערבותו היו כמעט בוודאות מוצאים את מותם בגולאג. אך כוחו והשפעתו של הסופר הרוסי הנערץ לא הצילו אותו בסופו של דבר מהגורל המזומן בארצו לאנשים חזקים מדי; ולאחר נפילתה של ברית המועצות, גם יצירתו הלכה ואיבדה ממעמדה.
ואסה -הצגה של גורקי בתיאטרון “גשר”.
והנה, כמעט שמונים שנה לאחר מותו המסתורי – ספק כתוצאה ממחלה, ספק רצח שנשען על קנוניה חוצת-מדינות – הסופר הנשכח מקסים גורקי חוזר. בימים אלה מעלה תיאטרון ‘גשר’ מחזה מפרי עטו בשם ‘ואסה’, שמגולל את סיפור נפילתה של אשת עסקים עשירה. גיבורת המחזה, בתרגומו של אלון מרקוס ובעיבוד ובימוי של נטשה מנור, היא טייקונית השולטת בסביבתה ביד ברזל ואינה בוחלת באיומים, בשוחד ואף בהרעלה. העלילה, כיאה ליצירה של גורקי, אמנם מתרחשת ערב המהפכה הקומוניסטית, אך בהחלט יכולה לעורר מחשבות על כמה מהבולטים שבאנשי העסקים העשירים בעולם של ימינו.
גם על מדפי הספרים מפציע גורקי מחדש, הפעם לא כיוצר אלא כמושא התבוננות. ממש במקביל להצגת הבכורה של ‘ואסה’, יצא לאור הספר ‘נקרופוליס – המסדרון הלבן’ (הוצאת כרמל, 2013), העוסק בין השאר בחייו של גורקי. את הספר חיבר ידידו הסופר הרוסי ולדיסלב חודסביץ’ (1886-1933), שפעל בימי המהפכה הקומוניסטית. חודסביץ’, כדאי לציין, לא היה יהודי, אך היה פילושמי מובהק; זאת בניגוד חד לסבו יעקב ברפמן, יהודי שהפך לאנטישמי ופרסם כתב השמצות בשם ‘ספר הקהל’, אחד המקורות הראשיים ל’פרוטוקולים של זקני ציון’ שזייפה המשטרה הצארית.
חודסביץ’ מביא בספרו מאמרי זיכרון לסופרים שונים, אך הדמות הבולטת ביותר, האיש שרוחו שורה על כל עמוד גם כשאינו מוזכר במפורש, ושיחסו של המחבר אליו הוא האמביוולנטי ביותר – הוא מקסים גורקי.
“דמותו כל כך מרכזית בספר בגלל התפקיד הפוליטי ששיחק בתחום הספרות ברוסיה הסובייטית”, אומרת דינה מרקון, המתרגמת המוכשרת לעברית של ‘נקרופוליס’. “בגלל השפעתו; לא בגלל כישרונו! המשוררים האחרים שחודסביץ’ מתאר עולים על גורקי עשרת מונים בכישרונם. אבל בניגוד לשאר הדמויות ב’נקרופוליס’ – סופרים ומשוררים אליטיסטים שבאו מהאצולה או מהבורגנות הגבוהה, וייצגו את הסדר הישן שממנו לא היו מסוגלים להיפרד – גורקי ייצג באמת ובתמים את העולם הבולשביקי החדש. הוא בא מהשכבות הנמוכות ביותר של העם, בעוד רוב הבולשביקים באו מהמעמד הבינוני, ולא באמת הכירו את הפועלים והאיכרים שהם דיברו בשמם”.
אלי : אפשר לסמוך על חודסביץ’ כשהוא מתאר את גורקי?
דינה :”הוא הכיר אותו היטב. במשך למעלה משנה הוא חי בווילה של גורקי בעת גלותו באיטליה, ולמד שם היטב את אופיו ואישיותו. חודסביץ’ רואה אותו כשונא נחוש של האמת, ובעיניו זה המפתח לחייו ולגורלו המצמרר של הסופר בימי סטלין. כאשר הפך גורקי לכאורה לאיש השני בחשיבותו בכל האימפריה הסובייטית האדירה. גורקי מוצג בידי חודיסביץ’ כדמות טראגית שהושמדה בידי מלכודת שהיא בעצמה עזרה ביצירתה”.
מבשר הסער
מקסים גורקי היה שם בדוי. שמו האמיתי של האיש שהפך ל”צאר הספרותי” של ברית המועצות הסטאליניסטית היה אלכסיי מקסימוביץ פשקוב. הוא נולד במרץ 1868 בעיר ניז’ני-נובגורוד, שלימים תיקרא גורקי, על שמו.
משפחתו הייתה כאמור ענייה מרודה. בגיל צעיר התייתם אלכסיי מאביו ומאמו, וגדל בבית הוריה של האם. מכאן היה יוצא לנדודים בחיפוש אחרי עבודה, כשהוא עובר אלפי קילומטרים ברחבי רוסיה. הוא עבד כסמרטוטר, משרת, שוטף כלים במסעדה, עוזר-טבח בספינה על הוולגה, שוליית סנדלר, סבל, שומר לילה, פועל במאפייה ועוד. הטיפוסים שבחברתם הסתובב היו בדרך כלל עלובי חיים שונים – פועלים קשי יום, קבצנים, זונות וגנבים – אך מפעם לפעם נתקל באנשים משכילים יותר, שמשכו גם אותו לקרוא ולהשכיל.
בסוף המאה ה-19 התגבשו דעותיו הסוציאליסטיות של גורקי, והמשטרה אף עצרה אותו כמה פעמים בשל קשריו עם מהפכנים. הוא החל לחבר סיפורים המבוססים על חיי אותם אנשים עניים שעמם בא במגע, ויצירותיו משכו תשומת לב מיידית בעולם הספרות הרוסית, שלא הכיר עד אז סופרים ממעמד חברתי נמוך כל כך. ב-1898 הופיעו שני כרכים של סיפוריו, ואלו זכו להצלחה חסרת תקדים. שמו יצא אל מחוץ לגבולות רוסיה, וספריו תורגמו לכמה וכמה שפות. גם מחזה פרי עטו, ‘בשפל’, נחל הצלחה גדולה. גורקי, כפי שכינה כעת את עצמו, נעשה לגיבורם של חוגי המהפכנים. הללו ראו בכל היחפנים בסיפוריו את “האדם החדש”, ובגורקי את נביא המהפכה ומבשר העולם החדש המחכה בפתח.
