המשורר שי אריה מזרחי נולד ב-17.10.1974 והלך לעולמו ב-16.10.2012, יום לפני יום הולדתו ה-38. שי היה חבר שהכרתיו כמשורר-לוחם משורות קבוצת “גרילה תרבות”, איש מצפוני שהתגייס למאבקים חברתיים עם או בלי כובע המשורר, איש תרבות מעורה אך צנוע שהעשיר אותי ואחרים בחברתו. הוא גם ערך את הבלוג “כאוס” שבו חלק כבוד לשלל משוררים, רובם חדשים ומוכרים פחות. מערכת “יקום תרבות” כולה מרכינה ראש לזכרו.
יש (מתוך “ציון”, עמ’ 20)
לִיצור יש מאין
לטעת רגש בגוף
נוף זכרונות הילדות בחלדי
חותר תחת מעיינות הוורידים
ממחצבת הנפש אל קורי מחשבתי
לטעון רגש בגוף לתת לו לצוף
מצב צבירה גז עולה באש
הופך לנוזל מהביל בדמי
כמו חלב הנר ניגר על הדף
כמו חלב אמי יונק ונשטף
ליצור נשמה בחיים
לעשות אפשרי
לקייָם
השירה שציווה לנו שי אריה מזרחי לא תיקבר איתו ואף לא תהיה לאבן מצבה. היא חיה בינינו ותמשיך לעשות נפשות, משום שחיות היא מתכונותיה הבולטות. שי פרסם שני ספרי שירה: “ציון” (כרמל, 2003) ו”הוא המסמן את המקום” (רימונים, 2012). בכותרות הספרים: ציון, סימון מקום. עבור שא”מ, השירה עצמה היא ציון דרך או סימון מקום, השירה היא סימניה בספר החיים. מהו ציון, מהו סימון? עזר זיכרון למסמן ולמציין או עזר התמצאות לבאים אחריו. הצורך בעזר כזה חושף לנו משהו על האופן שבו החיים השתקפו במחשבת המשורר: משהו שקל להיאבד בו, משום שהוא נזיל או ארעי מאד, או רק גדול מאד, או מורכב מאד, או רב-מידע. שא”מ רצה לתת בחיים שלנו סימנים, לרווחת הקורא, והליריקה היתה הדרך הנכונה ביותר לסדר את הבלגאן. משקל כה רב מקנה תפישה כמו שלו לשירה: השירה לא כקישוט אלא כפונקציה. היא מייעלת את החיים.
כאן, על שפת מים קדושים (מתוך “הוא המסמן את המקום”, עמ’ 29)
נהדר כאן, על שפת מים
קדושים, שלו ונעים, שני ברווזים
שטים, המים נאים, אורם מועם
על ידי להקת אמריקנים
הקוראים מזמור תודות
לאלוהיהם
ושב זהרם כשאינם. הרוח
מנשב בפעמוני עצים
לחם צומח על שפת המים
בשיבולי תפילה, והדגים טובים.
אני קורע לך שיר, מינחה
מספרו של משורר
נהדר, עלום
יובל גלעד פירסם רשימה על שי אריה מזרחי באתר “העוקץ”
אדם אחד טוב פחות בעולם :
http://www.haokets.org/2012/10/19/%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/
לפני שנה אבי אליאס ז״ל חבר קרוב
ועכשיו שי אריה מזרחי
זה מאד עצוב שכך נקטע קולם של משורר
והקול של אריה מזרחי זועק איש של מאבק למען החברה בה הוא חי
גְּזֵרַת חַיֵּי הָאָדָם / משׁה שׁפריר
גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאָדָם חָתוּם לִבְלִי-שׁוּב,
כָּך קָבַע הָאֵל וְגַם אָמַר זֹאת בְּפֵרוּשׁ
לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא וְנֶחְבָּא:
“עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”.
זוֹ גְּזֵרַת הַחַיִּים, גּוֹרַל בֶּן-אֱנוֹשׁ,
וְזֶה סֵדֶר הַדְּבָרִים בְּטֶרֶם מוֹתוֹ:
נִצָּנוֹ בְּרֶחֶם-אִמּוֹ,
הֻלַּדְתּוֹ בִּנְהִי-צַעֲקָתוֹ,
יַלְדוּתוֹ בְּפֶלֶא-תַּגְלִיתוֹ,
נְעוּרָיו בְּשֵׁבֶט-לְבָטָיו,
צְעִירוִתוֹ בְּפֶרֶץ-מִרְיוֹ,
בַּגְרוּתוֹ בְּשֶׁטֶף-הָגוּתוֹ,
קְשִׁישׁוּתוֹ בִּשְׁבי-חֶרְדּוֹתָיו,
זִקְנָתוֹ בְּהִתְנַכְּרוּתוֹ
וְסוֹפוֹ בִּגְסִיסָתוֹ
וּבְצֵאת נִשְׁמָתוֹ.
זֶהוּ סֵדֶר הַדְּבָרִים בִּגְזֵרַת חַיֵּי הָאָדָם
בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, שֶׁנִּבְרָא בְּרוּחַ אֱלֹהִים,
כְּשֶׁהַמָּוֶת מְזַנֵּב בַּחַיִּים כָּל-הַזְּמַן
וְחוֹתֵם לְבַסּוֹף גַּם אוֹתָם.
אֲבָל אָנוּ כָּל-הָעֵת תְּמֵהִים וְתוֹהִים:
כְּלוּם זֶה אָמְנָם יִתָּכֵן וְגַם זֶה חַד וּבָרוּר
שֶׁאִלּוּ לֹא אָכַל הָאָדָם מִפְּרִי הָעֵץ הָאָסוּר
וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה טּוