לרגל יום הזיכרון לחיילי צה”ל: יובל גלעד על המשורר גיורא פישר אב שכול שהחל לפרסם שירה לאחר נפילת בנו במבצע “חומת מגן ” בג’נין ב2002.
פכחונו של גיורא פישר
מאת יובל גלעד
אחד המשוררים הטובים בשירה העברית הצעירה, מה שכונה פעם “המשמרת הצעירה”, הוא דווקא משורר שהחל לכתוב בשנות החמישים לחייו, בעקבות אסון נפילת בנו בג’נין ב-2002. גיורא פישר מציג בספר ביכוריו – “אחרי זה” ( עם עובד 2010) – ביוגרפיה ישראלית אמינה ומרגשת, ומצליח במקום בו משוררים צעירים אחרים נכשלו.
השירה העברית החדשה נוטה להיות סיפורית וביוגרפית ביותר. לכאורה – אין דבר טבעי יותר מלהישען על סיפורים ביוגרפיים כדי להגיע לאמירה אותנטית ואישית. למעשה – אין דבר “מסוכן” יותר לכותב: כתיבה ביוגרפית, כמעט ללא דימויים, מטאפורות, הזרות שונות כמו האנשה וכו’, היא הליכה על חבל דק על פי תהום: קל כל כך ליפול לכתיבה שאינה עוברת טרנספורמציה, כתיבה יומנית, נרקיסיסטית. מרבית השירה העברית הצעירה מורכבת מסיפורים ביוגרפיים כאלה. זאת חריגה של ממש מהשירה שקדמה: אצל זך המוסיקה הייתה אמצעי מכריע, אצל ויזלטיר הידע ההיסטורי, האירוניה, הדמיון של סיטואציות מפתיעות ורטוריקה, ליונה וולך וליאיר הורוביץ היה דמיון מילולי מרקיע, ולעמיחי אינסוף דימויים ומטאפורות. כל אלה לא באו על חשבון אמירות ישירות ואישיות, אבל הן “כוסו” במעטפת של אמצעים אמנותיים מרחיקים.
המשורר גיורא פישר מצליח במרבית ספר שיריו להעביר את הביוגרפיה טרנספורמציה. למה? כאן אני נדרש דווקא להסברים חוץ פואטיים: כנות, צניעות ויושר מאפיינים כנראה את דמותו ומשתקפים בבחירת המילים שלו, בחירה זהירה, מינימום מילים עם מקסימום בהירות. כמו כן רבים מהשירים בנויים כ”משלים קטנים”, עם מוסר השכל חכם ומפוכח. הוא יודע עד כמה בוגדניות מילים ונוהג בהן בחסכנות וזהירות, בחשדנות חשובה.
גיורא פישר.
מאחר והמשורר הספיק “לחיות” לא מעט לפני “הפיכתו” למשורר (ולדעתי אסון השכול רק ילד מתוכו משורר שהיה קיים קודם), וספרו מציג ביוגרפיה ישראלית מאוד, גם בתיאורים, בעידן בו משוררים משתדלים להיות אל מקומיים ככל האפשר. והמקומיות והפרטים הם נשמת אפו של שיר.
בנוסף “שותל” המשורר הפתעות סיטואציה קטנות, החושפות את הדובר- משורר בקלונו או בכישלונו הנקודתי, כלומר מבקר את עצמו בחריפות מאוד לא אופיינית לשירת האהבה העצמית של ראשית המאה העשרים.
בשיר “פעם היה לי אלוהים” חושף המשורר סיטואציה נוגעת ללב של זיכרון מקרב בסיני, בו הדובר פנה לאלוהיו ונדר נדר שהופר, כמובן, עם שוך הסכנה. זוהי סיטואציה ביוגרפית “קטנה” אבל אמיתי ואנושית מאוד, החושפת את התועלתניות שבנפש האנושית. שיר “חושף, נוסף הינו זה בו מספר הדובר על המלצה שקיבל לנסוע להודו ה”רוחנית” כדי לגלות את עצמו, ואומר בכנות: “אבל אני מפחד. / שהרי מה שידוע לי/ על עצמי, עכשיו/ כבר מפחיד דיו…”. צריך “ביצים גדולות” כדי להתוודות על אמת שכזו, הכרה עצמית של תכונות שליליות שיש לכולנו, אבל מעטים מעזים להכיר ולהתוודות על כך.
