נשף המסכות הפואטי בבית הסופר

חגית בת אליעזר סוקרת עוד אירוע שירה מיקום התרבות של תל אביב שהתקיים בבית הסופר בביום חמישי 9.5.13.

והנה התרשמויותיה:

מסכות של שירה

מאת חגית בת אליעזר

אולם בית הסופר מלא. הזמרת אורית אזרח שרה “רגע לפני שֶ” מתוך האלבום שבדרך באותו השם. קולה נעים, הדיקציה מעולה, המנגינה קליטה, המלים שטחיות, אך אל דאגה – השירה תבוא מפי המשוררים. אמיר אור פותח את נשף המסכות הפואטי: 8 משוררים בשירי המסכות כלומר שירים בהם הדובר אינו הכותב הביוגרפי. אמיר אור מעמיק אל מקורות המסכה בתרבות האנושית ומחדש לנו: בלטינית מסכה היא פרסונה persona – מלה אשר משמשת אותנו כיום במשמעות של אישיות והדבר מעלה שאלות לגבי יחסי הגומלין בין פנים להעמדת פנים, בנושאים כמו גלוי וכיסוי, חידת האני. האם יתכן אני פואטי שאינו מסכה? לשאלות האלה אנחנו מקווים לקבל תשובות ולפחות רמזים מפיהם של 4 המשוררים ו-4 המשוררות שיקראו בפנינו : מהידועים, עטורי הפרסים עד למתחילים, בטרם ספר.

הראשונה היא רחל חלפי. אמיר אור קורא את הביוגרפיה המפוארת שלה, אנחנו מעריצים אותה על הישגיה ופרסיה ומברכים על זכייתה הטריה בפרס ברנר על “ספר היצורים”, אך רחל חלפי נבוכה מכל זה – נוח לה בחברת היצורים אותם היא מטפחת מאז ספרה הראשון “תת ימיים ואחרים” שיצא לאור בשנת 1975. היא קוראת שני שירים תת-ימיים: “דבר הכריש הכחול”, “הדג הפסל” ואת השיר המרגש “הדב” החדש יחסית משנות האלפיים. קריאתה הדרמטית ממחישה את זעמו המאופק של הדב על “השוט העיוור החותך את בשרו במקום המכאיב ביותר”.  

עכשיו תורו של דניאל עוז – הלומד לתואר השני בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב והעורך את מדור השירה של “יקום תרבות”. בראשית כתיבתו- בתחילת שנות האלפיים- דניאל זכה להדרכתה של הלית ישורון שפרסמה את שיריו בכתב העת “חדרים”. בשנת 2010 יצא לאור ספרו “חיי החול” בהוצאת כתר והוא עומד לפני פרסומה של הפואמה “שיירי אהבה” בהוצאת אבן חושן. לפי דבריו של דניאל עוז הספר “חיי החול” רוחש דמויות ודוברות שאינן השתברויות של הנפש אלא הסתכלויותיו החוצה אל החוויות של הזולת וכתיבה עליהן דרך העיבור האישי ואמפטיה רבה. דניאל קרא את השירים “יחס הפוך”, “כביסה” שכתובים בגוף ראשון מפי אישה ואת השיר “סינדי שרמן” – הבנוי סביב הרצון להדמות לצלמת המפורסמת: “… וכוכבנית הוליוודית תעשה מאמץ ותבקע ממגדל השן / וּמִפֶּגֶר אכול תקום אשה לתחיה על מנת להיות סינדי שרמן”. השיר ממוקד, מגובש ובקריאתו המוטעמת של דניאל נקלט ונחרט בתודעת שומעיו.

אמיר אור מציג את מירהלה משה אלבו אשר התחילה לכתוב לפני 3 שנים ובחודש יוני הקרוב מסיימת את מסלול השירה של הליקון. זו לה הופעת בכורה מול קהל. דמויות שונות מבקרות את מירלה בזמן הכתיבה: גבר יצרי, נערה צעירה, ילד מתבגר ואפילו חמור. הם מדברים אליה, היא מקשיבה להם וכותבת מתוך הפרסונה שלהם. מירהלה קוראת בחדווה מפיו של גבר שמציג את “אלכסנדר הגדול” שלו לבת זוגו ובו בזמן מסתכל לה בעיניים ו-“נשבע שראיתי לה באישונים להקת סנוניות עפה לעבר השקיעה“. בשיר השני אותו הגבר מטה את השורש “ז.י.ן” כמו מורה ללשון לפי לוח הפעלים, ולאחר שבא על סיפוקו בבוקר שמסיים את הלילה המסעיר הוא “תוקע מבט במחשוף של המלצרית / וכמעט שומע את הלב מזרים דם לאיברים היפים שלה / אבל השמש הקרה מסנוורת / ובוקר הוא זמן רע לאהבה“. שני השירים נועזים וחזקים והולמים את נוכחותה הראוותנית של מירהלה על הבמה: גבוהה, בשמלת מחוך בהירה, כשקולה רם ובוטח. החמור והילד המתבגר בשני השירים האחרים מפסידים בתחרות הלא הוגנת מול אונו של הגבר.

