“אישה קטנה וילדה גדולה”: על היציאה מגבולות עצמי והזמן בספר ‘מפה לפה’ של ענת לוין (קשב לשירה, 2013) / גיא פרל

ענת לוין

ספרה החדש של ענת לוין נפתח בשיר בפרוזה ושמו ‘הלידה’. נחשפות בו שתי תנועות נפשיות העומדות בבסיס הספר – היציאה אל מחוץ לגבולות העצמי והזמן, וחיים הנולדים מתוך כאב ואין. שלוש דמויות נשיות מופיעות בשיר: היולדת, אימה של היולדת, והתינוקת. הגבולות בין השלוש הולכים ומטשטשים, כאשר התיאור נע בין זעקות היולדת אל אימה, כאבי היולדת והתרוקנותה מחייה, וחוויתה הקשה של התינוקת המגיחה לאווירו הקשה של העולם. ההתרחשות כולה יוצאת מן הזמן, כאשר היולדת הכאובה חווה מחדש את לידתה: “בַּהַתְחָלָה שֶׁל הַזְּמַן הִיא בְּעַצְמָהּ עֻבָּרִית עֲטוּפָה בְּנוֹזְלֵי רֶחֶם, בְּרִיר, בְּדָם, שָׁטָה בַּמַּעֲמַקִּים וּכְלוּם לֹא כּוֹאֵב לָהּ, רַק מַיִם מִכָּל הָעֲבָרִים מְעַרְסְלִים אוֹתָהּ לִגְדֹּל.” (ע’ 7). בקריאה ראשונה לא היה לי ברור אם השיר מתאר את לידת הדוברת בהמשך הספר, או שמא זו לידתה של אמה, אליה ממוענים כל השירים להוציא שיר זה והשיר האחרון בספר. בקריאה נוספת, חשתי כי אין זה משנה כלל – הסיטואציה כולה יוצאת אל מחוץ לגבולות העצמי והזמן, ומן השיר עולה תנועתה המחזורית של נפש הבוראת חיים מתוך כאב, ומלאות גדולה מתוך הריק העמוק כמוות.

אחרי שיר זה נפתח מחזור השירים המרכזי של הספר ובו עשרים וחמישה שירים בהם פונה הדוברת אל אמה. ארבעה עשר השירים הראשונים עוסקים בילדותה של האם. עולה מהם תמונת ילדות קשה ואלימה, בצל הורים מצולקים בטראומת השואה. אתמקד בשיר מס’ 4:

הֵם בָּאוּ מִשָּׁם, מִן הַיְּעָרוֹת. צָרִיךְ הָיָה לִסְלֹחַ.
הָיְתָה לָהֶם הִיסְטוֹרְיָה גְּדוֹלָה שֶׁהָיִית צְרִיכָה
לָשֵׂאת קְטַנָּה בְּתִיק הָאֹכֶל.
לְצִדָּהּ נָח סֶנְדְבִיץ’, שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת לֶחֶם לָבָן
מֻנָּחוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. בְּאֶמְצַע כְּלוּם.

(עמ’ 14)

בשיר הקצר, צנוע במימדיו כמימדי גופה של הילדה וכמימדי תיק האוכל שלה, מקופלת תופת שהפכה לריק גדול. ההתבוננות המעמיקה בכאב ילדותה של האם סוללת את הדרך למשאלת המפגש עמה, המופיעה בחלקו הבא של המחזור.

בשיר מס’ 15 שבה ומופיעה תנועת היציאה מגבולות העצמי והזמן:

לוּ יָכֹלְתִּי לַחְפֹּר בַּיָּדַיִם בּוֹר בּוֹ נָגוּר,
אִשָּׁה קְטַנָּה וְיַלְדָּה גְּדוֹלָּה, …
…כְּבוּלָה בְּשַׁלְשְׁלוֹת אָהֲבָה אֲנִי,
אֲסִירָה שֶׁל יַלְדוּתֵךְ
(יָכֹלְתִּי לְגַדֵּל אוֹתָךְ,
יָכֹלְתְּ לִהְיוֹת הַיַּלְדָּה
שֶׁאֵין לִי בִּנְשִׁיקוֹת
הָיִיתִי עוֹשָׂה לָךְ מָקוֹם)

(עמ’ 25)

בהמשך המחזור ממשיכים להיטשטש הגבולות בין ילדה ליולדת ובין בת לאם, והדבר מקרב את השתיים למפגש ומגע: “שֶׁתֵּצֶאנָה כְּבָר הַיְּלָדוֹת מִתּוֹכֵנוּ וְתֵשַׁבְנָה לְמַרְגְּלוֹתֵינוּ.” (שיר מס’ 16, עמ’ 26). אל התהליך המתואר ניתן להתייחס גם כאל לידה כפולה נוספת, המקבילה לזו שהופיעה בשיר הפותח – הדוברת מילדת מתוכה בו-זמנית ילדה ואם, והיא עושה זאת עבור עצמה ועבור אִמהּ, בתגובה למצוקתן המשותפת.