אם אני צריך להידרש למקבילה עולמית לשירה זו, גם אם חזקה הרבה יותר, הרי שירת צ’רלס בוקובסקי עולה בראש. גם המשורר האמריקני מגלף מהביוגרפיה שלו סיפורים כנים, העוברים, מתוך נגיעה באמת, טרנספורמציה אמנותית. אם כי מקור השפעה אפשרי על פישר הינו דווקא השירה הפולנית הבהירה של המאה העשרים, שימבורסקה, הרברט וומילוש. עוד שורות כנות, בשיר המוקדש לאם ויכול בקלות לגלוש לקיטש: “אמא מתה בזמן/ הנכון בשבילי/ מוקדם מדי בשבילה…”. זה יפה: איש לא רוצה הורים שנופלים עליו מעמסה, ובגיל שלושים הדובר כבר בוגר מספיק. זה אגואיזם הנחשף במערומיו, על ידי משורר אלטרואיסט ביכולת החשיפה שלו.
השירים הטובים בספר הינם אלה העוסקים בשכול מנקודת מבט מקורית, וגם בהם הפיכחון האכזרי מופיע, כמו בשיר הבא:
“לא רק את/ גם אני (אם אוכל) / אעבור לצידו השני של הרחוב/ אם אבחין בי. // מה את כבר יכולה להגיד לי// מה אני יכול לומר לעצמי”.
איש לא אוהב להתחכך באנשים אומללים, הורים שכולים, כולנו רוצים לברוח אל הצד היפה והמואר. והנה עוד שיר, משל קטן, החושף את הקטנוניות והאגואיזם האנושי, בעזרת סיפור ביוגרפי קטן:
“בדרך לחתונה של מ’/ נודע לי כי ג’/ מהמחזור של מרום / התאבד. //חשבתי שטוב/ ועדיף בן/ שנפל בג’נין/ מבן /שהתאבד בבית. // וטוב שהרב אחר/ והספקנו לטעום/ מכל המתאבנים/ לפני שקיפלו את הדוכנים…”.
כן, זהו האדם, קטנוני, דואג רק לעצמו, לא אכפת לו מזולתו, מנצל טרגדיה של זולת להרגיש טוב עם האסון הפרטי שלו. החשיפה האמיצה והכנה ביותר היא בשיר שהוא מעין מונולוג תשובה לשאלה האם הבן המת מלווה את האב השכול תמיד:
“התשובה היא לא./ והיא לא תשתנה/ גם אם תשאלי אותי/ בפעם השלישית/ והרביעית… צריך הרבה כוח/ סבל לשמור אותו/ בתוכי/ ולא ראיתי את התועלת/ שהשמירה שלי הביאה/ בחייו/ ומה היא תועיל עכשיו?…”
שורות כואבות, אמיצות, הפוכות מהאתוס ה”מחייב” הורים שכולים בישראל, למקד את עולמם בשכול ולחכות ל”חג” השנתי של יום הזיכרון. כמובן שהשיר פועל גם הפוך – האב לא זוכר כל הזמן, אבל ברור שהכאב הבלתי נתפס גורם לרצון הטבעי לשכוח, לזוז הלאה. וממילא אין לאיש שליטה בעולם הזה.
כאמור, שירה ביוגרפית, השואבת את כוחה מהכנות של הסיטואציה הנבחרת, המתוארת במינימום מילים. לפישר אין כוח מטאפורי, כוח דימויי, כישרונו הלשוני מוגבל, והוא מייצר מתוך המוגבלות את המיטב. ישנם גם שירים יפים שאינם עוסקים בשכול , כמו שירי ה”חשיפה” שהובאו, או שיר על המשורר כילד, קורא וקורא ספרים, מתחבא בהם מעולם של ילדים מכים. אבל הדרמה של השכול מוציאה מהמשורר את המיטב, שירים שצריכים להילמד, אם אינם נלמדים עדיין, בתוכנית הלימוד של בתי הספר, ומצד שני בתי הספר הם חוות הכשרה לחיילים קרביים, אז ודאי לא ירצו ללמד אותם שירי אב שכול, כמו השיר “תמונת פספורט” המביא זיכרונות מהבן ואהובתו, לפני הצבא, בשיא החיים לפני שנגדעו, והאב מתבונן בתמונה ו:”אני מביט בצילום המוגדל וצועק:/ ברח!/ אבל הוא לפני צבא// כמו בבלדות”.
יריקה בפרצופו של האתוס הישראלי המחייב אבות לחנך את בניהם להיות אמיצים ולוחמים, יריקה שלא מתוך פוסט ציונות או אידיאולוגיה אחרת, אלא פשוט מכאב השכול, כמו בשיר הטוב בספר, “יום השיכלון”, ממש הימנון אנטי מלחמתי:
“יום הזיכרון/ הוא יום הכישלון/ לא / יום של גאווה. / הוא יום העושה/ בשרי ומילותיי/ חידודין חידודין/ להגן מפני/ מילותיכם הסכלות/ עיניכם הסוקלות/ היורות לעברי / מבטי כבוד/ רועמים: /מלוא כל הארץ כבודו// וכבודו/ במלואו/ כולו/ קבור בארץ”.