ב-1902 נבחר היחפן-לשעבר כחבר האקדמיה הרוסית, אך בחירתו נפסלה בידי הממשלה, שחששה מדעותיו האנטי-ממלכתיות. גורקי מצדו התחבר לפעילות המהפכנית, והתקרב מאוד לקבוצה של ולדימיר איליץ’ לנין, שהיה אחד המעריצים הגדולים של סיפוריו.
לנין אף הכריז שיצירה כמו ‘האם’, שבה תיאר גורקי אישה נועזת המסייעת בכל אמצעי לבנה המהפכן, שקולה בעוצמתה לכמה אלפי בולשביקים. חבר אחר בקבוצה, גיאורגי מהמעמדות הנמוכים בשם יוסף ג’וגאשווילי, חזר והכריז כי נעשה לבולשביק ומהפכן בראש ובראשונה בגלל גורקי.
“אילולא הוא, אולי הייתי נשאר בסמינר הכמרים שבו למדתי, והופך לכומר מוסמך. אבל למרבה המזל של המהפכה והעם, נפל לידי ספר של מקסים גורקי, עיניי נפקחו למציאות האמיתית כפי שהיא, והכול השתנה מאז”, אמר לימים אותו ג’וגאשווילי, או בשמו החדש סטלין.
גורקי, שהתעשר ממכירת ספריו, הפך לאחד התומכים הכספיים המשמעותיים של לנין וקבוצתו. ב-1905, לאחר המהפכה הרוסית הראשונה כנגד הצאר, נאסר הסופר ונאלץ לעזוב את ארצו. השלטונות הרוסיים ראו בו אישיות מתסיסה, והם לא טעו. גורקי התיישב באי האיטלקי קאפרי, שם הקים מכספו בית ספר לתועמלנים מהפכנים, והמשיך לסייע מרחוק ללנין ולחבריו. יצירותיו מאותן שנים – סיפורי זיכרונות כמו ‘ילדות’ (1913), ‘בין הבריות’ (1915) ו’האוניברסיטאות שלי’ (1923), שבהם תיאר בריאליזם ובאובייקטיביות גמורה את נעוריו – נחשבות היום כטובות ביותר שלו, וכאלו ששימרו את עוצמתן הספרותית גם בחלוף השנים.
הסופר הבולשביק
ב-1913, משנראה היה שמעמדו בציבור נחלש מאוד בשנות גלותו, הרשתה הממשלה הרוסית לגורקי לחזור לארצו. כך התאפשר לסופר להימצא ברוסיה בזמן שתי המהפכות של 1917 – זו שהפילה את המשטר הצארי והביאה להקמת ממשלת מעבר, וזו שהעלתה לשלטון את הבולשביקים. גורקי התנגד בכל תוקף לתפיסת השלטון בכוח מידי אלכסנדר קרנסקי הדמוקרט, ראש ממשלת המעבר. עם זאת, הוא מעולם לא חלם לנתק את קשריו עם הבולשביקים.
מקסים גורקי משחק שחמט עם לנין ובוגדנוב.
יחסו של גורקי לבולשביקים היה מלא סתירות גם אחרי עלייתם לשלטון. הוא נאבק בהם, גינה בעיתונו את הטרור הבולשביקי, וכינה את לנין “הרפתקן המוכן לבגוד באופן המביש ביותר בטובתו של הפרולטריון”. עם זאת הוא המשיך לשתף פעולה עם המשטר, ובגלל מעמדו החזק אצל לנין, היה כמעט חסין מפני רדיפות. פה ושם אף הגן על אחרים, הציל את חייהם של נידונים למוות, או הביא לשחרורם של אסירים.
חזית מסוכנת פתח גורקי כשכתב מחזה על שלטון הטרור של המהפכה. כתוצאה מכך הוא הסתכסך עם בכיר המפלגה הבולשביקית גריגורי זינובייב, מי שלימים יהיה אחד האנשים החזקים בברית המועצות. חודסביץ’ מספר ב’נקרופוליס’ כי זינובייב לא הסתפק באיסור על הצגת המחזה: הוא אף ערך חיפוש בביתו של גורקי, איים לעצור את מקורביו, ולבסוף סגר את העיתון שלו. סוכנים פתחו וקראו את המכתבים ששלח גורקי ושנשלחו אליו, כולל תכתובות עם לנין עצמו. הדברים לא הגיעו לכדי רדיפה גלויה מכיוון שגורקי עדיין היה אהוד בקרב מנהיגי המפלגה, אך זינובייב השתדל להזיק לו בכל צורה אפשרית. כך למשל, השתדלות של הסופר למען אסירים שונים, גררה דווקא החמרה במצבם ובעונשם. מצרכי מזון, ביגוד וחומרי הסקה שגורקי השיג עבור סופרים ואמנים, נלקחו בהוראת זינובייב וחולקו במוסדות עלומים שונים.
גורקי מצדו לא נרתע ויצא למאבק נגד זינובייב, כשהוא פונה שוב ושוב אל לנין ומנסה לשכנע אותו בצדקתו. לפי חודסביץ’, המאבק הגיע לשיאו כאשר גורקי האשים את זינובייב כי הוציא להורג ללא משפט מלחים שהתמרדו נגד הבולשביקים. הוא הציג בפני בכירי המפלגה ראיות שמהן עלה כי זינובייב לא רק אחראי להוצאות להורג, אלא אף למרד עצמו – שפרץ במידה רבה כתוצאה מהסתה שלו.
לניו ועמיתיו הקשיבו להאשמותיו של גורקי, וזימנו את זינובייב למוסקבה כדי לענות עליהן. כשהגיע זינובייב לישיבה הוא לקה בהתקף לב – שלדעת גורקי היה מבוים – והפרשה הסתיימה בנזיפה קלה בלבד. ללנין לא הייתה אפשרות אחרת; הוא היה זקוק לפוליטיקאי הבכיר ולעוצמה שהחזיק בידיו.
לכול היה ברור שכעת זינובייב לא ינוח ולא ישקוט עד שינקום ביריבו. לבסוף הודיע לנין לגורקי שלמען ביטחונו, מוטב לו לצאת את גבולות רוסיה. וכך עזב גורקי ב-1921 את ברית המועצות – שאותה, על פי כמה ביוגרפים שלו, שוב לא יכול היה לשאת – ויצא לגלות שנייה.
הסופר והרודן
גורקי שב והשתכן באי קאפרי, ומשם המשיך לעיר סורונטו באיטליה. גם בשלב הזה של חייו הוא המשיך לשמור על קשריו האיתנים עם הצמרת הקומוניסטית, אך השפעתו שם נחלשה לאחר מותו של לנין. השלטון עבר לידיהם של שלושה מבכירי המפלגה – יוסף סטלין, לב קמנייב וגריגורי זינובייב – ולגורקי ודאי לא הייתה סיבה מיוחדת לחזור למדינה שבה אויבו הוותיק הוא אחד השליטים הכול-יכולים.
המצב השתנה לאחר כמה שנים, כשסטלין סילק את שני עמיתיו והעביר אותם לתפקידים זוטרים במפלגה (כצעד ראשון לקראת הוצאתם להורג בהאשמות מפוברקות). לאחר שנותר כשליט יחיד, הורה סטלין להחזיר את גורקי לרוסיה בכל מחיר. מנהיג ברית המועצות הבין היטב את מעמדו של גורקי כסופר הרוסי המפורסם בעולם, והיה נחוש בדעתו להשתמש בו ככלי תעמולתי בקרב האינטלקטואלים בעולם. את השבתו הוא הטיל על גנריך יגודה, האיש החזק במשטרה החשאית הסובייטית ומי שנודע כיוצר הגולאגים שהיה בן עירו של גורקי .
גורקי ויגודה
על מנת לשכנע את הסופר לחזור לרוסיה נעשה שימוש בשיטות שונות ומגוונות. במהלך 1928 הוצף גורקי במברקים ומכתבים מקבוצות פועלים, שכתבו לו – בדרבון המשטרה החשאית – כמה הם מתגעגעים אליו. באותה שנה ארגן סטלין, לרגל יום הולדתו השישים של גורקי, חגיגות שכמוהן לא נראו מעולם. דיוקנאות של הסופר ומאמרים על אודותיו מילאו את כל העיתונים. במקביל הוצע לגורקי תפקיד שאי אפשר לסרב לו: לשמש כמנהיג הרוחני של ברית המועצות. “אתה ואני הננו ההימאליה, כל השאר הם אפסים. בוא והצטרף אליי”, כתב לו סטלין.
נביא העידן הקומוניסטי
לבסוף נעתר גורקי וחזר לברית המועצות. העיתונות הרוסית הודיעה על שובו כאירוע בעל חשיבות עליונה, חג לאומי של ממש. בכל תחנות הרכבת נאספו ההמונים להפגנות שמחה ‘ספונטניות’, כשהם נושאים כרזות, זרי פרחים ושלטי ברוך הבא. נואמים הפליגו בשבחיו של הסופר, ויחידות של הצבא דיגלו את נשקן בפניו. התעמולה הרוסית – שגורקי עצמו היה בין ראשוני יוצריה, עוד בבית הספר לתועמלנים שפתח באי קאפרי – הציגה אותו כאבי הספרות החדשה וכנביאה של החברה הקומוניסטית.
מקסים גורקי עם סטלין מימינו ווורושילוב מנהיג סובייטי בכיר משמאלו
עם שובו הפך גורקי לדיקטטור של עולם התרבות הסובייטי. הוא העמיד את פרסומו וכישרונו לשירות המשטר הסטליניסטי, והצדיק בפני האינטלקטואלים של המערב את אמצעי הדיכוי הלא-אנושיים שננקטו בברית המועצות. סטלין מצדו הרעיף עליו כיבודים. מקום משכנו של הסופר נקבע באחוזת דיאבושינסקי במוסקבה, שם חי בעבר איל הון בשם זה. שתי דאצ’ות (וילות) גדולות הוענקו לו – אחת במוסקבה ואחת בחצי האי קרים – ואליהן הוזרמה אספקה של מזונות מיוחדים מאותה מחלקה משטרתית שסיפקה לסטלין את מזונו. משרתים פרטיים הועמדו לרשותו – כולם סוכנים של שירותי הביטחון ושל יגודה, שניהל אישית את משק ביתו של גורקי.
סטלין, שמאז ומתמיד העריץ בכנות את כתיבתו של גורקי, חיבב אותו גם באופן אישי. “הוא אדם טוב, נבון וידידותי”, כתב לידידו קלימנט וורושילוב. “המדיניות שלנו מוצאת חן בעיניו. הוא מבין הכול“. הקשרים ביניהם היו הדוקים ביותר, וסטלין ואשתו נאדיה אף צירפו את גורקי לחופשותיהם, ואירחו בביתם את ילדיו ונכדיו.
גורקי קורא בפני סטלין ועמיתיו. ציור מהתקופה הסובייטית.
סטלין המשיך ועשה הכול כדי שגורקי יהיה האדם המוכר ביותר בברית המועצות, אחרי לנין המת וסטלין עצמו. ב-1932 הורה לערוך חגיגות לציון ארבעים שנות פעילות ספרותית של ידידו. לרגל המאורע נקראה עיר הולדתו של גורקי על שמו, וכך גם רחוב מרכזי במוסקבה ותיאטרון האמנויות המפורסם בבירת רוסיה. היו שהעירו לסטלין כי התיאטרון הזה ידוע דווקא בקשריו עם צ’כוב, ואולי זה השם הראוי לו. “לא”, קבע סטלין. “גורקי הוא אדם גאה, ועלינו לרתק אותו אלינו בכבלים חזקים”.
בכך לא תמו מחוות הכבוד לגורקי. סרט מיוחד הופק על חייו, בשם ‘גורקי שלנו’. המטוס הגדול בעולם באותה עת, טופולב ANT20, קיבל את השם ‘מקסים גורקי’ ושימש לטיסות תעמולה בשמי מוסקבה. נוסד מכון לספרות על שמו של הסופר, והאקדמיה שממנה גורש לפני שנים קיבלה אותו מחדש, כחבר הנכבד ביותר בשורותיה. גורקי קיבל את כל אלה בתודה: “יחי סטלין, ענק הרוח והרגש”, הכריז ביולי 1935.
בשבתו כמנהיג התרבותי של העם הסובייטי, עלו לרגל אל גורקי סופרים נערצים מרחבי העולם כמו ה”ג וולס הבריטי ורומן רולן ואנדרה ז’יד הצרפתים. סופרים אחרים, לעומת זאת, טענו שגורקי מכר את נשמתו לשטן. הגדרה זו תואמת את כתביו של חודסביץ’, שמתאר את גורקי כעבד חנפן של סטלין. לפי חודסביץ’, הוא מכר את נשמתו, אבל לא תמורת כסף אלא בעבור האפשרות לשמר עבור עצמו ועבור אחרים את האשליה הגדולה של “עולם טוב יותר”.
סניגור השטן
סטלין השתמש בגורקי לאילוף האינטליגנציה כדי שתחשוב ותפעל בדרך “הנכונה”, וגורקי, כך נראה, שיתף פעלה בשמחה. הוא שימש בעבור סטלין כמשגיח על אנשי רוח, מליץ יושר בפני אינטלקטואלים בחו”ל, וסנגור נלהב של מעשים מחפירים. כך למשל ב-1929 ביקר גורקי בגולאג סולובצקי, שם הועסקו אסירים בעבודת פרך בתנאים איומים. הוא התרשם מאוד מהמקום, ובמאמר שכתב אחר כך טען כי רבים מהאסירים שוקמו בעקבות עמלם במחנה, וכי הם אהבו את העבודה במידה כזו שרצו להישאר שם גם לאחר שסיימו לרצות את תקופת מאסרם. האסירים, קבע גורקי, היו מאושרים מהעונש שהוטל עליהם. “המסקנה ברורה לי: נחוצים לנו עוד מחנות כמו סולובצקי“, כתב.
גורקי חיווה דעתו גם על הפרויקט השנוי במחלוקת של תעלת בלומור, שחיברה בין הים הלבן לים הבלטי. כריית התעלה בת 227 הקילומטרים נעשתה בידי 170 אלף אסירים בתנאי עבדות נוראיים, ובתוך שנה וחצי מצאו את מותם 25 אלף מתוכם. כל זה לא הפריע לגורקי להתלהב מהפרויקט. יגודה עצמו לקח אותו לסיור בתעלה, והראה לו כיצד גנבים ויצאניות לשעבר חזרו בתשובה והפכו לעובדים בעלי שיאים של יצרנות. גורקי התרשם עד דמעות מהצלחת החינוך מחדש, ולפני שחזר למוסקבה אמר לשומרים “אין לכם מושג, ברנשים קשוחים, איזו עבודה מעולה אתם עושים”. לאחר מכן ערך ספר בשם ‘תעלת סטלין’, שפיאר והאדיר את הפרויקט הרצחני.
רחמיו של גורקי לא נכמרו גם על הקולאקים, האיכרים האמידים שסטלין לחם בהם והרג אלפים רבים מהם. “אם האויב אינו מוכן להיכנע, יש להשמידו”, קבע הסופר, וסטלין אימץ את הנוסחה הזאת והפך אותה לסיסמתו. בהתלהבות גדולה במיוחד התקבלה האמרה של גורקי “כאשר חוטבים עצים, ניתזים שבבים“. סטלין נהג לחזור על המשפט הזה, משל היה מנטרה דתית, בכל מפגש שלו עם נציגי מדינות זרות ששאלו אותו על מעשי הדיכוי בארצו.
מהנדס הנשמות
גורקי עם סטלין
ב-26 באוקטובר 1932 הוזמנה קבוצה נבחרת של חמישים סופרים סובייטים בולטים לווילה של גורקי, למה שהוגדר כפגישה חשובה ביותר. לא ניתן להם כל הסבר מוקדם על מהות המפגש, אך איש מהמוזמנים לא העז לסרב, וכולם התייצבו במועד שנקבע. גורקי, שקיבל את פניהם, הודיע להם שהם עומדים ליטול חלק באירוע חשוב ביותר, שישנה את פני הספרות הסובייטית והעולמית.
לבסוף הגיע למקום סטלין עצמו, מלווה בפמליית עוזריו הבכירים. מנהיג ברית המועצות הודיע לסופרים שמשימתם היא ליצור ספרות חדשה: מכאן ואילך עליהם לתאר את חייו של העם לא כפי שהם, אלא כפי שהם צריכים להיות, במה שכינה “ריאליזם סוציאליסטי”. “אתם בספריכם מייצרים את המוצרים הדרושים לנו. אנו זקוקים לנשמות אנושיות אפילו יותר משאנו זקוקים למכונות, לטנקים ומטוסים. אתם מהנדסי הנשמות האנושיות”.
סטלין כונן אגודה של סופרי רוסיה, ובראשה העמיד את גורקי כמהנדס הראשי של הנשמות. האגודה נבנתה במתכונת זהה לזו של המפלגה, עם מזכירים, ישיבות מליאה וקונגרסים, וגם כבוד מוחלט למנהיג – במקרה הזה גורקי, המקביל הספרותי של סטלין. הסופר הרוסי הגולה דמיטרי מרז’קובסקי אמר אז על גורקי: “הוא יותר גרוע מהבולשביקים. הם הורגים את הגוף. גורקי הורג נשמות”.
ועם כל זאת, סטלין לא סמך על גורקי באופן מוחלט. הוא היה זקוק לו, אך גם חשש ממנו. הוא דאג שהסופר יקבל מהדורות מזויפות ומצונזרות של העיתון ‘פרבדה’, כדי שלא יידע דברים שהשלטונות לא רצו שיידע, כמו דבר חיסולם של בכירים שונים שהכיר. מאידך גיסא, נראה שגם גורקי לא מכר את נשמתו במלואה. היו דברים שהוא סירב לעשות, ופה ושם העז לבקר את המשטר ואת מעשיו. כשסטלין ביקש מגורקי שיכתוב את הביוגרפיה שלו, התחמק הלה בתירוצים קלושים, ועורר את זעמו.
בהדרגה החל סטלין לרחוש עוינות לגורקי. יותר ויותר עצבנו אותו בקשותיו הבלתי פוסקות של הסופר להמתיק את היחס לנאשם זה או אחר. “מה הוא חושב לו, הגורקי הזה?” נהג סטלין להלין באוזני מקורביו, ולגולל רשימה ארוכה של התקפות מצד גורקי על הבולשביקים. מדובר אחרי הכול באמן, קבע סטלין – “אדם של תחושות ורגשות לא רציונליים, והרגשות האלה עלולים להוביל אותו בדרך רעה. הוא עלול לגרום נזק רב למפלגה”. את כל זאת סטלין לא אמר בפומבי, שכן גורקי היה נכס פוליטי והסברתי.
אך בנתיים לסטלין נמצא חביב חדש שתפס את מקומו של גורקי בליבו .סופר בשם מיכאיל שולוחוב שהתפרסם הודות לספר בשם “הדון השקט” שנחשב ליצירת מופת של הספרות הסובייטית ולימים זיכה את מחברו בפרס נובל.אמנם נשמעו טענות עד היום ששולוחוב איש צעיר לא אינטלקטואלי לא היה מסוגל לכתבו את היצירה בעצמו וכי גנב את כתב היד מסופר אחר שנהרג ופירסם אותה תחת שמו.אך איש לא העז לאמר זאת בפניו סטלין הפך אותו לסמל החדש של עולם הספרות הסובייטית לצידו של גורקי.
בחלוף הזמן הבין גורקי שהוא כלוא בכלוב של זהב, ולמעשה נתון במעצר בית. “אני מוקף, אני לכוד”, נהג לרטון. אנשי המשטרה החשאית שהקיפו אותו ואת משפחתו, ציינו גם אמירה זו בדו”חות הקבועים שלהם לסטלין. הסופר לא העלה בדעתו שאחד המודיעים השומרים את צעדיו הוא בנו האהוב מקסים פשקוב, שבמשך שנים רבות שירת את המשטרה החשאית.
בצירוף מקרים בלתי מוסבר החלו אסונות לפקוד את משפחתו של גורקי. ראשית לקה הבן בשפעת מסתורית, שהביאה עליו את מותו. כעבור זמן לא רב התברר שגם הסופר גוסס משילוב של כמה מחלות. הוא קיבל טיפול ממיטב הרופאים, אך משום מה מצבו הלך והידרדר והוא החל לירוק דם. מדי יום דיווחו העיתונים לאוכלוסייה על בריאותו הדועכת של הסופר הנערץ. לבסוף, ב-18 ביוני 1836, נפח גורקי את נשמתו עקב שחפת, דלקת ריאות ואי ספיקת לב.
סטלין ומולוטוב מבקרים את גורקי בעת מחלתו. ציור סובייטי.
סטלין, שביקר את גורקי פעמים רבות בימי מחלתו, דאג שתיערך לו הלוויה ממלכתית. ארונו הוצב באולם העמודים של בית הסובייטים, עם משמר כבוד שכלל את כל צמרת ההנהגה של המדינה בראשותו של סטלין עצמו. אחר כך נשרפה הגופה, ותיבת האפר נטמנה בגומחה שנחצבה בחומת הקרמלין, מאחורי המאוזיליאום של לנין.
האם גורקי נרצח ?
האם גורקי מת באופן טבעי, או נרצח? על כך חלוקות הדעות עד היום. המשטר הסובייטי, מכל מקום, לא השאיר את השאלה פתוחה. במארס 1938 נעצר ראש המשטרה החשאית יגודה והואשם בשורה של מעשי בגידה במדינה, ובהם רצח גורקי ובנו. לפי האישומים, יגודה פעל בשליחותו של לאון טרוצקי, הגולה המפורסם ואחד מראשי הבולשביקים לשעבר. המוציאים לפועל של ההתנקשות היו הרופאים המפורסמים לב לווין ודמיטרי פלטנב, שטיפלו ברבים מראשי המשטר. טרוצקי מצדו האשים ממקום גלותו את סטלין כי הוא זה שרצח את גורקי, מחשש שמא הסופר ירים את קולו נגד זוועות “הטיהור הגדול” שהחל אז ברוסיה הסובייטית.
המשפט שהתנהל היה מעין חזרה לקראת המשפט שקיים סטלין בסוף ימיו, כנגד רופאים יהודים שטיפלו בבכירי משטרו, והקדמה לגירוש המתוכנן של יהודי ברית המועצות לסיביר. הנאשמים ברצח גורקי, כמקובל במשפטי ראווה סובייטיים מסוג זה, הודו “מרצונם הטוב” בהאשמות השונות. הרופאים אישרו כי הם עשו הכול כדי שגורקי יצטנן בעת שעבד בגנו, ואחר כך נתנו לו תרופות שרק הרעו את מצבו. יגודה הודה כי הורה לרופאים לרצוח את גורקי ובנו, וכן נטל אחריות לרצח ראש המפלגה בלנינגראד ואחרים. על פי הידוע כיום, יש יסוד להאמין שיגודה אכן היה אחראי למות בנו של גורקי, שכן ראש המשטרה החשאית ניהל רומן עם טימושה, אשתו של מקסים פשקוב. ועם זאת, לא ברור האם היה בסיס כלשהו להאשמתו ברצח האב.
רוב נאשמי המשפט, ובהם יגודה, נידונו למוות בירייה. בימין האחרונים נטש ראש המשטרה החשאית את תפיסותיו האתיאיסטיות. “הגעתי למסקנה שיש אלוהים אחרי הכול“, אמר לחוקריו. “מסטלין איני ראוי אלא לקבל הכרת תודה על שירותי הנאמן, אבל מאלוהים אני ראוי לעונש החמור ביותר על שהפרתי את דברותיו אלפי פעמים”.
יורשו של יגודה , יז’וב נכח בהוצאתו להורג ולפני כן הורה להכות את הנידון למוות. “קדימה הכו אותו בשביל כולנו “.
הרופא פלטנב נידון לעונש מאסר ממושך, ונשלח ל-25 שנות מאסר במחנה ריכוז. שם גילה לאסירה שהייתה עוזרתו במרפאת המחנה, כי גורקי נרצח בפקודת סטלין. לדבריו, הסופר המהולל היה מזועזע מאווירת הטרור בברית המועצות, ורצה לחזור לאיטליה. סטלין, ששמע על תוכניתו, חשש כי גורקי יתקוף אותו מיד כשייצא את גבולות רוסיה, והחליט למנוע זאת. מבחינתו התקפה של גורקי הייתה לכל הפחות שקולת ערך להתקפה מלנין עצמו.התקפה מ”נביא המהפכה”.
הוא שלח לגורקי קופסת סוכריות תמימות למראה, והלה אכל סוכרייה אחת בעצמו, וכיבד שני אחים שטיפלו בו. עד מהרה מתו כל השלושה בייסורים נוראיים. פלטנב סיפר עוד כי בנתיחה שלאחר המוות גילה עקבות רעל בקרביו של גורקי.
מכאן ואילך סיים סטלין את אילוף הסופרים הסובייטים שהחל בידי גורקי ואילוף זה משמעותו הייתה לשיר שירי הלל לסטלין כאשר זה עצר וחיסל את חבריהם .
גם תורו של יזו’ב יגיע בתוך זמן קצר הוא חוסל בידי סטלין ב1939 שהחל בחיסול של יורשיו עד שמצא את היורש המתאים . תוך זמן קצר ישב במשרד הראשי בבניין המשטרה החשאית במוסקבה אדם בשם רדנס .הוא הוצא להורג בירייה.את מקומו תפס זקובסקי שיכור מועד שלא היכיר שום עונש חוץ מהוצאה להורג ביריה. הוא בעצמו הוצא להורג בירייה.את מקומו תפס פטרובסקי סדיסט שירה בעצמו לאחר שלושה שבועות כשהבין שעומדים להיפטר ממנו .את מקומו תפס ליום אחד יקובובייץ שנעצר למחרת היום והוצא שוב להורג ביריה. את מקומו תפס קרוצקי שהיציג את עצמו לפני העובדים ביום הראשון וירה בעצמו ביום השני .
המינוי הבא קורבין נעלם ואיננו כעבור זמו קצר וכך גם יורשו ז’וראלב שנקרא לאדם בשם בריה ומאז לא נראה עוד בציבור. אבל אותו בריה היגיע למשרד והוא דווקא נשאר שם בשנים הבאות כראש המשטרה החשאית. הוא ככל הנראה הבין מה סטלין רוצה ואיך לספק לו זאת. ואחד הדברים שסטאלין רצה היה שמשפחתו השורדת של גורקי תטופל היטב.
את דעתו הסופית של סטלין על גורקי שמע ממנו סרג’ו בריה, בנו של ראש המשטרה החשאית לברנטי בריה. זה קרה לאחר שבריה התאהב בנכדתו של גורקי, מרתה פשקובה, וביקש לשאת אותה לאישה. את סטלין השידוך הזה הטריד. הוא זימן את בריה לביתו והזהיר אותו: “גורקי עצמו לא היה אדם רע, אבל התקבצו סביבו המון אנשים אנטי-סובייטים שהיה צורך לטפל בהם. היזהר, אל תיכנע להשפעתה של אשתך”.
כשבריה טען שאשתו המיועדת רחוקה מכל פוליטיקה, השיב סטלין: “אני יודע, אבל אני רואה בנישואין האלה צעד של חוסר נאמנות מצדך. לא כלפיי אישית, אלא כלפי המדינה הסובייטית. האם הנישואין האלו נכפו על ידי אביך?” שאל.
בריה נשבע שלא, וסטלין נרגע. “אל תתייחס לכל זה“, אמר. “אתה יודע שאנשים זקנים הם קצת עצבניים. והרי אשתך גדלה לנגד עיניי”.
סרט על חיי מקסים גורקי.
בין אם השחפת הרגה אותו ובין אם גורמים בכירים הביאו עליו את קצו, גורקי זכה למעמד נצחי של דמות נערצת בברית המועצות. ב-1938, שנתיים לאחר מותו, הפיקו הסובייטים סרט בשלושה חלקים המבוסס על סיפור חייו, כפי שגורקי עצמו תיאר אותו. בבתי הספר לימדו את יצירותיו, ובמוסקבה הוקם על שמו פארק שעשועים, המשתרע על פני 1,200 דונם.
עם נפילת הקומוניזם, דעכה גם ההערכה לגורקי. אף שכמה מיצירותיו העוסקות בחייהם של בני המעמדות הנמוכים הן ללא ספק מרגשות, גורקי כבר לא עורר עניין רב, ונתפס כעוד סופר קומוניסטי שזמנו חלף. אך עדיין מוקדם להספיד את יצירתו: אדרבה, אולי דווקא כיום, עם התחזקות המאבקים החברתיים והתגברות העוינות לטייקונים, ספריו של מקסים גורקי ינוערו מהאבק, ויצירותיו על דיכוי העמלים שוב יזכו לתהודה.
