אסור לומר דבר שאינו שירה

ערב שירה בהנחייתה של חגית גרוסמן

הנסיך הקטן של נחלת בנימין

יום ג’ 16.7

 היו  היה ה”נסיך הקטן” – בית קפה וחנות ספרים בסמטה תל-אביבית פלונית – אהוד על המשוררים – בו נפגשו, בילו, כתבו. הוא נסגר אך כעבור זמן-מה מתוך שגשוג ולא בגלל סכסוך (על פי השמועה) קמו שני נסיכים קטנים במתכונת דומה: ברחוב המלך ג’ורג’ 19 ובנחלת בנימין 18 – פתחו את שעריהם למשוררים ומארחים אירועים ספרותיים. ביום ג’  30.7 תערך בנסיך של המלך ג’ורג’ השקה תל-אביבית של גליון הבכורה של כתב העת “עירובין“, אבל אנחנו נמצאים עכשיו על גג נחלת בנימין בנסיך הקטן שמארח את אירוע השירה הראשון בסדרה המתוכננת של ערבים ספרותיים ביוזמתה אירגונה והנחייתה של המשוררת חגית גרוסמן.

אסור לומר דבר שאינו שירה”  – שם מושך ומסקרן וכוונתו מתבהרת כשחגית עולה על הבמה בפתיחת האירוע ומסבירה: המשוררים רק יקראו שירים ולא יספרו על עצמם דבר זולת שמם. אומנם המשוררים מכירים זה את זה,  חברים במרחב הוירטואלי וחובשים ספסלי אותם בתי הקפה בעיר ואינם זקוקים להצגה עצמית אך למען רהיטות הסקירה יש הכרח במסירת פרטים אחדים אודות המשוררים. אני מודה להם על כך שנענו לבקשתי וסיפקו מידע על עצמם וקטעים משיריהם.

 

שי גבעון קורא שיר “ארור הגפרור”. זוהי תגובה נרגשת למעשה הצתה עצמית של משה סילמן במסגרת מחאה-חברתית-אישית ב-14 ליולי 2012. כפי שמתברר מתוך השיר שי היה עד-ראיה ללפיד אנושי טראגי על רקע ערב תל-אביבי שלֵו והדבר גרם לו להלם עד כדי כך ששי נזקק לשיחה עם העובד הסוציאלי של בית החולים איכילוב שיעץ לו: “תדבר ותשתף אנשים על מה שעברת”. שי הגדיל לעשות: הוא כתב שיר כן וישיר על חוויותיו, למחרת היום פרסם אותו בדף ה- facebook   שלו וזכה לתגובות תמיכה ועידוד מחבריו. כמה סמלי שעכשיו – יום לאחר מלאת שנה לכתיבה שי קורא את השיר כמחווה לאיש וזכרו. הנה קטע מתוך תחילתו של  “ארור הגפרור” : “ראיתי את המדרכה עולה באש / ובתוך האש יושב אדם עולה באש / עמדתי מטר ממנו / מה באמת ? טוניס זה כאן ?/ אנשים התחילו לצעוק /  ולשפוך עליו מים / וגם אני הצטרפתי / לקריאות למים. הסיום המרגש של השיר :

אני יודע מה ראיתי / אתם יודעים רק מה שאתם חושבים / ארור הגפרור שנשרף צימק את לבי.”

 

 

מרחב ישורון קורא-משחק קטעים מתוך “גל נעול” –  פואמה שעניינה היחסים בין שתי המערכות הסימבוליות המעצבות את חיינו: השפה והכסף. מרחב מפרק את המילים על מנת לחברן מחדש. מלים חד-הברתיות מכתיבות קצב מרענן לשיר והחרוזים המקוריים מפתיעים ומשמחים. מתוך הצלילים והמצלולים מבליחות תובנות אמיצות על מצב האדם. קריאתו של מרחב נמרצת ובוטחת. הוא והפואמה נועדו להופיע על הבמות להנאת הקהל. לפואמה מוטו כפול שהעלה חיוך על פני הנוכחים: “בנקאות התקימה בצורה כזו או אחרת מאז המצאת הכתב.”- מתוך ויקיפדיה ו- “אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו  בשכר סופרים”  (מדרש רבה איכה, הקדמה פסקה ב).