ישנן גם חולשות בספר, כמובן, ובעיקר היקפו: ניתן להוריד שליש ממאה ועשרים העמודים. שירים המשתמשים באלוזיות (לדוד המלך, סיזיפוס או אכילס) אינם הפורטה של המשורר, וישנם גם סיפורים קצרים, חביבים, אבל שאינם מחזיקים, כי אין להם עומק של סיטואציה מפתיעה המחפה, כאמור, על הלשון הדיבורית הישירה, והם נותרים בחזקת משלים קטנים אבל בלתי מפתיעים, גובלים בבנאליות, שירי “ויץ”:
“בחנות ספרים מהוהה/ קניתי בהחבא ספרון משומש. / הגיתי בספר עם התמונות הגסות/ בשבתי בבית בשכבי ובקומי/ גם בשיעורי תנ”ך./ כשצלצלו להפסקה /הוצאתי את החולצה החוצה/ וחיכיתי כמה דקות”.
סיפור קטן ומשעשע אבל מעט בנאלי, הסכנה הגדולה של שירה ישירה ופשוטה. אבל ככלל מדובר על מיעוט מהשירים שאמנם מעטים בהם השירים ה”גדולים” ממש כמו “יום השיכלון”, אבל מעטים גם השירים החלשים, בספר הגון ויפה של קול ישראלי אותנטי השייך לגל משוררים ישראלים נוספים בשנות החמישים והשישים לחייהם, ישראל נטע וישראל פינקל, שהחלו לכתוב במאוחר, אבל במדויק.
ראו גם :
דניאל באומגרטן מראיין את גיורא פישר
דפנה שחורי “לכתוב עם דמעות בעיניים “
חיים ששוה להעיד עליהם :סבינה מסג על גיורא פישר
האב השר בשפתיים נשוכות :צור ארליך על גיורא פישר
ציון לשבח החלומות :אילן ברקוביץ’ על גיורא פישר
ארז שוייצר “שמישהו אחר יחזיק את השמש “
שירה בציבור :רן יגיל על גיורא פישר
שלום יובל. מרשים לראות כל כך הרבה קישורים בסוף רשימתך. כמעט שלא החמצת אף רשימה שנכתבה על הספר הזה. רק כמעט :). תגיד, יש מצב, כמו שאומרים היום הצעירים, יש מצב שתכתוב כאן בעתיד גם רשימות מקוריות משלך על ספרי שירה או שאתה רק הולך בדרכם של אחרים וכותב את מה שכבר נכתב בעבר על ספרים? ראו אור לאחרונה לא מעט ספרי שירה טובים; לא על כולם נכתב; מדוע שלא תחדש קצת? אשר לטענותיך כנגד השירה הצעירה, לא רק שהן מופרכות מן היסוד, הן גם בלתי מנומקות. כך נהגת גם בעיתון 77 וכך אתה עושה גם כאן. לטעמי אנו חיים בעידן של שירה הירואית, שנכתבת כנגד כל הסיכויים. במקום לזהות את זה – אתה יוצר לעצמך מושגים שלא קיימים כגון “תרבות הצפיחית בדבש” וכיוצא באלה. הגיע הזמן שתוכיח שאתה יודע לקרוא שירה באמת, ושתעשה זאת בכלים מקוריים משלך. חג עצמאות שמח.
שלםו תפוז, מאיפה צצת? היה קצת שקט ממך.
באמת הגיע הזמן שאכתוב על שירה צעירה, למשל על ה”תפוזים” או ה”חרובים” שלך, שכל קורא שירה
יודע היטב את איכותם. כתבתי הערב רשימה על משוררת טובה, ללי ציפי מיכאלי, אינני יודע מה גילה,
אבל אולי היא עוד בצעירים, אז אתה יכול לשמוח.
אולי נעלבת שאינך בלינקים, נרקיס יקר? אני לא מצרף את הלינקים, עושה זאת העורך הראשי.
אין לי עניין לרמוס משוררים צעירים, משוררות צעירות, אז אם הם לא טובים בעיניי, אני לא כותב.
אני משאיר לך להלל את האביב ואת התפוזים הנהדרים. זאת לא המחלקה שלי.
לי יש עניין במשוררים כגיורא פישר, שכמוב ןלא הזכרת בתגובתך כי אתה נרקיס מלך הביצה.
ובכן, מר פישר ששירתו נוגעת ביום הכואב, כותב ביוגרפיה אישית על רקע תקופה,
יוצא מהאני אל המרחב, ולא מאוהב בעצמו בחדרים שכורים, כמו חלק ניכר
מהשירה העברית הצעירה. השאלה היא אם יש רק, אם יש נוף, או רק אני מאוהב בפצעיו.
חג עצמאות שמח גם לך,
רשימה על ספר השירים החדש של ללי ציפי מיכאלי, “הסולנית” (2013, עכשיו), היא אכן דבר מה חדש. כל הכבוד. סגנונך המילולי האלים כלפיי הוא מיותר. אפשר להתייחס עניינית לדברים ולא לתקוף אדם באופן אישי. שבוע טוב.
מר אילן היקר.
מצ”ב רשימה (מהזיכרון) של משוררים (צעירים!) שכתבתי עליהם בבמות שונות ומשונות: יחזקאל נפשי, עמוס אדלהייט, עירית כץ, גילי חיימוביץ’, יהונדב פרלמן, שי אריה מזרחי (ז”ל), יונתן קונדה, מוחמד אגואני, ניקולא אורבך, נעם פרתום, ברג צוקרפושקע יונתן, ליאור שטרנברג, חגית גרוסמן (לקוראת חגית גרוסמן, למרות בקשתי לא קיבלתי עותק, אנא שלחי לי מהספר החדש, תודה).
בנוסף, אני כותב ללא תשלום בניגוד אליך, וגם מבלי לקבל ספרים. אני נאלץ לבקש מיחצנ”יות ששולחות או לא, ולכתת רגליי לספריות.
אכן יש מצוקה של כתיבה על שירה, ואפילו הדבר המינימלי של משוררים חסרי קוראים – התייחסות ביקורתית לספריהם, כמעט ולא קיים. (גם אתה נעלמת לאחרונה מהציפריה התרבותית, לא?) (וארז שוויצר, גם את ביקורותיו אני כבר לא רואה).
משוררים ומשוררות מוזמנים לכתוב מייל לעורך הראשי של האתר, הוא יתן את המייל שלי ואתן את כתובתי (אני פוחד מוירוסים זועמים ו/או מכתבי אנתרקס).
כמו כן אני רוצה לפעמים לכתוב רשימות קצרצרות על ספרים לא מספיק טובים אבל ראויים בכל זאת להתייחסות, אבל מר אשד סבור שהדבר לא ראוי. (אלי, אולי תשקול שוב?)
ובכן, יובל, אתה רואה, כשאתה רוצה להיות ענייני אתה יכול. רוב המשוררים שברשימה שצירפת הם כאלו שכתבת אודות שירתם לאחר שנכתבו עליהם כבר לא מעט רשימות, ואף פעם לא באמת חידשת בדבריך. אני יודע שיש כלפיך הערכה רבה בעולם הספרותי של השירה – זו לא בהכרח הערכה שאני שותף לה אך אני יודע שהיא קיימת – ולכן אני מצפה ממך להציג את טעמך האישי באופן מקורי יותר. בהקשר הזה, כתיבה על ספרה החדש של ללי ציפי מיכאלי, “הסולנית”, יכול להיות דבר מה חדש מבחינה זו שעדיין לא כתבו עליו. בהצלחה!
אני כותב על ספרים של משוררים ומשוררות צעירים וצעירות שראויים בעיניי, או לחליפין – על ספרים שנכתבו עליהם ערימות של שבחים חסרי כיסוי או בעלי כיסוי חלקי.
אני כותב גם על כתבי עת, רשימות נרחבות, בהן התייחסויות למשוררים רבים, צעירים, קשישים, פסחים או נמרצים, וגם על ספרים שנשכחו. המשך נא לכתוב על שירה צעירה, ואניאתייחס כשיראה לי. לא כל העולם צריך להיות אתה.
ככלל, מר “שירה צעירה נפלאה וה י ר ו א י ת” – הבעיות המרכזיות בשירה הצעירה של ימינו הינן:
1. מיעוט או העדר קריאה. לא חייבים לשלוט בלטינית, אבל אדם כותב חייב לקרוא כמה שיותר, לא רק את יצחק לאור ואגי משעול וסומק.
2. עיסוק עצמי אובסיסיבי (או הרחבת העיסוק העצמי האובסיסיבי למשפחה – ראה שירתך אתה), כאשר לא נוצר דיוקן עצמי שעובר טרנספורמציה אלא סתם דיוקן פייסבוק. כאשר הדיוקן העצמי הוא רקע נוף כלשהו, עיר, תקופה, מקצוע וכו’ – אז כבר זה מעניין. (ללי מיכאלי היא דוגמא של דיוקן עצמי על רקע תל אביב, פישר דיוקן עצמי על רקע מדינת ישראל הצבאית, ולא רק).
