תת המודע של המערב

 

על “סין” לרחל חלפי, הקיבוץ המאוחד, 2013

 מאת יובל גלעד

שם ספרה החדש של רחל חלפי – “סין” – מסגיר מעט על תוכנו – זהו הספר עם העיסוק הרב ביותר של המשוררת בתורות הבודהיזם המזרחי לגווניו, ובעיקר הזן בודהיזם. אמנם מולדת הבודהה בהודו, אבל הבודהיזם התפתח לכל אורך המזרח הרחוק, והגיע גם לסין, קוריאה וכו’. הבודהיזם של חלפי הוא בודהיזם של אהבה לריקות, לאין, לכלום, להעדר, לאין אני – לא במובנו הוולגרי והמיידי של חיפוש ה”רוחניות”, אלא האין אני של הקיום כחלק משלם אחד גדול שלא ניתן להפריד לחלקיו, וכל הפרדה כזאת היא אשליה, “מאיה”. וכך בהעדר האני ישנו רק המשהו המתבונן, המבחין בצורות ובדברים, קורא להם בשמות ומתגעגע אל השלמות והכוליות האבודה, שאולי מגיעה לרגעים במדיטציה או בהארות על ההעדר של האני, שהוא תבנית מערבית שגורמת לנו לנזקים, להרס, למוות, ולאומללות יומיומית.

בכך ספרה החדש של חלפי, כמו כל ספריה למעשה, הינו מלחמה באגו, באשליה של האני, ובקוראי אותו הבנתי את אחד המפתחות לשירתה בכללותה: שירתה היא שירת התת מודע של המערב. זוהי שירת תודעה סופר אינטלגנטית, מודעת ביותר, שקראה ספרי מדע ואסטרונומיה, ובו זמנית מתגעגעת להרגיש, להיות, לא רק לעשות, להתבונן ולא רק לחשוב. כל היצורים השונים והמשונים בספרה הקודם והנהדר “ספר היצורים”, כמו גם הדגים, המפלצת מלוך נס, העצים, הנהרות, העדר הידיעה, הבלבול, החרדה, פחד המוות, ואפילו ההומור – כל אלה הינם מודחקים בעולם הסופר וירטואלי אולטרה מהיר מערבי שלנו. וחלפי היא כאמור משוררת מערבית המתגעגעת למזרח, אבל תמיד מתוך נקודת המבט של המערב, ממנה אדם לא יכול להיחלץ. בתי קפה מוזכרים ברבים משיריה, בהם היושבים הם כמו דגים באקווריום תודעה, מנסים להסתכל ולא להיות אני מתמיד, ונכשלים, ומנסים שוב לצאת מהאני אל הזולת.

המערב חיסל את העדינות, את האיטיות, את רשרוש העלים, את הזיכרונות (אין זמן להיזכר, צריך להתעדכן בפייסבוק, באייפון וכו’), אבל האנושי ממילא עשוי מהניגוד בין גוף הבנוי לעשייה, תפקוד, תנועה, ביצוע – אכילה, סקס, עשיית פרנסה וכו’ – לבין תודעה המנסה לעכל את כל זה. והתודעה המנסה לעכל את כל זה ושברי הרחשים שבה תמיד עמדו במרכז שירת חלפי מראשיתה, ועמדו על כך כבר רבים וטובים, אבל זאת תודעה מורדת ביומיום המערבי הרצחני כלפי ההיות. אצל חלפי האגו תמיד מושתק, שיר אחרי שיר, ספר אחרי ספר, בעזרת ההתבוננות המפוכחת בהעדר, בעזרת בהירות המחשבה, ובעזרת ההומור המגמד חזרה את היוהרה האנושית של שירה בוראת עולם ומאמינה במרכזיותו.

לפיכך “סין” שם הספר, אינו רק התייחסות למזרח, אלא מטאפורה לזרות, להתבוננות מבחוץ, לעמידה מבפנים ומבחוץ – בתוך התודעה ותוך התבוננות בה, בתוך העולם ותוך התבוננות בו.