אשר גל הוא משורר, מתרגם מיידיש, אמן וידאו, בוגר כיתת השירה הראשונה של הליקון פרסם 2 ספרי שירה “הממלכה” בשנת 2006 בהוצאת הליקון, “השתקפויות” – השנה – ב”קשב לשירה”. למלה “כזב” בביטוי הידוע של צ’רניחובסקי “מיטב השיר – כזבו” אשר גל מציע פרשנות של “מסכה”. לפי דבריו כל שיר הוא מסכה אותה עוטה המשורר בזמן הכתיבה.  אשר קרא את השיר “המשורר ואשתו” מתוך ספרו “הממלכה”. השיר המרכזי בספר “השתקפויות” הוא “תעודת זהות” שמגולל את סיפור החלפת השם בגיל 18 ויום “…למרומי משרד הפנים טיפסתי למחוק את שם המשפחה שאבותיי נשאו שנים … בכיסי נשאתי את השם שבחרתי / את האבן שאפשר להשליך כמה שיותר רחוק מהשם שעמו נולדתי..” החלפת שם היא הצהרה כיסוית מסכתית בהחלט. לסיום אשר קרא שיר חדש שטרם פורסם “ערב נפלא להקסים” שמתאים מעין כמותו לאווירה הקסומה כאן בנשף המסכות.

הגענו למחצית הדרך. לפנינו עוד 2 משוררים ו-2 משוררות וזה הזמן לאתנחתא מוסיקלית מפיה של היוצרת והזמרת אורית אזרח שעוטה מסכה פָּרוֹדִית בשיר ההומוריסטי “אסמכתא” מהאלבום “פסיעות” משנת 2010.

המשורר הראשון בחלקו השני של הערב הוא תמיר גרינברג – אדריכל, משורר, מחזאי. על ספרי השירה “דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת”, (1992) ו-“על הנפש הצמאה”, (2000) –שניהם בהוצאת עם עובד – הוא זכה בפרס לוריא ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. תמיר עוטה שני סוגי מסכות בכתיבתו: שירים בהם הדובר אינו הוא עצמו, ושירים בנוסח משורר אחר על מנת להבין לעומק את המשורר. תמיר גרינברג קורא 3 בלדות  מחורזות ובעלות משקל קבוע. השלישית – “הנסיך דידי”- ארוכה יחסית לשירים שהוקראו הערב, ובה הבית המסקרן: “היה זה בקטמון ד’ / בעיר הנחשבת ברוכה / הייתי אז ילד בן 9 / אחות לי הייתה נסיכה.”

המשוררת ענת שרון-בלייס עורכת תוכניות ספרות בקול ישראל ומנהלת את הרדיו האקדמי “קול יזרעאל”. לענת ספר שירים חדש “צדו של המרחק” שיצא לאור 9 שנים אחרי ספרה הראשון “האדמה היא מרחק” עליו זכתה בפרס ברנשטיין היוקרתי. בשני הספרים ישנם מחזורים שלמים עוטי מסכות. ענת קוראת את השיר “סיום” – האחרון ב”מכתבים לאורפיאוס” : “…בתחנת ההסעה של החושך / אני ממתינה לאורפיאוס שיבוא / לאסוף אותי / אלא שהוא חולף על פני …”. מחזור השירים “מכתבים לאורפיאוס” זכה לשני ביצועים בימתיים בתיאטרון “פרינג'” וזאת בזכות התיאטרליות ומסכתיות שבו. שירי המחזור “עונות מעבר” שבספר “צדו של המרחק” כתובים מפיו של גבר – בן זוגה של ענת – אחריו הלכה לעמק (יזרעאל) וזהו הדובר הנכון עבורם. ענת שרון-בלייס קוראת את הקטע 5 מתוך המחזור : “בשעה שעפה לך ההינומה צחקתי, / הרב חייך והמשיך בברכות…” לסיום ענת קוראת את השיר “אני יורדת במדרגות / והילד הקטן שב מבית הספר ועולה, …” – שיר חברתי-כלכלי שנכתב בשנת 2006 אך אקטואלי גם היום. השיר מתעתע בין ילד שאינו של המשוררת לבין ילדהּ שלהּ. אני מודה לענת שרון-בלייס שהקליטה את האירוע על מתן הגישה להקלטה.