3. שפה מוגבהת ומיופייפת: חלקים ניכרים מהשירה הצעירה נגועים באסתטיציזם הליקוני, המזניח את הקוטב האתי של הקיום, וחלקים אחרים נגועים באתיציזם ומחאה המזניחה את הקוטב האסתטי של הקיום. והרבה נגועים בשפה גבוהה מתוך מחשבה ששימוש בשפה גבוהה מיד הופך את השיר ל”שירה” באזני קהל הפסטיבלים מוחאי הכפיים.
4. הזנייה עצמית – רדיפת פרסום על חשבון העמקה בכתיבה- קריאה, קשרים, השקות, פסטיבלים וכו’ וכו’, פרסים וכו’.
וזאת רק רשימה חלקית. ולא במקום היופי הרב שכן מצוי בשירה העברית הצעירה, שעל אף פגמיה היא עדיין צורת האמנות הבולטת בישראל.
יפה. זו כבר ממש תפיסת עולם, שכמוה לא קראתי בכל רשימותיך בעיתון 77 או כאן. יש בה לא מעט נקודות שאני יכול להסכים עמן. חבל שהיא באה בצורת תגובה ולא כחלק ממאמר. כדאי לחשוב על כתיבת מאמר רציני בנושא, בליווי דוגמאות. הרבה הצלחה.
טוב שכתבת ויפה ששיבחת. אני אגב, מכל שירי הספר, נפעם מהשיר שעל העטיפה האחורית.
אבל, המשפט שלך – “מנצל טרגדיה של זולת להרגיש טוב עם האסון הפרטי שלו”, הוא ניסוח רע מאד למה שאולי התכוונת להגיד.
תודה ליובל גלעד על הרשימה, ולאלי אשד על האכסניה.
אני חייב לציין, שאכן, חסר לי הקישור לרשימה שכתב על הספר, “המשורר בשטח” אילן ברקוביץ.
רשימתו של ברקוביץ’ ב”הארץ” ,התפרסמה לאחר דבריו האיומים נגדי של פרופ’ דן מירון בראיון שנתן לדליה קרפל באותו עיתון.
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1214686
והנה הקישור לרשימתו של ברקוביץ’
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1238033
לשימחתי הרבה, לא פגע הראיון עם פרופ’ מירון במכירות הספר. להפך, אני חושב שהוא עזר למכור מהדורה נוספת :).
תודה
גיורא
נציין שיהיו ביקורות בשבועות הקרובים גם על ספרים חדשים כמו של ללי ציפי מיכאלי ואלירז וגם על גליונות חדשים של כתבי עת מודפסים כמו “הבה להבא” וגם על גליונות של כתבי עת אינטרנטיים לשירה כמו “החותם”. .
“יקום תרבות ” בניגוד לכל מגזין תרבות אחר ברשת ומחוצה לה רואה מקום לסקור ולהתייחס לכל המגזינים הקיימים של ספרות ותרבות מאחר שהם כולם חלק מקהילה שאנחנו דנים ובה וחלק ממנה קהילת הספרות.
עם זאת הדבר אינו מונע לחזור גם לספרים ישנים שהופיעו לפני כמה שנים ויש מקום לאזכרם מחדש.עם זאת אני מודה ומתוודה שיש כאן בעיה :ספרים וכתבי עת מופיעים ויש להם אורך חיי מדף קצר ביותר ,לפני שהם נעלמים וכדאי לאזכרם כמה ימים לאחר שהם מופיעים כדי לדווח על קיומם לקהל.אנחנו מצד שני כדי לא להעמיס על הקוראים מעדיפים לפרסם רק ביקורת שירה אחת או שתיים בשבוע.וזה בהחלט לא עומד בקצב.זאת אכן בעיה שיש רק ארבעה שבועות בחודש ויש לקוראים שלנו עומס קריאה מוגבל מאוד שיש להתחשב גם בו.
למרות כאבו של גיורא פישר נביא את מה שדן מירון אומר עליו במלואו :
“יש דוגמה שאני נוגע בה בחשש, אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה, וכותב על אובדן בנו בג’נין ב-2002. הספר ‘אחרי זה’ זכה לגלים של שבחים שגם יצרו תופעה חברתית. הספר שיצא בכמה מהדורות הפך לספר פולחן ולחלק מתרבות השכול הישראלית. אני קורא, והרצון הפנימי שלי אומר לא לגעת בו כי זה אב שכול. לא אכפת לי שאלה לא שירים. אלא שיש כאן סוג כה עמוק של נרקיסיזם וזה מבהיל אותי.