ספרי חלפי הם קולאז’ים. מגירותיה, כך אני מבין, עולים על גדותיהם בשירים, רובם טובים ברמות משתנות, ולכן אין דבר כזה “הספר החדש של רחל חלפי”, אלא הקולאז’ החדש של רחל חלפי, שהפעם מורכב רובו משירים שעדיין לא נדפסו ונכתבו בעשור הראשון של שנות האלפיים, אבל יש בו גם שירים מוקדמים מתקופות שונות, המוקדם שבהם משנת 1966 אם אינני טועה, עוד הרבה לפני צאת ספרה הראשון. מדובר בנביעה בלתי פוסקת של שירה חכמה ויפה, הנארזת מדי פעם על פי בחירת המשוררת לספר חדש. המעניין הוא שקשה לנחש מתי נכתב כל שיר, גם לקורא המיומן שקרא את כל ספריה.

ריבוי השירים, כמעט בכל הספרים, של העיסוק בהעדר וייצוגיו, הינו עיסוק במודחק של המערב, בתת המודע שלו, קרעי חלומות. כל העולם המערבי מבוסס על צריכה, על הגנה מפני המוות, על יש לי יש לי, מחפצים ועד ילדים, והמחשבה שאפשר לאחוז בכל זה. אז זהו, שאי אפשר.

לכן לדעתי אין כאן כפי שסבור פרופסור עוזי שביט, עורך ההוצאה, שינוי גדול בשירת חלפי, כפי שמצוין בקומוניקט המשעשע המצורף לספר, אלא רק היסט מסוים, מתוכנן, לכיוון המזרח. ישנה ב”סין” חזרה לפואטיקה הייחודית לחלפי, כפי שבאה לידי ביטוי בספריה המוקדמים (“נפילה חופשית”, “חומר” וכו’). באשר למיקומו מבחינת איכותו בסולם ספריה, הייתי ממקם אותו בחלק העליון של הטבלה, וזאת טבלה מרובת ספרים טובים (מצטער, אני חובב ספורט). (אגב, לספר מצורף דיסק של המשוררת המקריאה משיריה, ועל אף שחלפי היא אולי המקריאה הדרמטית והצלולה ביותר מבין המשוררים, אינני אוהב שירה מוקראת, לכן גם לא אתייחס לכך. אבל רבים אוהבים, לכן הזכרתי).

מספיק פטפוטים, יאללה לשירים היפים.

השיר הראשון הוא גם אחד היפים בספר:

הדברים החלשים קוראים לנו/ בכאב/ גזע העץ המפוסל ביופי  חבוי/ ברחוב אלים/ ילד  זוהֵר מוקף/ אנשים כבויים/ הריקמה הלוהבת של פרח היביסקוס טובע/ בתוך פיח// איזה הד של שקט/ מתחבא

הרבה חמלה יש בשירת חלפי, חמלה של אמא השרה לילדיה שירי ערש, רק שהשירים הם על האין, ההעדר, או על הדברים החלשים המודחקים/ שנואים בחברה המערבית – עצים שהופכים לניירות, או סתם סופגים את כל הפיח והעשן, ילד תמים לפני מות תמימותו, פרח בתוך פיח, שקט ברעש, מזרח מדוכא על ידי המערב.

הים שנוכח גם בספרים מוקדמים יותר של חלפי מוזכר בשיר “לזכור את הים”, בו אנו מתבקשים לזכור גם את “המים הסודיים את החיים הסודיים / של האוקיינוס” דבר המחזיר את הקורא לספרה הראשון של חלפי, “תת ימיים ואחרים”, שכן הקרבה לחי והרוחש והמודחק היתה תמיד בשירה זו, “לזכור יצורים זעירים מזעיר/ רחשים זעירים מזעיר/ רגשות זעירים שאין להם שם/ מעבר למילים האלה”.