אבל יש להודות לגורקי על כמה וכמה דברים ובינהם הוא האיש שהציל לבדו את גדולי הסופרים העבריים ביאליק וטשרניחובסקי ואת תיאטרון “הבימה “.
גורקי מציל את ביאליק ואת ‘הבימה’
ח”ן ביאליק ושאול טשרניחובסקי .חייהם ניצלו בידי מקסים גורקי.
בין הסופרים הרוסים היה גורקי יוצא דופן בהתנגדותו המוחלטת לאנטישמיות. הוא אף גילה אהדה והבנה לציונות, לתחייה היהודית בארץ ישראל ולרנסאנס של השפה העברית. אלמלא הוא, ייתכן שתיאטרון ‘הבימה’ הזה היה מפסיק להתקיים בגלל המלחמה שניהלה כנגדו היבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. גורקי יצא למאבק ושכנע את קומיסר התרבות סטלין כי יש לראות בהצגה ‘הדיבוק’ תיאור של מאבק המהפכנים היהודים מול הממסד המושחת של העיירה היהודית. רק בגלל התערבותו, נרתעו השלטונות מחיסול ‘הבימה’.
הסופרים היהודים זכו מגורקי להערכה רבה, בעיקר חיים נחמן ביאליק, שאת שיריו הכיר לאחר שזאב ז’בוטינסקי תרגמם לרוסית. סיפרו שכאשר קרא את השיר ‘על השחיטה’, פרץ בבכי.
לסופר הרוסי נודעה תרומה מכרעת בהצלחתו של ביאליק לצאת מתחומי ברית המועצות. עד שנת 1921 התגורר ביאליק באודסה, אך אז התברר לסופרים העבריים כי שהותם בברית המועצות מסכנת אותם. ביאליק ועמיתו הסופר משה קליינמן החלו לפעול למען קבלת רשות יציאה מהמדינה, אלא שלשם כך נדרש אישור מהמנהיגות העליונה, דהיינו מלנין עצמו. את זאת, ידעו אנשי הרוח היהודים, אפשר יהיה להשיג רק דרך מקסים גורקי.
כשגורקי קיבל מכתב בעניין מביאליק, הוא הבטיח לפנות באופן אישי ללנין, ועמד בהבטחתו. בלחצו האדיר הסכים לנין לאשר את צאתה של קבוצת סופרים ובהם ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יהושע רבניצקי, אביגדור המאירי ובן-ציון דינבורג (לימים דינור, שר החינוך בממשלת ישראל). יחד עם בני משפחותיהם כללה הקבוצה כ-35 נפשות, מספר יוצא דופן של אישורי יציאה. המהלך נתקל בהתנגדות קשה מצד הביורוקרטיה הסובייטית, והחליש עוד יותר את מעמדו של גורקי בעיני הממשל הבולשביקי, אולם איש לא העז להתנגד להוראתו המפורשת של לנין. אפשר בהחלט לשער שאילולא אותו אישור, היו ביאליק וחבריו נספים בגולאג בימי סטלין, כפי שאירע למרבית הסופרים העבריים שנשארו ברוסיה הקומוניסטית.
בנתיים גורקי ומקורביו המשיכו לתת עזרה לעוד סופרים עבריים ברוסיה.
אישתו הראשונה של גורקי פשקובה הייתה יושב ראש הצלב האדום הפוליטי בברית המועצות ועזרה לאסירים פוליטיים וציוניים להשיג רשיון יציאה לארץ ישראל.
ביו האישים שהיא סייעה להם היה אלכסנדר פן ב-1927 .פן לימים קומוניסט אדוק, שהסתכסך עם השלטונות כלל לא חשב אז לדבריו לעזוב לארץ ישראל אך פשקובה כככל הנראה בהשראת גורקי בעלה לשעבר פנתה לפן שישב אז בכלא הקומוניסטי הבהירה לו שמוטב לו לצאת לארץ ישראל אחרת הוא מסכן את חייו אם יישאר בברית המועצות. פן סיפר לימים שכאשר פשקובה פנתה אליו בשליחות גורקי והיציע הלו לעזוב את ברית המועצות ולנוסע לפלסטינה “עניתי לה שיש לי מושג קלוש בלבד על כל העניינים האלה אבל אם אני נאשם בציונות ,וכך רוצים לכפות עלי משהו –הרי אין מה לעשות .פלשתינה ?יהיה פלשתינה “. היא הישיגה לפן סרטיפקט ( אישור יציאה ) שעימו היגיע לארץ ישראל.
גם כשהפך גורקי לאורים-ותומים ספרותי בברית המועצות הסטליניסטית, הוא המשיך להפגין יחס חיובי לביאליק. לאחר מותו של המשורר העברי, הזכיר אותו גורקי בנאום הפתיחה לוועידה הארצית של הסופרים הסובייטים, בראשית שנת 1935. “אין הכרח שאומה תהיה גדולה מבחינה מדינית כדי שתוציא מתוכה משוררים גדולים”, קבע שם, בעוד כל הסופרים הסובייטים עומדים ומאזינים לדברי ההספד על משורר שנמלט מארצם.
סטלין וגורקי בפוסטר משותף.
נספח :
ספרים בעברית על מקסים גורקי :
מרדכי אבישי משורר היחפנים : חייו ויצירתו של מאקסים גורקי (תל-אביב) : עידית, 1960
אלכסנדר כרמון מימי גורקי בקאפרי : מזכרונותיו של סוציאליסט ותיק. ירושלים : ראובן מס, 1967.
נינה גורפינקל גורקי בראי יצירתו ; עברית: אהרון אמיר רמת-גן : מסדה, 1969
אנרי טרויה, גורקי / [תל-אביב] : מסדה, 1992
ברל רויזין “‘מקסים גורקי ומאבקו נגד שנאת גזעים” בתוך דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית : עיונים ספרותיים הסטוריים / שמיר : שמיר, תשסג 2003.
