רבות נכתב במקומותינו על המפגש בין “ארץ השלגים” ל”ארץ החמסינים” בנפשו של אדם שבחר לעזוב את הוויית הארץ שנולד בה (“ארץ הולדת”) למען הוויה אחרת, ארץ-ישראלית (“ארץ מולדת”). כתבו על כך משוררים שזה מכבר היו לקלאסיקנים: רחל (“הוי ארצי, הוֹרָתי, מדוע/ כה שָׁדוּף נופֵך וְעָצֵב?”[1]), אלכסנדר פֶּן, אשר היטלטל “בין שתי המולדות” (וכתב בשירו “ובכל זאת”:[2] “בָּלָה ומופקרת, כשמש הזאת,/ מי, מי הִמציאֵךְ לְחַרְכֵני בְּחֶנֶק?[…]/ צררתי בַּשׁלג מִזגֵךְ הלוהט/ קַרחוֹן העליתי על פני שרפותייך”), לאה גולדברג, שכאבה את “כאב של שתי המולדות” ודימתה מצב זה למצבן של ציפורי-מסע התלויות בין ארץ ושמים.[3] אלה, כמובן, שמות בודדים בלבד של כותבים שהעידו על הקונפליקט הפנימי, על תאומי הארצות הנאבקים בקרבם.

על רקע מסורת הנְהִי הזאת בשירה העברית צץ לו שיר חצוף אחד (או שמא מוטב לקרוא לו “אנטישיר”, כדרך שהגדיר אלכסנדר פן את שירו “בּיטניק”[4]), פורע סדרים ומצחקק, של משוררת צעירה שנכתב בימינו-אלה (וכאן המקום לציין, שהשירים האחרים בקובץ הראשון של אותה משוררת – יעל טומשוב – “ים לא מוכר”[5] – מצטיינים דווקא בעדינותם ובשבריריותם). ואף שהשיר מציג כעין תמונה ממחזה-זוטא, הוא הרבה פחות דרמטי, יש בו הרבה פחות פאתוס (וגם הוא מעורב בגרוטסקה) מאשר בשיריהם של “אבות/אמהות השירה העברית המודרנית”, והרבה יותר הומור. הדמות שהשיר נכתב מפיה, כביכול, לא נעקרה משורש כדי להישתל ב”בדידות מִדבּר גֵאָה”.[6] היא בסך הכול אורחת-לשעה שזה מקרוב באה “מארץ של סופות, של פרוזה ושירה”.[7] וגם מדבּר אין כאן, אלא עיר, תל אביב שמה, ה”עיר הכי גועשת בתבל”. עיר שצאצאי החלוצים אשר הפריחו את השממה נוהרים אליה ממושבים ומקיבוצים, ששינו צורה ודמות, כדי להגשים חלומות יצירתיים שונים ומשונים, מלֵאה עד להתפקע באנשים שהעלו את ה”אני” שלהם לראש שמחתם ועצבונם, ושלמילה “קולקטיב” יש באוזניהם צליל פָּרודי בלבד.