בשיר “שכל המדרגות שלי” מתואר השכל, התודעה המערבית, באי יכולתו, “נשברה לו מדרגה והוא נפל”:

וחייך במתיקות שוקולדית/ וקרטע על ברך הפורצלן השבורה שלו/… והוא החליק מכל הגרם ונחת/ על ראשו החכם   השבור   והבין/ ששכח את ליבו הנפלא בקערת הפורצלן של השוקולד… הוא ניסה לחזור ולומר מה שיש לומר אבל הוא לא/ זכר מה שכח …

השכל מול הלב, האינטלקט והתודעה מול הרגש, התרסה נגד הקידמה, איננו יודעים הכול, גם אם נמפה את המוח, גם אם נגיע לכוכבים, הרי יש מליארדי כוכבים בגלקסיה, אדון שכל, אז הנה נפלת, אומרת חלפי, וחומלת עליו. “לא להבין דבר. / לא להבין דבר מתוך דבר. /ורק כתמי השמש הבשרניים/ מוציאים מליבי יללה.” – זהו כאבה של תודעה יודעת שהיא כלואה בעצמה, מתגעגעת להרגיש אבל חושבת יותר מדי, ונאלצת “להתקנא בנעורי הנצח של הטבע”.

הנה שיר משנות השישים, נהדר, ומתאים לספר החדש בלי שום בעיה:

התנועה היתה/ יפה מדי/ עדינה מדי/ מכדי/ לכתוב אותה

זה שיר שיכול לעמוד כמוטיב של רבים משירי המשוררת. העדין, החרישי, הנעדר, הלא מודע, המודחק, זוכים סוף סוף לתשומת לב בשיריה. דווקא השירים המוגדרים “בערך הייקו” השזורים לאורך הספר ברובם טבעיים פחות ומשכנעים פחות, ושירים קצרים שהם באמת הייקואיים כמו זה שהובא, יפים יותר. כאילו הכתיבה של הייקו במודע הורגת את ההייקו. אבל יש כאמור גם יוצאי דופן:

ישנו אוקיינוס   גלים    עומק מטביע// ספל השיר המנופץ

השירה כאמצעי להתקרב לטבע, להיות קצת אחד עם האוקיינוס, אבל ניסיון כושל, וכישלונו והעדות על כישלונו אמורים להביא ומביאים מעין קתרזיס של תובנה לתודעה המערבית – לכי לך מבית הקפה אל הים, כי “כמו העשב הירוק/ אני רוצה לצמוח/ כמו גלי הים אני רוצה/ ללחוך ללחוך”.

אחד השירים הטובים בספר, ארוך מכדי לצטט, נקרא “אקווריון קטן במרכז לקבלה”. המצלמה של חלפי בקלוז אפ על אקווריום עם דגים, והדגים הם הרוחניים במרכז הקבלה, לא האנשים. אביא בכל זאת קצת:

האם הדגים הקטנים באקווריון הקטן במרכז לקבלה/ יודעים שהם דגים קטנים באקווריון קטן במרכז לקבלה?/מפליא שאין הם דגים גדולים/ מפליא שאין הם דגי צבעונין/ מפליא שאין הם דגים מרהיבים/ מפליא שאין הם עפים// לא   הם צנועים בשחור  בלבן  באפור/ כאותיות צנועות  קדושות  בספר הזוהר… הכול שט בשפלות רוח// יחד עם זאת הם נראים כבקיאים גדולים בתורת // הסוד והרמז

הבריאה והיצירה הם האלוהי, אנחנו יכולים רק להתבונן ולהבין ולהתפעל מעמדת צניעות.

