בחדר ההמתנה
“לילה, האזינו, כאובי הקטב: / בין שורות המטות, כמו בבית-חולים, / אחות רחמניה חסד תהלך – ” (אורי צבי גרינברג)
א. בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה שֶׁל הַמִרְפָּאָה אוֹרֶבֶת
תְּהוֹם. סְבִיבָהּ מְרַחֲפִים
שְׁלֹשָׁה גְּבָרִים: הָרִאשׁוֹן, עַל כִּסֵּא גַּלְגָלִים
אֵינוֹ זָע, אֲבָל תְּרֵיסַר בְּנֵי מִשְׁפָּחָה
מַקִּיפִים אוֹתוֹ, טוֹעֲנִים שֶׁהוּא אַלִּים וּמְסֻכָּן.
הַשֵּׁנִי מְאַיֵּם
לִדְקוֹר אֶת כֻּלָּנוּ וְאָז
לְפוֹצֵץ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הַמָּקוֹם, אוֹ שֶׁמָּא
לְפוֹצֵץ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הַמָּקוֹם
וְאָז לִדְקוֹר אֶת כֻּלָּנוּ. אִם יֵשׁ לוֹ סַכִּין
קוֹמַנְדוֹ, אִם יֵשׁ לוֹ חֲגוֹרַת נֶפֶץ, לְמִי
אִכְפַּת, הָעִקָּר שֶׁאֵין בְּאַמְתַּחְתוֹ
בַּקְבּוּק מַיִם. לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת
הִכְנִיס מִישֶׁהוּ נוֹזֵל דָּלִיק שָׁקוּף
בְּבַקְבּוּק מַיִם וְהִצִּית אֶת עַצְמוֹ, מֵאָז מְאֹד
מַקְפִּידִים כָּאן בִּכְגוֹן זֶה.
לַגֶּבֶר הַשְּׁלִישִׁי אֲנִי מְגַלָּה אֶת שְׁמִי.
ב. אִם אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִי
אוּלַי הוּא זָקוּק לוֹ רַק מִשּׁוּם שֶׁאֵין לוֹ אֹמֶץ
לְבַקֵּשׁ מִסְפָּר שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה, מִמִּישֶׁהִי רָזָה יוֹתֵר, אִם
הוּא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה אוֹתוֹ, אוּלַי הוּא נָשׂוּי לְאַחֶרֶת, וּדְמָעוֹת
יְלָדַיו מַכְתִימוֹת אֶת לִבִּי.
אִם אֵין לוֹ אַחֶרֶת
אוּלַי הוּא חֵרֵשׁ
לְמִלִּים, כְּמוֹ “אַךְ יֵשׁ אֱלוֹהִים וְהוּא חַי בְּלִי סוֹף עוֹד
חַי אֶת חַיֵּינוּ כְּאוּבֵי הַקֹּטֶב” אִם מִלִּים מְדַבְּרוֹת אֵלָיו
אוּלַי מְדַבְּרוֹת אֵלָיו גַּם מִלִּים כְּמוֹ “יפֵי נֶפֶשׁ כְּאֵלֶּה… קוֹמוּנִיסטֵי סָלוֹן
כִּפְלַיִם מִגּוֹי אֶשׂנאֵם, קִיקלוֹן! “, אִם אֵינֶנּוּ שׁוֹנֵא
אוּלַי הוּא כֹּהֶן, וְיָכוֹל לַגָּעַת בִּי
רַק בְּאִשְׁפּוּז, בִּקְבוּצַת טִפּוּל בִּתְנוּעָה.
אִם אֵינֶנו כֹּהֶן, אוּלַי הוּא עִוֵּר
מִזַּעַם, מַכֶּה בִּי, מַכֶּה בִּי עַד
אָזְלַת יָד.
אִם הוּא רוֹאֶה אוֹתִי, יֵשׁ רַק פַּחַד וְאַהֲבָה
אַהֲבָה וּפַחַד. אוֹ אַכְזָבָה. אֶתֵּן לוֹ
אֶת מִסְפָּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִּי, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת.
ג. וְלֹא נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִי, אֲנִי
לֹא נוֹתֶנֶת לוֹ, הַיּוֹם
אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת שְׁמִי.
לפני שעשיתי תשובה היה חורף
שיחקנו סְטרִיפּ פּוֹקֶר. הִשְׁאַרְתִּי
בְּבֵיתִי אֶת הַכְּפָפוֹת. בְּבֵיתוֹ הַגַּז
כִּמְעַט אָזַל. בַּחוּץ נָבַח
הַמְשֻׁגָּע הַשְׁכוּנָתִי. בִּמְקוֹם לִלְמוֹד
שִׂחַקְנוּ. נִצַּחְתִּי, כְּמוֹ תָּמִיד.