- משה מישקינסקי, ‘מ. גורקי על “הבונד“‘, עיונים בסוציאליזם היהודי, תשס”ד-2004.
ראו גם
בוילה של מקסים גורקי :עומר לחמנוביץ’ על נקרופוליס
מקסים גורקי על חיים נחמן ביאליק
האם מקסים גורקי נרצח <?:ספר חדש בנושא
וראו גם :
לנין של:י אלי אשד על ולדימיר איליץ’ לנין
אלי אשד על מיכאיל שולוחוב והתרמית הגדולה ביותר בתולדות הספרות
אודי קיין כותב בתגובה למאמר הזה בפייסבוק:
מתוך בת שבע חייקין, משלה ועליה, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ”ה.
בת שבע, י”א אדר תרנ”ה 1895 – כ”א ניסן תש”ו 1946
בת דבורה פבלובנה (לוריא) ואברהם חייקין
אחים: בוניה, למדה בקיוב ונפטרה מהצטננות. שרה, בת שבע, רחל, יחזקאל, זלמן (הדגש על שמות אופייניים במש’ חייקין).
אחים: בוניה, למדה בקיוב ונפטרה מהצטננות. שרה, בת שבע, רחל, יחזקאל, זלמן (הדגש על שמות אופייניים במש’ חייקין).
אחי אמה: אהרון ואברהם לוריא, ודודניה: סולץ ולארין, השתתפו במהפכה ותפשו חלק בשלטון הסובייטי.
אז”ר, היה ידיד קרוב של אביה שעלה לארץ בגיל העמידה.
בת שבע ושרה עלו לארץ ב 1913 ולמדו בסמינר למורים ע”ש לוינסקי. לאחר שנה, חזרה לחופשה ובשל המלחמה נשארה בפולטבה.
לאחר המלחמה עברה לחרקוב שם הצטרפה לתנועת צ”ס טיפלה בפליטים יהודים וארגנה שעורי ערב.
בפלך חרסון היו התיישבויות חקלאיות יהודיות (עליהן כתבתי בספרי הקודם), ובת שבע ארגנה בני נוער להכשרה ציונית וחקלאית. הנוער נשלח לשדה-לבן, יקאטרינוסלאב, ונובופולטאבקה.
ב-1923 נעצרה על פעילותה הפוליטית והושמה במעצר, (ממש כדר’ שמעון גלביץ, עליו כתבתי בספרי הקודם), כעבור כמה חדשים גורשה לארץ ישראל, עם עוד 2000 יהודים, בהתערבות אשתו של מקסים גורקי.
עם בואה ב-1924, התמסרה להקמת הסתדרות הנוער העובד, הקימה את תאי הנוער העובד הראשונים ואף את בית הספר הראשון לנוער עובד.
ב-1928 הצטרפה לקבוץ יגור. היתה חברה במוסדות המיסדים של הקבוץ המאוחד. מזכירת משק יגור. פעילה במוסדות קליטת הנוער ובין השאר טיפלה בעליית ילדי טהראן ועליית הנוער. יצאה בשליחות “החלוץ” לליטא. היתה חברה בועד הפועל של “אחדות העבודה” ואחר חברת מרכז מפא”י. חברת מרכז “התנועה לאחדות העבודה”. מזכירת מועצת הפועלות. חברה בנשיאות”
אסיפת הנבחרים. צירה לקונגרסים. חברת הועד הפועל של ההסתדרות.
מנהלת מח’ הנוער והחינוך בהסתדרות. חברה במרכז החקלאי ובמפקדת ההגנה. שירים שלה, תורגמו מרוסית ע”י זלמן שז”ר.
דהיינו לצד ביאליק טשרניחובסקי ואלכסנדר פן ,גורקי ואישתו היו אחראיים להצלת עוד אלפי יהודים מברית המועצות.
ד”ר שמואל אבנרי מ”בית ביאליק ” בתל אביב מדווח :
הקשר הידידותי בין גורקי וביאלי נשמר ממרחק, שהרי שני הסופרים העריכו זה את זה הן במישור הספרותי והן במישור האנושי-סוציאלי. ומה עוד שגם לאחר עלותו ארצה המשיך ביאליק להסתייע בשירותיו של גורקי (כגון חילוצו של הרב יחזקאל אברמסקי מגלותו בסביר).
גורקי העריץ את יצירתו של ביאליק (שאותה הכיר מתרגומו הרוסי של ז’בוטינסקי)וראה בו “משורר גאון”: “הוא ישעיהו אמיתי… הוא איוב אמיתי… הוא יוצר כלל-אנושי” – כתב גורקי על משוררנו הלאומי, ובין היתר ביקש ממנו לכתוב לו חיבור על דמותו של משה, במסגרת סדרת ספרים לילדים שערך אז גורקי על גדולי האישים והיוצרים בתרבות העולמית.
גורקי קיווה, שהחיבור המוזמן על “משה” יסייע להילחם ברוחות האנטישמיות מהגיל הרך.
(לא מצאתי התבטאויות ישירות של ביאליק על גורקי.)”
בבית ביאליק יש מגירה מיוחדת של חומרים על הקשרים בין גורקי וביאליק.
[…] מהנדס הנשמות […]
הסופר הצרפתי הידוע הנרי טרויה Henri Troyat כתב ביוגרפיה מעולה של גורקי.
תודה על המאמר
שלום. שמי אורן קקון ואני כותב משהו עכשיו הקשור לאירוניה. ידוע לי מעט על ביקורו של גורקי במחנה עבודה ורציתי לדעת היכן אוכל למצוא חומר כתוב בעברית או אנגלית על הביקור הזה ומה שהתרחש שם
תודה
אורן
בספר “גולאג” מאת אן אפלבאום יש תיאור של האירוע
ממליץ לעיין בביוגרפיה שלו של הנרי טרויה.