הפואמה עדיין  בתהליך עבודה. אפשר להתרשם מקטע קטן ממנה: “מטבע חקוק פנים ואחור / מהעבר הזה מספר / ומהעבר הזה פני אדם / חרותים על המטבע / והמטבע  חוק טבע / שעשוע עובר בחור / מראה לרוח איך לזוז / אומר לגוף: החזר אור”.

 

מירי סדלובסקי – מדריכת אמנות, מציירת, מנגנת בגטרה, מלחינה ובעיקר כותבת שירים. מירי השתתפה בסדנאות הכתיבה של הסופרת אילנה ברנשטיין ושל המשוררת חגית גרוסמן. מירי שיר ארס-פואטי חינני “שיר חרס” : ” אִם תִּפְגֹּשׁ שִׁיר מְעַווֵּת / בְּמַהוּת /  שֶׁיר שאֵינוֹ יוֹדֵעַ אם / נולד לִחְיוֹת / אוֹ לְמוֹת / אִם תִּפְגֹּשׁ שִׁיר חֶרֶס / דַּע גַּם בּוֹ כְּמִיהָה / לעֶרֶשׂ”. בשיר “מַרְגָּנִית בְּשָׂדֶה” התודעה זורמת ומתפתלת. מגיעה לצפור: לא שׁוֹכַחַת הִרְהוּרִי לִבִּי מַרְגָּנִית / שוקקת במשעוליי כְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת / מִקָּצֵהוּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעוֹלָם / נוֹדֶדֶת בִּי צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת זִיז אוֹר” וממשיכה איתה בצורה מקורית ומסקרנת כשהצפור לובשת צורה מציאותית-מטאפורית : “דּוֹגֶרֶת וּמַאֲכִילָה בקיעות / לְלֹא הטּלת סָפֵק”.

 

 

יובל בן-עמי הוא בעיקר סופר. ספרו השביעי והראשון באנגלית, יצא לאור החודש. הספר המשמעותי ביותר שלו בעברית הוא “הקומדיה התל-אביבית” שזירת ההתרחשות שלו הוא “הנסיך הקטן” הישן, ששכן בסימטה פלונית. יובל מגיש תוכנית רדיו “ציפורי לילה עפות רחוק” בגל”צ וכותב כעיתונאי וכבלוגר.

לכבוד נסיעתה הקרבה של חגית גרוסמן לצרפת בה היא תשתתף בפסטיבלי שירה יובל קורא 3 שירי המשורר הצרפתי ז’אק פרוור –שירים חברתיים, אנטי מלחמתיים אשר נשמעים אקטואליים ורעננים במרחק של יותר מיובל שנים ובמעבר מצרפתית לעברית וזאת בזכות הכריזמתיות ומיומנות הבמה של יובל. השיר המרשים ביותר הוא “נעמה” על העיר חיפה, על פי “ברברה” של ז’אק פרוור. העיר הנחרבת בשיר המקורי היא ברסט שבצרפת, שבאמת חרבה עד עפר במלחמת העולם השניה ונבנתה מחדש. התרגום ספונטאני הוא של יובל בן-עמי עצמו, עם שאילות מתרגומיהם של אברהם חכים ודן מינסטר.

את ביצוע השיר אפשר לראות כאן :

-ועוד שיר שיובל קרא בערב – “הוא נוראי על האיש הרעב בקישור:

 

 

ליאל אלכסנדרה אדמון.  