כְּמוֹ תָּמִיד, נָתַתִּי לוֹ לְהַפְשִׁיט אוֹתִי.
בַּחוּץ הַמְשֻׁגָּע הַשְׁכוּנָתִי
עָבַר לִילָלוֹת.
אוֹדָה לַמּוֹרוֹת לְסִפְרוּת
הֵידָד לַמּוֹרוֹת הַבְּרוּרוֹת לְסִפְרוּת.
הֵידָד לַמּוֹרוֹת הַמֻּכָּרוֹת, הֲלֹא מוּזָרוֹת.
הֵידָד לַמּוֹרוֹת שֶׁאֵינָן נַעֲנוֹת לְגַחֲמוֹת הַיְּצִירָה וּלְיוֹצְרֶיהָ.
הֵידָד לַמּוֹרוֹת שֶׁלֹּא אִכְפַּת לָהֶן מָה רוֹעֵד בֵּין דַּפֵּי הַמִּקְרָאוֹת.
הֵידָד לַמּוֹרוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל קִיּוּמָן שֶׁל נִשְׁמוֹת הַתַּלְמִידִים.
הֵידָד לַשּׁוֹחֲטוֹת הַכְּשֵׁרוֹת, הַיְּשָׁרוֹת, גִּבּוֹרוֹת
הַתְּהִלָּה, שֶׁאֵינָן מְבִינוֹת סִפְרוּת, אֲבָל מֵיטִיבוֹת לְהָבִין מִכֻּלָּנוּ
אֵיךְ יֵשׁ לִצְעֹד, בְּלִי לִמְעֹד לִתְהוֹם הַסָּפֵק,
בַּדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה בְּיוֹתֵר לְעֵבֶר הַקְּבִיעוּת.
סוציולוגיה
כְּשֶׁלָּמַדְתִּי מֵתוֹדוֹלוֹגְיָה מִתְקַדֶּמֶת
בְּסוֹצְיוֹלוֹגְיָה, אָמַרְתִּי: הַהַשְׁעָרוֹת שֶׁלִּי תְּאֻשַׁשְׁנָה
אוֹ תּוּפְרַכְנָה. אַחַת הִיא לִי.
אַמְרִיא מֵעֵבֶר לַמֵּתוֹדוֹלוֹגְיָה, אָמַרְתִּי.
אֶעֱרֹג תָּמִיד אֶל מַקְסִימִיליַאן קַארל אֶמִיל וֶבֶּר. אֲדַמֶּה אוֹתוֹ
מוֹדֶה בְּצַעַר בְּאַבהוּתוֹ עַל הַסּוֹצְיוֹלוֹגְיָה, מְנַסֶּה
לְהָבִין בְּאֹפֶן פַּרְשָׁנִי אֶת הָעוֹלָם הַחֶבְרָתִי.
אַחַר כָּך אֲדַמֶּה אֶת מַקְס עוֹזֵב. הִנֵּה הוּא אוֹרֵז אֶת
הַמַּניָה דִּיפּרֶסיָה שֶׁלוֹ וְיוֹצֵא לְדַרְכּוֹ. לָעוֹלָם. כְּדַרְכּוֹ
שֶל עוֹלָם אֵין לוֹ מוּשָׁג אֵיך לִגְרוֹם לַאֲנָשִׁים לְהָבִין אוֹתוֹ. וַדָאי
לֹא לְאֵלֶּה הַמְּדַבְּרִים בִּשְׁמוֹ. אֵין הוּא יְהוּדִי, הוּא הַיָּחִיד
שֶאֵינוֹ יְהוּדִי אֲבָל נִדְמֶה לוֹ מִשּׁוּם מַה
שֶאֱלוֹהֵי הַיְּהוּדִים מַקשִׁיב גַם לוֹ. דַּוְוקָא עַכְשָׁו.
בְּכִיסוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל מַקְס פֶּתֶק בּוֹ כָּתוּב: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵך. מֵאַיִן
בָּאתָ – מִטִּיפּה סְרוּחָה – וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵך – לִמְקוֹם
עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה. בַּפֶּתֶק הַזֶּה הוּא מֵצִיץ מִדֵּי יוֹם. בְּכִיסוֹ הַקָּטָן שֶׁל מַקְס
פֶּתֶק בּוֹ כָּתוּב: לֹא נִבְרַא הַעוֹלָם אֶלָּא בִּשְבִילִי. בַּפֶּתֶק הַזֶּה הוּא מֵצִיץ רַק פַּעַם בְּכַמָּה שָׁנִים. גַּם מְנַחֵם מֶנְדֶל מִקּוֹצְק, תַּלְמִידוֹ שֶׁל שִׂמְחָה בּוּנִים מפּשׁיסחה
אָרַז פַּעַם אֶת הַמַּאניָה דִּיפּרֶסיָה שֶׁלוֹ, וְנִכְנַס לְחַדְרוֹ, חושֵׁב לְעַצְמוֹ מַקְס
בְּדִמְיוֹנִי, וְלַאֲחוֹתוֹ הַתְּאוֹמָה
שֶׁל מְנַחֵם מֶנְדֶל מִקּוֹצְק יֵשׁ
נִין שֶׁנִּקְרָא שִׂמְחָה בּוּנִים עַל שֵׁם אישׁ פּשׁיסחה, וְלַנִּין תִּהיֶה נֶכְדָה, והַנֶּכְדָה לֹא תֵּדַע
מֶה הָיָה שְׁמָהּ שֶׁל אוֹתָה סַבְתָּא רַבְּתָא, אֲבָל תְּדַמֶּה:
אֱלוֹהַי מַקְשִׁיב גַּם לִי. דַּוְוקָא עַכְשָׁו.
לאה פילובסקי היא ילידת ירושלים, 1970, ומתגוררת בקריית חיים. לה תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותעודת הוראה בתחום החינוך המיוחד. פילובסקי בוגרת המחזור הראשון של כיתת השירה של “הליקון”. ספר ביכוריה “אמנות זה” (פרדס, 2009) זיכה אותה בפרס טבע לשירה לשנת 2010.
השירים שלפניכם לקוחים מהספר “מקשיב גם לי דווקא עכשיו” אשר יראה אור בשנת 2013 בהוצאת “קשב”, ובעריכת ליאת קפלן.
פילובסקי בלקסיקון הספרות העברית.
ראיון לשירי לב-ארי ב-ynet.
שני שירים ב”מטעם”.
ביקורת אלי הירש על “אמנות זה”.
למרות הכאב שבשירים, התחושה שלי הייתה: “אפשר לנשום אויר”. ניסיתי להסביר לעצמי מאיפה באה התחושה המוזרה הזו? והבנתי: פשוט, אני קורא שירים נקיים, לא מעורפלים בנסיון לעשות רושם, או מסתירים את זה שאין להם מה להגיד. האמת מוגשת בהם בעדינות, בלי היסטריה ומגיעים ישר לריאות וללב.
והערה קטנה בקשר למורות לספרות: הן לא אשמות. חוקרי הספרות והאקדמיה אשמים: הם מנתחים בסכינים ובאיזמלים את היצירות כמו רובוטים , ובדרך שוכחים את מה שהטקסט משורר או מספר.
שירים כנים ויפים מאוד. מצאתי משותף בין הראשון לרביעי. חשתי שלכאורה הם עוסקים בהתפזרות והתפרקות, אך הם מובילים למיקוד וצלילות גדולה של חווית הקשר – אל אדם (הראשון) ואלוהים (השני). אני מחכה לספר.
מה שגיורא כתב בתגובה.
השיר הראשון “בחדר ההמתנה” נגע בי ביופיו. תודה עמוקה.
שירים יפים. תודה.
לאה. איזה שירים חזקים ונהדרים, קראתי אותם כמה פעמים וגם אני מסכימה עם גיורא, ישירות לא מצטעצעת, חריפה בכאבה, וכתובה כל כך כשרוני. בהצלחה רבה עם הספר. ריקי כהן
עוד שירים באתר
http://www.mystarname.com/
לאה, שירים נפלאים, גדולים, אינטלקטואלים, מן הסוג החסר בשירה העברית,כשירת יוסיף ברודצקי.
אהבתי את העזת הקפיצה הענקית של הרוח הבלתי נתנת לכימות, מעבר לכל הגבולות הפיקטיביים, הקונוונציונלים הליליפוטים, הסדומיים.
אוהבת את שירתך. ישירה, כנה, לא משחקת מחבואים עם המציאות, אלא מנחיתה אמיתות עטופות במטאפורות, לכאורה מרככות, אך למעשה מהוות מעין אגרוף קמוץ בכפפת משי. ‘לארוז מאניה’ או ‘חושב לעצמו בדמיוני’ מאדירים את הרגש ב-twist מפתיע המפעים את הקורא.
אהבתי מאוד את השיר על המורות לספרות, בו את לא רק קוראת נכונה את הנדרש ממורות אלה, אלא צועקת את כאבה של היצירה תוך הדהוד מהפך של הרעד בשירת ביאליק. המילה האחרונה בשיר – הקביעוּת – מנציחה את חוסר המוצא, את מיטת סדום של היצירה הנרמסת, הנקטעת והנמתחת לפי אמות המידה של הניתוח הספרותי.
קראתי את ספר שירייך האחרון והתפעמתי מהשאגה הרותחת שבו. תודה.