יעל טומשוב

גם הקונפליקט כאן (שאינו טראגי, אלא קומי-מריר; ההומור מוסיף לו פן מגוחך-משהו) בהחלט אינו קונפליקט פנימי: זוהי תוצאה של מפגש בין שניים שבימים כתיקונם ים מפריד ביניהם, ושהוצגו בשיר כניגודים כמעט גרוטסקיים, דמויות סטריאוטיפיות מוקצנות עד כדי פרודיה: תיירת רוסייה ונהג מונית עברי גאה. ובסוגריים-שבהשאלה נציין, שהשיר הוא תיאטרלי למדי, ומעלה בזיכרון את הזמר-המשורר הרוסי ולדימיר ויסוצקי, ששיריו מאוכלסים בהרבה דמויות-קצה מצחיקות-מגוחכות, וכן, באופן כלשהו, את שירי היי”ש של אלכסדנר פן. התיירת חובבת התרבות והשירה היא בעלת גינוני חן הלוקים בספרותיוּת ובתיאטרליוּת (נדמה שממש אפשר לשמוע אותה מדברת במבטא רוסי כבד ובנימת קול כשל חנה רובינא בהצגות, שהיו גם הן לקלאסיקה), והיא נרגשת עד מאוד מפגישתה הראשונה עם עיר שדימתה אותה שנים “כעיר תרבות, מוֹפֵת והשכלה”[8] (בטורים אלה, לקראת סוף השיר, המקצב, המוזיקליות מגיעים לשיא “רוסיותם”, ממש כאילו קראת גרסה פרודית ל”יבגני אונייגין” בתרגומו של שלונסקי). הדמות שכנגד – נהג מונית “ושמו אוחנה”, “שלושים-ארבע-מאות-ושש-אחת” (מה זה אם לא ציטוט מובלע של “שבעים ארבע מאות ארבע עשר”, אותו קטר באר שבעי שהיה כמעט לאגדה ושחיים חפר כתב לו מין “שיר אשכבה”?), שיורק לתוך מכשיר הקשר, מדבר “עברית קלוקלת” ובולט בארציותו ובתאוותיו חסרות העידון על רקע דמותה הענוגה של התיירת ה”מתורבתת” – מזכירה במשהו את הדמות עבת הבשר והגסה של בעל דוכן הפלאפל, שאי-אפשר לטעות באשר למזרחיותו, הלופת את המלצרית הבלונדינית הדקיקה בציור הפרובוקטיבי “איציק” של זויה צ’רקסקי (גם שם – אקדים קצת את המאוחר – רמז לאיום באונס). וכן, גם ה”אנטישיר” של יעל טומשוב הוא לא נכון-פוליטית ומתעתע כמוהו. שלא לומר, חוליגאני-משהו: אינו אלא תמונה חיה, המחשה למה שעלול לקרות למי שיסתכן בתרגום שפת השירה לשפת הרחוב, לשפת המציאות, הממשוּת (כן, כן). אז אם תרצו, התיירת היא מין פרסוניפיקציה של השירה (השפה הגבוהה – כך לפי מסורות השירה של פעם), והנהג – התגלמות הרחוב (השפה הנמוכה). הציטוט הפותח את השיר, שלפיו מעשה תרגום שכזה “דומה… לאונס של תיירת” – מובא מפיו של משורר עלום-שם. ואני מנחשת – מי שהיה עשוי “לפלוט”, כדבר השיר, אפוריזם כזה הוא מיכאיל גֶנדֶלֶב, משורר שחי בארץ שנים רבות, כתב שירה בשפה הרוסית והלך לעולמו בטרם מלאו לו שישים. משורר רציני ובעל עומק רב, שעם זאת, היה בו גם משהו חוליגאני-יֵסֶנֶנִי.[9]

ביודעין או שלא ביודעין, המשוררת עושה כאן שימוש בתכסיס ספרותי ישן-נושן: מציגה את העיר “הכי צועקת”,[10] “הכי קיימת בתבל”[11] – העיר העברית הראשונה – דרך עיני זר, נוסע. ובמקרה שלנו, נוסעת. תכסיס זה שאוב מסוּגַת הרומן הפיקרסקי, שגיבורו (שהוא בדרך כלל אנטי-גיבור) עורך מסע במציאות זרה לו ומשמש לה כעין ראי, לעתים מעוות וסאטירי (ובלשונו העדכנית פי כמה של הפורמליזם הרוסי מבית מדרשו של ויקטור שקלובסקי, מאפשר למחבר לעשות הזרה לאובייקט שהוא כל כך מוכר, עד שהוא נעלם מעיני קוראיו-נמעניו, להעניק לו “רגע של הולדת”[12]). כמין גוליבר הפוקד ארצות אקזוטיות-נידחות, מגיעה התיירת מלאת הפומפוזיות הפיוטית אל בירת התרבות של הארץ שבפאתי המזרח, לעיר “הכי עכשיו… כל כך אחרת”, והציפיות שלה ממנה מרקיעות שחקים (עניין פסיכולוגי-תרבותי, מן הסתם, המכונה אידיאליזציה). נדמה שהיא מצפה מכל נהג מונית בעיר העברית, שיידע לדקלם בעל פה את פּוּשקין (על שמו קרוי הרחוב שפני הנוסעת מועדות אליו), ההופך בפיו של אותו אוחנה ל”פוֹשְׁקין”, יגלה התמצאות מופלגת בסופרי ומשוררי המופת הרוסים, ואף יעזור לה בתרגומו לעברית של פסטרנק. אך הנהג אוחנה מתחיל למנות בשמותיהן את הנשים הרוסיות שהוא ועמיתיו מכירים, תוך שימוש תכוף בפועל “עשה” בהוראה המינית שלו, והשיחה קורסת אל תוך הפער שבין צבייטייבה לסְוֶוטָה, ש”עבדה פה פעם במסגר”.[13] סוף לאידיאליזציה, השפה השירית הורדה לכביש, ורק “הרחוב ממריא לאט”, תוך ציטוט ישיר של אבידן בשיר זה, המוקדש (בשמץ של הקנטה) לעיר שהִרבּו לחרוז לה, והמשמש מין רמזור, מֶחלָף, שבו מצטלבים-חולפים לרגע, בליווי קקופוניה עירונית, חרוזים אשר הגיחו ממסורות שיריות שונות.[14]

כריכת “ים לא מוכר”