עולה ובא המשורר יחזקאל נפשי בעל טור אישי בעיתון “ישראל היום” ופינה להקראת שירה מידי יום חמישי ברדיו “קול הקמפוס”. בימים אלה רואה אור בהוצאת עמדה הרומן הראשון שלו “פני עצמי”. יחזקאל מודה לאמיר אור על הארגון וההנחיה של נשף המסכות הנפלא והקהל מצטרף לתודות במחיאת כף. יחזקאל ממשיך ומזכיר את ספרו של אמיר אור “אני מביט מעיני הקופים” משנת 1987 ששמו מצביע על משחק מסכות ומתאים לאירוע הזה בהנחיתו של אמיר. יחזקאל נפשי קורא שיר בעל 3 חלקים לנערה לא נודעת לו מקבוץ בדרום הנוהגת לשלוח לו מכתבים זה למעלה מ- 3 שנים בו הוא פורש את “האני המאמין השירי” שלו: “אין זאת  שגיאה כלל ועיקר לכתוב במשלים ומטאפורות’ אבל … היקום עצמו גדוש מטאפורות ומשלים אין ספור … המטאפורה  הכבירה מכל היא עצם קיומינו כאן ….תמיד ניסיתי להגיש את המציאות כפי שהיא  – דרך המלים“

ארלט מינצר – האחרונה בערב המסכות הזה – היא פסיכולוגית קלינית וכן שחקנית תיאטרון. בימים אלה ארלט עובדת על ספרה הראשון ומודה שזו הפעם הראשונה שמכנים אותה “משוררת” אך שנים רבות היא מתעניינת בשירה, משתתפת בסדנאות כתיבה. לארלט קשר עמוק עם המטופלים היא מנציחה אותם בשיריה.

ארלט קוראת את השירים “אשר”, “דליה” והשיר המרשים “אושר” : “.. הייתי מלכת העיר / רחובות השתחוו לפני / … אשרךָ הסית רחוב ממהלכו /  כל מלכותי בעבור האושר /  אבל אתה בבגדי עוני רקדת עם נערות צוחקות / אדיש למלכותי“. ארלט משחקת את השירים בתיאטרליות כובשת והקהל עונה לה במחיאות כפיים ממושכות.

זו הייתה שעתם היפה של השירים אשר כמו היצורים של רחל חלפי יצאו לאורו הידידותי של בית הסופר ונהנו מליטוף קולם של היוצרים.

תם ולא נשלם הערב. צפוי לנו עוד סבב קריאה מהיר בו כל המשוררים יקראו ברצף, אך לפניו אורית אזרח מסיימת את הופעתה בשיר רוק קצבי “מתבייש ונרגע” שייכלל באלבומה השני “רגע לפני שֶ”. צליל הגיטרות עמוק ומלטף ואורית מדייקת לכל אורך מנעד הצלילים שלה. אורית תופיע עם שיריה משני האלבומים בתיאטרון תמונע בתל אביב ביום שלישי 28.5 וכולנו מוזמנים.

המשוררים קוראים ברצף : רחל חלפי – את השיר “קוף”, דניאל עוז את “מלאכי רחוב”, מירהלה משמיעה את “קולה של אנואר”, אשר גל – “עומד אני לבגוד”, תמיר גרינברג קורא שיר בנוסח משורר פולני, ענת שרון-בלייס – בשירה “וירג’יניה”, יחזקאל נפשי מגיש שיר של משורר סיני לי פיי בתרגומו וארלט מינצר קוראת את שירה “פגישה שנייה עם אהרון” אשר

מלותיו האחרונות “חמימות פרוותית פושטת בינינו” מתכתבות עם “הבטן החמה-פרוותית של אמי / הדובה הטובה-הטובה” של רחל חלפי. זר הפרחים שעמר מיותם על שולחן צדדי ונישא בידי פרידה רפאל אל חיקה של רחל חלפי –  כלת פרס ברנר –  חותם את הערב בחגיגיות פרחונית-ריחנית.