ליאל אלכסנדרה אדמון פוסעת אל הבמה – תמירה, בבגדים שחורים אלגנטיים.לליאל חזות של יפהפיה סלאבית, עברית משובחת, השכלה ספרותית רחבה, בעל שמצלם באהבה – כל הנתונים להצלחה. אך בשיריה : קשיי קליטה, תחושת זרות במקום החדש, עברית סתומה ולא נגישה: “כָּאן הַסְּפָרִים כְּתוּבִים מִיָּמִין לִשְׂמֹאל, / וְקוֹלִי מְקַבֵּל מִתְוֶה לִלְשׁוֹן יַלְדּוּת מְאֻחֶרֶת.” בשיר “מכאן”, ” אֲנִי שַׁלֶּכֶת פְּרָצִים בְּיַעֲרוֹת הַבֶּטֶן שֶׁלִּי / שְׁמוֹתַי נוֹשְׁרִים מֵעַנְפֵיהֶם / גּוּפֵי אַדְמַת נֵכָר צְמֵאָה / וְהַכָּרָתִי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.” – בשיר “צמיחה” והיחס של נואשות עד כדי סבל גופני כלפי השפה העברית בשיר “זרות” : ” וְמִתְעוֹרֵר צֹרֶךְ דָּחוּף / לַחֲרֹט מִלִּים בְּעִבְרִית / בְּפִרְקֵי כַּף הַיָּד / עַל שׁוּרוֹת עוֹרָקִים. / אֵין גֶּשֶׁר לַפַּעַר הַזֶּה”. ולבסוף ליאל מתיידדת עם העברית ואף באה לעזרתה של השפה בשיר “גברים משוררים על לנשים” : “וְהָעִבְרִית לוֹחֶשֶׁת: / הַצִּילִי אוֹתִי שִׁלְפִי מִתּוֹכִי מַשְׁמָעֻיּוֹת אֲחֵרוֹת, / פָּרְקִי אֶת הֲבָרוֹתַי, אֶת אוֹתִיּוֹתַי / צַיְּרִי כָּל נְקֻדָּה בְּמָקוֹם אַחֵר”. שיריה של ליאל הופיעו בכתבי העת “בנתיים”, “מטען”, “מטעם” המקוון, התקבלו לפרסום בגליון 102 של הליקון. ליאל עובדת בימים אלה על ספרה הראשון אשר ייצא לאור בהוצאת קשב לשירה. ליאל גם מתקדמת בתחום האקדמי: היא מתכוונת להתחיל בלימודי דוקטורט במהלכו תנסה להבין מה מושך כל כך בשפת השירה הלירית וכיצד השפה הזאת משפיעה עלינו. הייתי אומרת שזאת פרשנות אקדמית ל- “תן למלים לעשות בך” האלמותי של יונה וולך.

 

 

שמחה שירמן – צלם ומשורר – גבר מרשים, אצילי. הוא קורא בדממה מוחלטת של יראת כבוד, כמעט הערצה את שירו “אמן, מותר” מתוך גיליון 26-27 של כתב העת “שבו”. הנה סיום השיר רווי הניגודים : “איך את חוצה את החדר לאורכו / בתנועה ללא תנועה / ואיך קולך מתחספס ואומר: / ‘צלם אותי עכשיו!?’ / אפשר לא לצמצם את המרחק / ומה שיישאר הוא תצלום דיוקן קטן / בשחור לבן / ואין”. השיר האחר – “קריאה ללא מענה” שנכתב בעקבות ידיעה בעיתון על אב שחנק את בנותיו בחוט ברזל – מגולל את חוט ההתרחשות הבלתי אפשרית ומסיים בשורות מפתיעות: “והודאות הפשוטה לכאורה / והחיים והשירה.”

שמחה – אמן מעמיק המשלב בין האמנויות השונות – עורר את סקרנותי, את הרצון להכיר את השקפותיו, תובנותיו. בימים שלאחר ערב השירה שמחה מספר לי על עצמו ושולח חומר כתוב. אני קוראת בצימאון את הראיון של חגית גרוסמן עם שמחה שירמן על אמנות ועל השירה בעקבות תערוכתו “שובר גלים” שהתפרסם בגליון 362 של עתון77 לפני כשנה ומתרשמת מהמלצתו לאמנים צעירים: “יצירות אמנות צריכות לגעת בנו לפני שאנחנו מפרשים אותן, לפני שמכניסים אותן לתוך תבנית של ידע. האמנות צריכה להיעשות מתוך תשוקה, מתוך אחריות וסבלנות רבה. היא טוטאלית, לא מתפשרת ולא מוותרת”. לשמחה מקור השראה ייחודי:

 לפני 20 שנה בעת ביקורו באושוויץ שמחה ראה דיוקן של אישה יפה בשם קריסטינה– פולניה, אסירה פוליטית שנרצחה במחנה, הושפע עמוקות ומאז מנהל איתה התכתבות בצורת שירים נפלאים אותם הוא מציג בתערוכתו “שובר גלים” בתוך מסגרת- כמו תמונה ומפרסם בכתבי עת ספרותיים. בזכות דמיונו היצירתי שמחה מצליח לברוא את קריסטינה, כשהוא משלים את המעט הידוע לו לכלל דמות ממשית. ברכות לשמחה : זאת קריאת הבכורה שלו לפני קהל.