והנה שיר “מדעי” נדיר בספר, שיר אסטרונומי המשתמש באסטרונומיה כדי להזעיר אותנו היהירים:

לפני/ המפץ/ הגדול/ (אומרים לנו)/ לא/ היה/ כלום/ כלום/ לא חלל/ לא זמן… לא היה / כלום… איך/ איך להבין זאת?/ להתנפץ אל/ קיר ענק/ בגודל היקום

השירים המובאים מתוך מחזור בשם “שירי שיבוש” אמנם מתארים במקוריות שיבושי שפה, דיבור בהומור מתוך עמדת אמירה אקזיסטנציאליסטית על חולשת השפה, אבל הם אינם המיטב בספר: “זה כבר לא זה/ הדיבור כבר לא זה/ המילים זה כבר לא/ אני זה כבר לא/ זה/ לנסות אולי זע? / לנסות לנשות..” אמנם חביב, אבל לא מספיק חזק.

לעומת זאת ישנו שיר קורע מצחוק,  “זהו זה בלוז”, דיאלוג הומוריסטי על דיכאון:

היא בדיכי? / לא, היא כבר ש ם. / – שם איפה? איפה שם?/ – במקום ההוא./ – באיזה, באיזה? / שלא זז. / -לא זז?/ לא זז עם באז./ – אז איך זז?… אז היא יוצאת לעבודה?   אז היא אוהבת?/ היא עובדת הרבה יותר קשה. היא בטירוף אוהבת… – מה את מקשקשת שם? על מה את מדברת שם?/ – על הכאילו כלום הזה

אבל חזרה ל”רצינות”, שיר העוסק בזמן דרך מטאפורה קונקרטית, מינימליסטית, מדויקת:

המלצריות מציבות נר דולק/ על כל שולחן./ הלהבה הקטנה/ סוחבת איתה שובל/ של אש/ מראשיתו/ של הזמן

סיטואציה יומיומית במסעדה, אפסותו של האדם מול נצח האש והזמן.

“כלום ודקל” נקרא השיר הבא, ורק שמו הוא כבר שיר נהדר בפני עצמו:

מתוך הכלום   עולה/ דקל חלומות/ גזעו חרוץ  מחוספס  דוקרני  כדרכה של/ התגשמות/ מעליו הגדמים הסמיכים   החדים/ חוסמים את מי/ שינסה לטפס / אל צמרתו/ החופה מעלינו ענפים נפלאים/ מניפות ירוקות של פיצול/ ואחדות

“מניפות ירוקות של פיצול ואחדות” – צירוף של מאסטרית. אפשר להביא עוד, אבל אסיים בשיר המזכיר את השיר הראשון שהבאתי, על החולשות, שיר נוגע ללב על אהבה נשכחת, נפש נשכחת, בעולם מערבי גס שהופך אנשים לגסים:

שאהבה נפשי שאהבה נפשי/ נפשי לא זוכרת/ אהבתי לא זוכרת אותי/ יושבת מתחת לשולחן/ מגוננת בידיה על ראשה/ על נפשה.

ראו עוד על רחל חלפי :

שיר מאת רחל חלפי ב”יקום תרבות “

הנקודה המדוייקת בה גר אלוהים

רחל חלפי בלקסיקון הסופרים

הכישוף של רחל חלפי  

שובן של המכשפות

המכשפות של רחל חלפי

 יובל גלעד על ספר היצורים של רחל חלפי

 

 

 

 

3 תגובות

  1. שלום יובל,
    קצת באיחור, אבל רק עכשיו נחשפתי למאמר הנפלא שכתבת על “סין” של רחל חלפי.
    לא פחות ממה שמרגשת אותי השירה של רחל חלפי, מרגשות אותי התגובות על שירתה,
    במיוחד כשהן באות מיוצרים, וזאת אחת מהטובות שנתקלתי בהן.
    …..ואולי זאת משום שאני עצמי העזתי להגיב אליה דרך ספר אמן שיצרתי לשיריה.
    אני מצרפת את כתובת הבלוג של הספר “בו זמנית”, אותו יצרתי לאחרונה,
    bozmanit.wordpress.com
    ומקווה שיום אחד תיטול את הספר לידיך ותוכל להגיב אליו דרכו.
    בברכת שנה טובה
    איריס חבר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שלוש =