“אין בספר הזה שום עמידה מול הזהות של הבן. איזה בן אדם הוא היה ומה היה קרוב ללבו. רק שיר בנאלי אחד עוסק בכמה יפה הוא היה בתמונת הפספורט. בן אדם מת והוא לא רק בן של מישהו, הוא אובדן משום שהוא היה ואיננו. השירים אחד אחרי השני מתרכזים בעוצמת הקורבן והרחמים העצמיים של המאבד, האב. וזה הולך עם אלוזיות ספרותיות וציטטות מהתנ”ך. ‘דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה/ וביום אני סלע/ שגם המטה/ המכה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה’. מביך. זה ספר שהיה צריך לעבור עליו בשתיקה”.
יש טעם מסויים בטענה של מירון שאין התייחסות ספציפית למי היה הבן.מבחינת הקורא הוא היה ומת וזה מה שחשוב לדעת עליו.
אם נרצה תפיסתו השירית של פישר לגבי בנו מזכירה את תפיסתו של השליח פאולוס לגבי ישו הנוצרי .פאולוס לא חושב שזה היה חשוב לדעת מה היו פרטי חייו של ישו .חשוב רק לדעת שהוא היה ,ושהוא “מת בזמנו של פילאטוס” ( וקם לתחיה ). הוא מת עבור האנושות ומספיק לנו לדעת רק את זה.
נראה לי שמבחינתו של מירון הוא דוחה את שירתו של פישר גם בגלל תפיסה אידיאולוגית הדוחה את תרבות השכול “הבלתי מובחן ” .דהיינו אם מישהו מת בקרב בשם ועבור הציבור הישראלי אז הוא ראוי שיאזכרו אותו .אם הוא מת בתאונת דרכים ,הוא לא באמת ראוי שיאזכרו אותו.
יש כאן שתי גישות אידיאולוגיות שמתנגשות ואי אפשר לפשר בינן.
אם כבר הובאו דבריו של מירון, וזאת זכותו של עורך האתר להביאם כדי שיהיה ברור על מה מדובר, אז הנה דעתי על מר מירון: הוא כבר שנים איננו מבקר של שירה וספרות עברית, אלא חוקר יידיש וגנסין. מדי פעם הוא מבליח עם תיאוריות קוטלות למיניהן, ממקום מושבה בקתדרה נעימה בארצות הברית. כמו כן הוא מקדים מאה עמוד לכל משורר המבקש ממנו, בחזקת חותמת כשרות, ויהיו אלה משוררות הפוכות בפואטיקה ובאיכות שלהן רחל חלפי ואגימשעול.
ולשיא הגיחוך הגיע מירון במסת המאה עמוד או כמה על שירת הגרפומן והעסקן דורי מנור.
אז בבקשה, שלא יתחכם כאן, כי מר פישר הינו משורר אנין, ששירתו בקעה מטרגדיה ישראלית, והוא עמד מולה באומץ של חייל, כותב שירה פשוטה ובהירה.
נכונה טענה אחת שרומז לה מירון: השכול עזר למכירות הספר, כך לדעתי, אז זאת פשוט כי יש שכול במציאות אותה שוכחים רבים מהמשוררים משוררות של ימינו, ויש קהל הזקוק למילים שיתארו לו בדיוק את הדבר. וכך עשה פישר.
בנוסף: שירתו למעשה די חתרנית, על אף “שמרנותה” כלפי חוץ. זאת חתרנות סמאנטית הקיימת במרבית השירים, לא משנה נושאם.
אם כבר נשאלת השאלה מדוע דן מירון הוא מבקר הסופרות המוערך ביותר ולא נניח אמנון נבות ?
התשובה היא כנראה גם בגלל יכולת כתיבה בהירה מאוד ויכולת כתיבה ספרותית מסאית שאין לנבות.מבחינת “צידקת” טיעוניהם אין כנראה הבדל מיוחד בין השניים והאחד אינו צודק יותר מהשני .אבל האחד יודע להציג את טענותיו בצורה מושכת יותר מהשני וזה כנראה עושה הבדל גדול מאוד.
לגבי הטענה ש”השכול עזר במכירת ספרו של פישר”.מן הסתם בשנים האחרונות יש הרבה פחות ספרי שירה שעוסקים בשכול ,בוודאי בהשוואה לשנות החמישים והשישים והשבעים. יש בהחלט מקום לחשוב שספרו של פישר הוא הבולט מבחינה שירית מבין כל אלה שיצאו בשנים האחרונות ,וזה אולי תרם במשהו לתשומת הלב היחסית שקיבל. אבל כמובן תשומת לב צריכה עדיין להתבסס על משהו מלבד השכול.
ודאי, אלי. הרשימה באה להראות שהמינימליזם הלשוני של פישר בתוספת הטוויסט המפתיע הסמאנטי, ההיפוך של השגור, הם בבסיס הפואטיקה שלו, שבלעדיה שירתו לא היתה זוכה להד שקיבלה.