 

ללי ציפי מיכאלי תופסת את מקומה ליד המיקרופון בביטחון מוחלט: בידה ספרה החדש המצוין הסולנית” שזכה כבר למהדורה שנייה – אירוע נדיר במקומותינו. ללי בחרה בקפידה שירים מיצגים מתוך הספר. הראשון – “רישומים של תל אביב” – מהחטיבה המפוארת של שירים אורבניים בה העיר היא אהובה לכל דבר: “את העיר תל אביב / גם אהובה לא תעזיב אותך / היא תשאר אקסית פעם / ואתה תשאר בתל אביב”. השיר “הרקדן מפלורנטין” הוא שיר ארוטיקו-אורבני טיפוסי. את המושג טבע הפרופסור גבריאל מוקד – עורך הספר – בהתייחסו לשירתה של ללי. כוונת המושג היא הטמעת מוטיבים ארוטיים בתיאור חיי יום יום עירוניים. מתוך השיר: “מְנַחֵשׁ מָה מִסְתַּתֵּר בְּתוֹך הַמְּקָרֵר / וְאֵיזוֹ שָׁהוּת תִּהְיֶה לַמַּזְגָן עַד לַנְּשִׁיפָה הָרִאשׁוֹנָה / ….. / תִּתְכּוֹפְפִי כָּכָה תְּנִי לַגּוּף לַעֲטֹף וּלְהִתְעַטֵּף / בְּלִי מִשְׁקָל / וּכְשֶׁאֲנִי לֹא מְרֻסֶּנֶת / יוֹצֵא לִי מֵהַגּוּף וְנֶעֱלָם”. השיר הבא:”כל פעם שאנחנו מתעלסים / אני נשארת עם / שערה אחת / בפה.” מהשער “פורטרט של אישה” הוא ארוטי- מגרה וזכה לתגובות אוהדות מהקהל. השיר “עיתון העתיד” מתאים ביותר לסיום הופעתה ובו המשאלה הטבעית לה שותפים כולנו:”אַל תַּגִּידוּ לִי מַה קָּרָה / זֶה כְּבָר יָדוּעַ לִי / תִּכְתְּבוּ בִּשְׁבִילִי אֶת עִיתוֹן הֶעָתִיד”

 

דניאל עוז –משורר בולט ועורך מדור השירה של “יקום תרבות” פתח בקריאת שיר הומוריסטי “המורה והצרצר”  הבנוי על הקרבה הצלילית בין הפעלים “מצקצק” ו-“מצרצר” ובסיומו : “המורה מצקצק / והצרצר מצרצר / אין רגע דומיה”. מיד מבחינים בנגיעות ההומור בשירה על הרקע הדרמטי והטראגי. ההומור עובר נהדר מהבמה אל הקהל. השירים האחרים אותם קרא – יותר אישיים. השיר “בהילוך איטי” שנכתב בדיוק לפני חודש – ב16.6 נושא חותם של כאב: “אני מתמיד לרוץ לקראת החלונות הסגורים /  … / בהילוך איטי נורים עלינו הימים / … / אחרי שאפול ישתהו השירים / כמשך זמנם של שברי זכוכית באוויר / רק החולמים יספיקו לראות על חודיהם / את ניצוצות אור השמש“. השיר “תכף”, הטרי ביותר שנכתב ב- 30.6 ,  חדור אימת צבועים צוחקים: ” מִדֵּי לַיְלָה הַצְּבוׂעִים טוֹרְפִים / אֶת שְׁנָתָהּ בִּצְחוׂקָם / … / נִקְרָע מֵעֲלֵיהֶם בְּשָׂרָם / … / עֵינָיו חֲדוּרוֹת אֵימָה בְּעוֹד פִּיו מְצַחֵק / מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּן הִתְפַּקְעוּתָהּ / הוּא נִלְעָט בַּצְּלָלִים וּמוֹתִירָהּ לְבַד עִם תְפִיחָתָהּ”. השיר “הילדים והמבוגרי בהיר ונוקב ומובא כאן בשלמותו:   