“ים לא מוכר” / יעל טומשוב, הוצאת קשב לשירה, 2011


[1] “שירת רחל”, הוצאת דבר, תל אביב, תשל”ה, עמ’ צ”ח.
[2] אלכסנדר פן, “השירים”, הקיבוץ המאוחד, 2008, כרך א’, עמ’ 93.
[3] מתוך מחזור השירים “אילנות” (“אורן”), לאה גולדברג, “מוקדם ומאוחר”, ספריית פועלים, 1978, עמ’ 182).
[4] אלכסנדר פן, “השירים”, כרך ב’, עמ’ 511.
[5] הוצאת קשב לשירה, 2001.
[6] ציטוט מתוך שירו של אלכסנדר פן, “ארץ כנען”, “השירים”, כרך א’, עמ’ 125.
[7] “ים לא מוכר”, “תל אביב בחרוזים”, עמ’ 35.
[8] שם, עמ’ 36.
[9] הכוונה כאן היא למשורר הרוסי סֶרגֵיי יֵסֶנין (1925-1895) ידוע-השערוריות ובעל הגורל הטראגי, שאף כתב שיר בשם “חוּליגאן”.
[10] “ים לא מוכר”, עמ’ 34.
[11] שם, עמ’ 35.
[12] וכיוון שהמובן-מאליו נעשה זר ומוזר, הדבר מערער מעט את גם זהותם של אותם קוראים, אליבא דסטנלי פיש, המאוחר אף משקלובסקי.
[13] שם, עמ’ 34.
[14] נדמה שהוא היה מסב נחת רבה לבארת, שלגרסתו, “הטקסט הוא רקמה של הציטוטים, המגיעים אלינו מאינספור חדריה של תרבות”.

דינה מרקון

דינה מרקון היא ילידת ריגה, לטביה, שעלתה לארץ בשנות השבעים וכיום תושבת תל-אביב. למדה ספרות עברית ובלשנות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרקון היא עורכת ספרותית ומתרגמת מרוסית, ולפרקים מאנגלית. מאמרים פרי עטה פורסמו במגזין “ארץ אחרת” וב-Ynet, וביקורות ספרים במוסף הספרים של “הארץ” וב”מעריב”.

קיראו גם

לא אותו הים: אלי אשד על ספרה של יעל טומשוב ביקום תרבות.


 אני יפה רק כשאני לבדי : אילן ברקוביץ’ על “ים לא מוכר” בהארץ.


ארז שוייצר על “ים לא מוכר” בהארץ.


שירים של יעל טומשוב ב-ynet.

מאוקראינה באהבה :יובל גלעד על שירתה של יעל טומשוב

הפוסט הקודםסיפור קצר ליום השבת / “כבולים” של מוריה בצלאל
הפוסט הבאפסיפס של קולות :על כתב העת “פסיפס “
מתרגמת, עורכת ספרותית, ומחברת מסות קטנות. מתמחה בתרגום ספרות מרוסית לעברית. עם תרגומיה נמנות יצירות רבות של הקלסיקונים הרוסים: צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, וכמו כן חיבורים מודרניים דוגמת "שנים עשר כיסאות" של אילף ופטרוב, "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" של מיכאיל בכטין, וספרים שנכתבו בעת הזאת, כמו "היבטים של הזיווג הרוחני" מאת אלכסנדר גולדשטיין ועוד. כמו כן, תרגמה יצירות ספרות אחדות מאנגלית לעברית. ביקורות ספרותיות שכתבה ראו אור במוסף ספרים של "הארץ" ובמוסף הספרות של "מעריב". זכתה בפרס שרת התרבות לתרגום 2015. תחום עיסוק נוסף: רפואה משלימה.

תגובה אחת

  1. מאמר מלומד ואינטליגנטי על שיר קליל הכתוב בכשרון רב. לא הייתי מגיב אלמלא הפיסקה “מיכאיל גֶנדֶלֶב, משורר שחי בארץ שנים רבות, כתב שירה בשפה הרוסית והלך לעולמו בטרם מלאו לו שישים. משורר רציני ובעל עומק רב, שעם זאת, היה בו גם משהו חוליגאני-יֵסֶנֶנִי.[9]”. המילה היחידה שהפריעה לי הייתה “חוליגאני”. אני מכיר את מיכאיל גנדלב בודאי פחות מהמחברת. התוודעתי אליו לראשונה ברשימה של מיה קגנסקיה ז”ל ב”הארץ”.
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.1273886
    המאמר מאוד הרשים אותי והיווה טריגר לשירי “משורר המטאפורה” (הכלול בספרי “סקיצות לתמונה בלתי שלמה”). על רקע זה שוחחתי מאוחר יותר עם כמה ממכריו ומתרגמיו. אף שהיה בלי ספק דמות טראגית, נדמה לי שחוליגאן (לטעמי “פורע” בעברית) הוא תואר שלא הולם אותו. זהו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש + תשע עשרה =