כמידי שנה מתפרסמים להם בז’ורנאלים ובכתבי העת השונים סקירות ספרותיות של השנה החולפת ותמיד אני תוהה מה חולף בראשם של אלו שכותבים אותם. אודה ולא אבוש, כשאני כותב מידי שנה את סיכום השנה שלי בפרוזה ליבי נצבט בחזי ואני מרגיש צורך להתנצל על רשימות מסוג אלו, שיש בהן תמיד מימד מבחיל של הדרה והכלה. מחד גיסא, הן מכילות רק הפרספקטיבה האישית- סובייקטיבית של הכותב אותן כאשר הוא מונה את אשר לגבי דידו היוו את הספרים הבולטים שהיו במרחב הספרותי השנה. מאידך גיסא, הן מכילות מימד עצום של הדרה כפולה ומכופלת: ראשית, הן לא מכילות ספרים רבים וטובים שלבטח כותב רשימה זו לא חושב שניתן לציינם כחשובים או בולטים. שנית, הן מדירות את כל הספרים שהמבקר לא קרא או לא הספיק לקרוא בשנה החולפת.

לפיכך, כל רשימת סיכום כזו אין לה שום ערך ספרותי וגם לא ערך היסטורי. היא עומדת על שורשים ערכיים- ספרותיים רעועים ומועטים כאשר כל טיעון נגדי של בר בי רב וזב חוטם מעקר אותה משורשיה. כאשר אני סוקר במוחי את רשימת הספרים שקראתי במרחב הספרותי בשנה החולפת דבר אחד נראה כברור – בדרך כלל, כמידי שנה, ישנו ספר אחד שעומד בולט במרכז, זוהר כירח מול הכוכבים, אבל השנה הפכתי בו והפכתי בו ולא מצאתי ספר כזה. אבל איפכא מסתברא- אני רוצה למצוא לזה נקודה חיובית ולומר שאולי ההעדר הוא הנוכחות, משמע, העדרו של ספר אחד זוהר מעיד על כך שהיו הרבה כוכבים טובים. ואולי לא. רשאי הקורא להחליט איזה תשובה לשאלה מתאימה לו.

להלן הספרים הבולטים של השנה:

ספרות מקור:

1. “ילדה גדולה” של עמיחי שלו– עמיחי תמיד עוסק בחומרים שכמעט אף סופר ישראלי לא עוסק בהם ואלו “האחרים השקופים” של החברה הישראלית. בספר זה עוסק עמיחי בבעלי משקל עודף שלהם אין ייצוג כמעט בספרות הישראלית. סגנון כתיבתו של עמיחי הוא ייחודי לו- פופי, קצבי ומרהיב המוצפן להלכי הרוח הפוסט- מודרניים. יש כאן שילוב מתודי של תוכן וצורה המשרתים את מטרות הסיפור וזוהי גדולתו של עמיחי.

2. “נערות למופת” של שרהה בלאו– שרהה היא סופרת אמיצה שלא פוחדת להתמודד עם מיתוסים יהודיים ולעשות להם דה- מיתולוגיזציה, לא על ידי הפרכה שלהם באופן ברוטאלי, אלא על ידי הצבת סימן שאלה בדבר הנוכחות של המיתוס בחיי הגיבורים של ספרה. בכך היא מתכתבת עם וולצר ודה-סוסיר בהתנגשות הבלתי נגמרת לאורך הספר בין האמיתי לבדיה תוך כדי כתיבת פרוזה בסגנונה המיוחד ורב העוצמה.

3. “ברקיע החמישי” של רחל איתן– רבות נכתב על הספר הזה ומוספי ספרות שלמים הוקדשו לו ונדמה שכל מילה תוסיף ותגרע מהחשיבות שלו בשמי הפרוזה השנה. הספר נכתב בעוצמות גבוהות הנובעות מהריאליזם הרגיש, החד והכנה שבו והוא כולל כמה סצנות בלתי נשכחות בספרות הישראלית.

4. “קליפסו רמלה” של ציפי שחרור– המשוררת וסופרת הילדים מפתיעה ברומן הראשון שלה וכותבת מסמך היסטורי- ספרותי מרתק ומרגש על שנות השישים ברמלה עם הכניסה של הטכנולוגיה החדשה- הרדיו. ציפי נעה בצורה מרשימה במרחב (בין ישראל להודו) ובזמן (בין ילדות לבגרות) בצורה חווייתית מרשימה המושכת את הקורא למסע מופלא בתוך עולם משפחתי מתפורר סבוך וקשה.

5. “בתו של הרב” של אביגל גרץ– ספר ביכורים זה עוסק באחד מהארכיטיפים הגדולים בספרות העברית ועל כך גדולתה. גרץ מעניקה זווית ייחודית לשאלות יהודיות מסורתיות על רקע החברה המודרנית בת ימינו זאת בכתיבה מרעננת ומקצבית מאוד.

ספרות מתורגמת :

1. “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” של דיוויד פוסטר וולאס– וולאס הגאון כתב ספר מסע משעשע וכואב להחריד, הנע בין כתיבה ניאו- ז’ורנליסטית לפרוזה ועד לכתיבת פילוסופיה אקזיסטנציאלית. הספר כתוב בהומור ובשנינות אך מתחת לשטח מסתתרת שאלת משמעות החיים והרצון לאבד אותם. הספר הוא גם כתב ביקורת חריף של וולאס על החברה האמריקאית הקפיטליסטית. בכל רגע נתון אתה מרגיש שלוולאס זורמים בעורקים גי דיבור ואלבר קאמי. קריאת חובה.

2. “בית קיץ עם בריכה” של הרמן קוך– בדרמה מטרידה וקשה מנשוא, כפי שקוך נוהג לעשות בספריו, הוא משרטט בדייקנות חדה וכואבת את הצביעות של החברה הבורגנית המודרנית על ידי חדירה לנבכים האפלים של גיבורים עכשוויים ובסופו של דבר מציב בפני הקורא שאלות מוסריות שאין להם פתרונים.

3. “יוהה” של יוהני אהו– ספר שהוא הפתעה גמורה. הסופר הפיני משרטט ביד אומן בשפה פרוזאית מרשימה למדי משולש אהבה ביערות הצפון הרחוק ושואל שאלות מוסריות בדבר טיבה של כנות, פתיחות באהבה, יחסים ומה שביניהם. זהו ספר מרגש וכואב שלא מרפה בשאלות המוסריות שלו.

4. “אגדת השתיין הקדוש” של יוזף רות – זהו סיפור שהוא פשוט פנינה ספרותית שמזכירה את כתיבתו של פלובר ב”אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים”. זהו ספר מדויק אך לירי, שנון אך מיסטי המעלה המון תובנות ומוסר השכל בשילוב הומור נדיר ותאווה לחיים כיאה לספרות הצרפתית.

5. “קין” של ז’וזה סאראמאגו– ידוע לי כי מרבית המבקרים לא אהבו את הפינאלה הספרותי של סאראמאגו, אך לגבי דידי הספר הוא פשוט יצירה מופתית של כותב המתריס נגד אלוהים בהומור ובכישרון הנדירים רק לסאראמאגו. הספר כולל ציטטות מרשימות ואם מתעלמים מהאנטישמיות הטבועה בו ניתן לדלות ממנו הרבה מוסר ואמת על אמונה, אלוהים, דטרמיניזם וחופש בחירה, שכר ועונש ורע וטוב.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × שלוש =