הי אלי
כל קורא ספרות רציני יודע שמבקר ספרות עכשווית בפרוזה יש כיום רק אחד – ואמנון נבות שמו. את רשימותיו תמצאו רק ב”דחק” כתב העת של יהודה ויזן, שאני מצפה לקבל עותק שלו כבר כחודש ימים.
נבות כותב בהיר, אבל הוא לא נחמד, הוא לא צפיחית בדבש. הוא זועם ופגוע, אולי גם כאדם, אבל לא פחו כמי שהספרות העברית עבורו איננה ולא היתה מעולם קריירה, על אף שכיהן זמן מה כמבקר במעריב, אלא כמעט דת. מימי ברנר וגנסין וכתבי העת של התקופה ועד ימינו, המצב הולך ומתדרדר משנה לשנה, הספרות מתמסחרת ומזנה את עצמה (יש יוצאי דופן בשוליים) ונבות התריע על כל זה וממשיך להתריע. אז לא אוהבים אותו. הוא לא נחמד, כמו שהיתה אומרת גולדה מאיר. הוא נביא זעם.
מירון גם רודף כבוד בצד היותו כמובן קורא מזהיר לעיתים, ולכן הוא כבש את הקתדרות בעוד נבות התמקד בכתיבת פרוזה, והפרוזה שלו הינה חשובה ומרכזית ביותר, ומסה שלי על פרוזה זו תופיע בגיליון “עכשיו” הבא, אם גיליון כזה יופיע… אנליזה של רדיפת הכבוד וההרס שהנחילו שני המבקרים האקדמאים של הספרות מירון ושקד לספרות העברית , בעיקר לפרוזה העברית, אפשר למצוא בספרון של נבות “אפס בספרות”.
כן קראתי משהו מהביקורת הזאת של נבות על שקד ומירון. אבל נשאלת השאלה :אם נבות היה מתנחל בעצמו באקדמיה כפי שהשניים האלו הצליחו לעשות ..האם היה נוהג בצורה שונה מהם ?
משום מה אני מפקפק בכך,אבל זאת נדע רק על ידי הבדיקה של העולם החלופי שבו הצליח לעשות זאת .
קראתי את המאמר וקראתי את התגובות. מעניין.
לעניין גיורא פישר התכנסנו הנה וכל מה שיש לי לומר הוא ששירתו של גיורא בהחלט יוצאת מן הפן האישי אל הכללי ונוגעת בי למרות שלא איבדתי בן.
ההתעסקות שלו עם המוות של בנו מביאה את בנו אל קדמת הבמה למרות שאינו נוכח, הוא נוכח עוד יותר באי הימצאו.
לא חושבת שאני זוכרת שמות של נופלים את מרום אזכור תמיד.
שלום רונית
שמח על התגובה. בתגובות כאן התפתח מעין ויכוח שאיננו מן העניין עם מבקר שיש לי עימו דין ודברים ארוך,
וחבל. הדיון בביקורת של מירון היה קשור יותר, אבל גם הוא “מטא ספרותי”.
אבל ביום כזה חשוב לזכור שיש מציאות, לא רק ספרות, והרשימה מבחינתי נועדה להראות שפישר הינו
משורר טוב מאוד, על אף העיסוק בנושא הכואב, ומצד שני מחובר למציאות.
והאמנות משקפת את המציאות, צריך לזכור, ולא להיפך. המציאות היא העיקר, בני האדם הם העיקר,
עם כל אהבתי לאמנות, ואם האמנות יכולה לספק קתארזיס או תובנות לגבי המציאות, היא הרוויחה
את עצמם קיומה. אבל רק אם היא אמנות טובה.
באמנות אמיתית אין מרחק בין המציאות לבין האמנות משום שהן משתלבות יחד זו בזו. רק אצל משוררים אמיתיים זה קורה.
רגש נחיתות קשה יש לך, מה? אתה הורס את כל עבודתך בזכות השירה הצעירה עם האגו הנרקיסיסטי הענק
שלך, מר ברקוביץ’, שגורם רתיעה לכל מי שקשור בספרות. חייב את המילה האחרונה, חייב להידחף לכל מקום, תמיד עסוקבעצמך, מר אילן התפוז, רודף אחרי לכל מקום (אם אתה לא אוהב את כתיבתי, למה אתה רודף אחרי בכל מקום
שאני כותב?)
אתה קוריוז ובדיחה, אנקדוטה מביכה בשולי הספרות. ואל תיילל לי על אלימות מילולית, פשוט לך לפייסבוק שלך ועזוב את פוסטיי לנפשי.
וסליחה עם יום הזיכרון על הדברים.