שירים מס’ 18 ו-19 הם שירי היציאה למסען של השתיים זו אל עבר זו, כדי שתוכלנה להיפגש במקום שמחוץ לגבולות העצמי והזמן. בראשון מתארת הדוברת את הכנותיה לקראת היציאה, וגם בו מופיע מוטיב טשטוש ההבחנה, וההתחלפות בין אם לבת. אל תיק המסעות מכניסה הדוברת את “הַתְּמוּנָה בָּהּ אֶת תִּינֹקֶת קְטַנָּה עַל הַדֶּשֶׁא בְּרוּסְיָה, / נְיַר הַצִּלּוּם הַנִּרְקָב מְעַמְעֵם אֶת בִּכְיֵךְ” והוא מסתיים בשורות “חֲסֵרָה רַק יָדֵךְ / כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָלֶכֶת.” (עמ’ 29). הדוברת יוצאת אל עבר התינוקת, אך ידה האמהית של אותה התינוקת נחוצה לה, וכך הופך המסע לביטוי נוסף של מוטיב הלידה הכפולה. בשיר השני קוראת הדוברת לאִמהּ שתצא אף היא למסעה, ומוסרת לה הוראות הגעה מדוייקות, שתובלנה אותה אל מעבר לזמן, למרחק, ולאין: “הַכֹּל כְּבָר בַּחוּץ נִמְצָא וְזֶה מַמָּשׁ קָרוֹב. עַל יַד. שָׁם אֲנִי” (עמ’ 30).

"מפה לפה" / ענת לוין (קשב, 2013)

השיר הבא, בו ניכרת מודעותה של הדוברת למלאכת טשטוש גבולות העצמי והזמן, מתחיל כהשתקפות סימטרית של המילים החותמות את קודמו – ‘אֲנִי שָׂם, / מְעַרְבֶּבֶת אֶת הָאֶתְמוֹל עִם הַכָּחֹל / עִם הַמָּחָר, מְצַיֶּרֶת כְּמוֹ יַלְדָּה:’ (שיר מס’ 20, עמ’ 31). שלושת השירים הבאים מתארים את המפגש בין השתיים, בו מתאפשרים בהדרגה הזנה, מלאוּת, קירבה ומגע. בשיר מס’ 21, למשל, גלידה נמזגת אל תוך כוס הזכוכית הכתומה, שהביאו ‘משם’ ועד כה נותרה ריקה. המפגש מסתיים בנגיעה בשורש המשותף של האהבה, בנקודה שמעבר לגבולות הזמן, העצמי ובמקרה זה גם השפה: “בָּאוֹר הַזֶּה נִזְכַּרְתִּי בְּמִלָּה, / שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ עוֹד מִלָּה: / פָּצֵלוּי מְנְיָיה” (שיר מס’ 23, עמ’ 34. פצלוי מנייה = “נשקי אותי”).

בשני השירים האחרונים במחזור, מס’ 24 ו-25, חוזרת הדוברת מן המסע, הנפרדוּת בינה לבין האם מתחדשת, והיא שבה ומתבוננת באמה, הפעם כבאישה בוגרת, ומבטה בה חומל ומלא אהבה. בשיר האחרון במחזור מופיע שוב מוטיב היציאה מן הזמן – “אַתְּ לֵאָה, / שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ יַעֲקֹב” (עמ’ 36).

השיר החותם את הספר, המופיע אחרי סיומו של המחזור המרכזי, נקרא “התינוקת” (עמ’ 39), ומוקדש לו שער נפרד. מבנהו של הספר יוצר הקבלה בינו לבין השיר הפותח, “הלידה”, המופיע לפני תחילת המחזור המרכזי. ההקבלה מחזקת עוד יותר את מוטיב הלידה הכפולה, המחזורית, אליו התייחסתי, אשר נרמז גם בשם השער שיוחד לשיר ושמו “מפה לפה”. מתוארת בו תינוקת מוקפת מלאוּת ואהבה – “עִם אִמָּא אַבָּא יָד בְּיָד וְעִם לִבָּהּ שֶׁהוּא עָדִין / כְּמוֹ נְשִׁיקָה”. התינוקת, אשר נרמז כי טרם נולדה באופן ממשי, הולכת ונבנית כממשות פנימית בתודעת האם, וכתוצאה מכך הולך ומתהווה עבורה מקום בעולם: “הַתִּינֹקֶת מְנַגֶּנֶת עַל קְלִידִים בִּלְתִּי נִרְאִים שֶׁל אוֹר / בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁכְּבָר עַכְשָׁו לוֹמְדוֹת לַחְפֹּר / אֶת מְקוֹמָהּ” … “הִיא מְנַתֶּבֶת אֳנִיּוֹת שֶׁל מַלְאָכִים לִרְצִיפִים / שֶׁל קִיּוּמָהּ”. דומה כי לצד הציפיה ללידה ואמהות המופיעה ברובד החיצוני והגלוי של השיר, במובנו הפנימי הוא עוסק באמהות שכבר נתממשה, ובתינוקת פנימית אהובה – תולדת התהליך הפלאי המתואר במחזור בן עשרים וחמישה השירים.

“מפה לפה” הוא ספרה השני של ענת לוין, ילידת ראשון לציון 1973 וזוגתו של המשורר עדי עסיס. לוין למדה קולנוע בבית הספר סאם שפיגל בירושלים והשלימה את לימודיה בהאנטר קולג’ בניו יורק. ספרה הראשון, “אנה מסתובבת לאט” יצא בהוצאת “אחוזת בית”, 2007. לוין זכתה במקום הראשון בתחרות “שירה על הדרך” לשנת 2006, בפרס שר המדע לשנת 2008 על “אנה מסתובבת לאט”, ובפרס אקו”ם לשנת 2012 על כתב-היד של “מפה לפה”.

גיא פרל


גיא פרל הוא יליד 1967, תושב מבשרת ציון, נשוי ואב לבן ובת. עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט יונגיאני, קנדידאט מתקדם בתכנית להכשרת אנליטיקאים יונגיאניים, מנחה קבוצות ומלמד באוניברסיטה העברית. ספרו “יש נקודה מעל הראש שלך” יצא בשנת 2013 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

“מפה לפה” לרכישה באתר אינדיבוק.
ענת לוין בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
“יכולה לפעמים” – הבלוג של ענת לוין.
הביקורת של אלי הירש על “מפה לפה”.
לוין מקבלת את פרס אקו”ם.

“יש נקודה מעל הראש שלך” של גיא פרל לרכישה באתר אינדיבוק.

4 תגובות

  1. תודה גיא, הרשימה שלך גרמה לי לפתוח שוב את הספר ועוררה אותי לחשיבה עליו. זה נכון התינוקת עדיין לא נולדה באופן ממשי – זו תינוקת מטפיזית ש”מנתבת אניות של מלאכים לרציפים של קיומה” ויחד עם זאת ענת הצליחה לייצר לה ממשות חושית מוחלטת.

  2. אַהֲבָתִי הספרותית העזה לספר הנ”ל: ‘מִפֶּה לְפֶּה’
    (כמו גם לספרה הראשון של המשוררת: ‘אָנָה מִסְתּוֹבֶבֶת לְאַט’).

    כהמשך לדברים היפים של גיא על טשטוש הגבולות בין הדמויות,
    ארצה להוסיף כי עבורי שם הספר יפה, מרעיד ופואטי כשירת הספר, לא פחות:

    בחירת המשוררת להתעלם מתקינות הניקוד – צ”ל ‘מִפֶּה לְפֶה’ (ללא דגש בפ’ השנייה) – שׁוֹבַת עין ולב.
    היא מעידה על הֱיוֹת השם – לב לבו של הספר. סיבות רבות לכך ובין היתר:
    פֶּה האם = פֶּה הבת. ללא כל הבדל, גם לא של דגש.
    זוהי הקפדה דקה ברגישותה על חוקי הלב ועל חוקי השפה הפרטית.
    לב האם = לב הבת. טובה ונכונה למשוררת הזדהות מוחלטת. והרי מדובר בקרבה, באהבה – (מפה לפה = מלב אל לב), בהקשבה, בהגדה (מפה לפה = מדור לדור), בזהות, בהתהוות, בחיים, בשירה.
    את שיר מס’ 22 מעמ’ 33 המשוררת חותמת:
    “…אֲבָל אֲנִי אִתָּךְ / וְאַתְּ אִתִּי אוּלַי תִּהְיִי לֵאָה אֲנִי עֲנָת / אוֹ: אַתְּ תִּהְיִי עֲנָת אֲנִי אֶהֱיֶה צִפּוֹר”.

    רשימה יפה, נהניתי, תודה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 14 =