איך ( לא ) לקבל חברים חדשים לאגודת הסופרים העבריים

כן, באמת מדכדך, כמו המצב התקציבי של אגודת הסופרים, ובעיקר בית הסופר, שהוא עצמו בעליבותו
הפיזית מטאפורה חיה למצב הספרות העברית. אין הקשר, אין מערכת ספרותית המחוברת לקהל,
רק מאות סופרים וסופרות ומשוררים ומשוררות טובים יותר ופחות הכותבים בריק מייאש שאינו מעניין כמעט איש.
לא אגודת הסופרים ולא איגוד הסופרים מצליחים לפעול באמת לשיפור המצב. הרבה מהחברים, אגב, כותבים
רע עד רע מאוד, אבל יש גם טובים, שקולם נבלע.
בגלל זה החשיבות של כתבי עת כמו אתר זה וכמו כתבי עת מודפסים, גם אם יש להם מאה קוראים,
אלה מוצבים אחרונים של אינטימיות ספרותית.
אגב, יצא לאחרונה גיליון מעניין של “מאזניים” על ארכיון “גנזים” שיש בו פניני עזבונות של יוצרים.
אבל גם גיליון המדובר החמיץ את העיקר: שוב ושוב עיסוק בלאה גולדברג על ידי חוקריה,
ושאר גדולים, והחמצת הקולות הנידחים בארכיון. אפשר לגלות עוד שיר אבוד של גולדברג,
אבל יותר חשוב להעלות באוב משוררים כנוח שטרן, מרדכי טמקין שערכתי עכשיו מבחר משיריו,
ושאר נשכחים וטובים.

כן, זה כנראה העניין העתיק של הכמות מול האיכות. גם ערב בהשתתפות עשרה אנשים, שיש בו שניים
שלושה משתתפים עם זמן נרחב, יכול להיות מעניין, ואולי אפילו עדיף על “מצעד הבשר” שתיארת.
אמנות לא נמדדת בכמות הצורכים שלה, אלא באיכותה ובאיכות הקשב שהיא מצליחה לגייס.
אבל אנשים, גם סופרים, אוהבים לשדר “הצלחה” כמו לפיד ובנט, ולכן רצו “למלא את האולם”.
ובכן, אין הצלחה לסופרים כיום,
בטח לא למשוררים, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת תהודה.
נשכחנו ונזרקנו כמו שקיות במבה ריקות,
זה המצב וצריך לקבל את זה,
ולהתעקש להיות. זה כל מה שאפשר במצב הדברים הנוכחי של התרבות.

לא מסכים איתך.ספרות תמיד הייתה עבור מיעט מזערי באוכלוסייה.זה השתנה קצת במאתיים השנים האחרונות אבל המצב היום הוא יותר טוב ממה שהיה לפני מאה שנה למשל.
יש עניין ויש תשומת לב גם אם בעיקר מצד האנשים שעוסקים בכך גם הם והם קהילה לא קטנה.
אותו הדבר באמנות ויזואלית ובמוזיקה.
החוכמה היא לדעת לנצל את הקהילה הזאת עבור קשב ותשומת לב לסופרים שראויים לכך או שאתה רוצה ביקרם. ואת זה אתה לא עושה על די כך שאתה טוחב עשרות מהם לחדר אחד ונותן לכל אחד מהם שתי דקות לדבר.
המסר המועבר הוא של זילזול.

גם אני לא מסכים. אמנם לפני כמה מאות שנים בהחלט כל אמנות כמעט היתה נחלת מעטים, אבל מאז הדברים השתנו. וכיום המצב הרבה יותר גרוע מאשר לפני מאה שנה, אז היתה קורלציה יוצאת דופן בחלקה בין רבי המכר של התקופהלבין הספרות ה”גבוהה” ביותר, טולסטוי, בלזק וכו’. כיום זה לא המצב, זה מצב של תרבות ממוסחרת שבה השיווק תופס את מקוםהאמנות, גם בתחום האמנות הפלסטית, שם יש כסף גדול. אבל להישאר בספרות, יש אכן פלורליזם ואלפי במות וירטואליות ואחרות, אבל אין מערכת ספרותית שתסנן ותבליט את מי שצריך הבלטה, והכול יוצא על רמה אחת, כלומר עולם שטוח ופוסט מודרני. אם להביא דוגמא בודדת, אז אביא את “פשר המעשים” של יותם ראובני, רומן זרם תודעה של אלפי עמודים שנקרא על ידי עשרה אנשים בערך, ולא נכתב עליו כמעט כלום, בניגוד לנעמי רגן או מי שלא יהיה.

ואני שואל: מדוע שמישהו ירצה בכלל להצטרף לאגודת הסופרים העבריים או כל אגודה אחרת?
מה התועלת בזה? מי אי פעם יצא נשכר מחברותו האגודה?

רצוני להגיב כאחד הפעילים באגודת הסופרים העברים , בעבר יו”ר האגודה: טקס קבלת חברים אינו אירוע ספרותי מצומצם המיועד ל5-7 אנשים, אלא טקס קבלה. עם זאת הפעם בגלל הדחייה של הטקס, הגענו למצב של קבלת 30 איש בערב אחד, וזה באמת התברר כבלתי אפשרי. בעתיד במצב כזה יפוצל הטקס לשני טקסים נפרדים.
בלפור חקק

בס”ד, ירושלים.

יפה מאד. אך במה מתבטא החברות באגודה? מה המשמעות מלבד קבלת עיתון מאזניים חינם. מה עוד?

בכל אופן, לא כל הסופרים/משוררים רוצים לספר הרבה על כור מחצבתם ובית היוצר של יצירתם. כי יש ערב השקה של כל ספר, בו אתה מעלה את הקשור לספר שהוצאת! טוב.