והנה בונוס, בהקשר של הדיון בשירה הצעירה של זמננו. ובכן, פישר הצעיר, הוא משורר אמת שחוצב מהמציאות שירה באמנות, ועל אמנותו פירטתי כאן. לא כך עם המבקר (לשעבר?) של מוסף “תרבות לספרות”. כתבתי בעבר מסה על השירה העברית הצעירה וגנזתי. הופיע בה פרק על מר תפוז. מצטער, גיורא, אבל אני נאלץ להביא כאן את הדברים:
אהובי חרובי
המשורר הגרוע ביותר שהחל לפעול בשנות האלפיים הינו גם מבקר השירה המייחצ”ן ביותר של השירה הצעירה – הלוא הוא מר אילן ברקוביץ’, ה”משורר בשטח” של “המוסף לתרבות וספרות” של עיתון “הארץ”, שעל חולייו עמדתי במסה אחרת (‘עמדה’ 26). הפעם לא נעסוק במבקר ברקוביץ’, אלא ב”משורר”, אם אפשר לכנותו כך, והוא אוהב לכנות את עצמו כך, שכן הדימוי הרומנטי של המשורר החולמני והאוהב מצוי במרכז “שירתו”.
הנה שיר המציג את דברי אהובת המשורר, מתוך ספרו השני – “חרובים” –
“אני לוקחת רגע להציץ/ באהובי חרובי, שוכב/ עכשיו על המיטה, / וממלא את חדר השינה/ בריח שאיתו לא אוכל להירדם.// הוא יהיה אבי ילדיי,/ הוא יהיה מקור צרותיי, / הוא יגורש ממלכתי כשאני/ אחליט…”.
שיא של נרקיסיזם מדכדך, אהבה עצמית בגרוש, פתטיות רומנטית שמקומה לא יכירה אפילו במגזינים של נשים, קלישאות שאף עיתונאי לא ירשה לעצמו, מקרה הקיצון של השירה העברית הצעירה, אבל גם מקרה מייצג.
זהו ביזוי הרומנטיקה מימי האהבה החצרונית ועד שירת ביאליק, ביזוי השירה, במסווה של אהבת שירה אותה מסרסר המשורר בכל מקום, שירת פייסבוק של משורר שכל שהוא רואה זה את עצמו ואת אהבתו העצמית בכל מקום, גם בראי “אהובתו” כביכול:
“לחלוחית הדמעה שגלשה מעיני/ דמתה להיקוות ים בעבורך/ שתשיט בו את אניות האהבה/ שלך אליי. //אהיה כל הצלילים היפים של הים. / כל הצלילים הטובים של הים. / כל הצלילים שלך אליי”.
פשוט לא ייאמן כמה קלישאתי אפשר להיות. “דמעות כים”, “אניות אהבה”, מהצירופים הצורמים והפתטיים ביותר ששמעה השירה העברית מימיה, לפחות תחת חסות ה”כבוד” של מבקר ומשורר מרכזי לפי דעתה של התרבות. המשורר הוזה, או שמא נמצאה לו אוהבת כזאת, שנרגשת כל כך למראה אהובה, ודומה שהשיר הקטן הזה הינו מטאפורה לשירה העברית הצעירה כולה – היא מאוהבת בעצמה, היא נרגשת מקלישאותיה, היא בועה של נרקיסיזם שחייב להתפוצץ מתישהו.
שיר אחרון, פשוט אינני יכול יותר:
“הפליאי נגן, חלילית הקטנה, גם/ מדומיית ליבך המיתרים שורקים/ עצמת הפלא ואת יופייך והאירוטיות / של שמך כה עסיסית לטעמי. / אני מאזין לנגינתך הדתית”.
“דומיית ליבך”, “עצמת הפלא”, זה מה שיכול לו המבקר המרכזי של דורו.
יובל. א: אין לי פייסבוק כרגע וגם כשהיה השתדלתי לעשות בו כמיטב יכולתי ולהתעלות מעל השטחיות של המדיה הזאת. ב: אתה בעצמך עושה כאן פייסבוק וכל הפעילות הרשתית שלך היא כולה פייסבוק משום שתמיד אתה כותב מתוך התייחסות לקוראים. כתיבתך לא עצמאית. כשהיא תהיי כזו היא תתעלה לרמה שכרגע אתה לא נמצא בה. אולי זה יקרה כשתתחיל לכתוב רשימות על משוררים שעוד לא כתבו עליהם. ג: אשר לדברים שכתבת על שירתי. חבל שגנזת את הרשימה. אולי אם היית מפרסם אותה היית מניח לטיעון הדמגוגי שלך אודות שירתנו הצעירה ומתפנה לקרוא שירה באמת. הרבה הצלחה בהמשך דרכך. את דרך האלימות המילולית עליך לזנוח, ברם.