 וְהַיְּלָדִים בִּקְּשׁוּ לְטַפֵּס עַל הַמְּבֻגָּרִים,
וְאֵלֶּה הֶנִיפוּם עַל כְּתֶפֵיהֶם,
וְנִרְאוּ לַילָדִים שְׁחָקִים פְּדוּרֵי עָנָן,
וְקוֹל שְׂחוֹקַם חָבַק כּוֹכָב
כָּחָבוֹק נָחַל זְקִיף חַלָּמִישׁ.
אֲבָל כְּשֶׁהַמְּבֻגָּרִים צָנְחוּ,
וְהַיְּלָדִים צָמְחוּ,
וְהִנֵּה מָעַל רָאשֵׁיהֶם תִּקְרָה נְמוּכָה.

 

חגית גרוסמן  משמיעה את השיר “אופניים” : “הקשר היה מהודק כמו שרשרת אופנים מתקדמת בעליה / אל עבר התגשמות המחשבה על אמנות / או במורד, אל עבר השתיקה.” נשמע מוכר. ואומנם זהו אחד השירים היפים מתוך ספר שיריה האחרון “רעד העיר“. ואז חגית קוראת שיר ארוך – מעין פואמה –  אישי מאוד,  חושפני, על צלקות הגוף והנפש – והוא חדש – אפילו לא מוקלד רק על דפי הנייר המרשרש הקלאסי, כולו בהתהוות. השיר נישא באוויר – רגע חד פעמי של קסם –  אותו לא אוכל להעביר לכם, אך נקווה שגרסא מתקדמת מוקלדת ומנוקדת שלו תופיע בכתב עת ספרותי צמא שירה איכותית ואז בספר שיריה הבא של המשוררת. בסיום המשתפים מודים לחגית גרוסמן על הערב הנפלא ומאחלים לה נסיעה בטוחה ומוצלחת לצרפת ומצפים שבשובה היא תמשיך בהפקת ערבי השירה שיצטרפו לזה הנהדר ויבנו סדרת הצלחות

תודה לחגית גרוסמן ואייל אדמון על הצילומים. .

 

                                                         

2 תגובות

  1. חגית בת-אליעזר, לא כותבה כתבה – אלא רשימה מפוארת שהיא יצירת אמנות בפי עצמה.
    החומר כפי שהוא מתאים לשימוש כמגזין תרבות טלוויזיוני.
    הקטע על שמחה שרמן מדבר אליי אישית,
    כי זכר השואה לא מש ממני לרגע…
    כמה אנחנו לוקחים ללב כאשר אנחנו שומעים שמשפחה נספתה בתאונת דרכים… בגלל טעות של נהג…
    ובשואה? מיליוני משפחות יהודיות ולא רק, מצאו את מותן בצורה מחרידה ולא בטעות אלא בכוונה תחילה זדונית.
    בהתקשרו לדמות מסויימת – הרי הוא מנציח אותה והו מעשה גדול, כי אותה קריסטינה… היא מיצגת כמליון נשים אחרות.
    לפני ערים שנים ביקרתי במוסיאון המלחמה במינסק, שם ראיתי סדרת תמונות זוועה שצילמו הנאצים .
    נראים שם שלושה פרטיזנים צעירים יפים בשנות ה-20 שלהם כשהם מובלים לתלייה.
    שני בחורים ובחורה אחת יפה מאוד. שני הבחורים ממרררים בבכי והיא נראית שלווה וגאה..
    בתמונה האחרונה השלושה נראים תלויים על עמוד התלייה והקהל המשותק צופה בהם בדומיה,
    ורק הנאצים החמושים גאים במעשיהם. ואותה קריסטינה – היא אולי אותה צעירה שראיתי בתמונה.
    יבורך כל אדם צעיר או מבוגר שפועל כנגד הכחשת השואה!
    נפתלי בלבן-אוברהנד, חיפה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 15 =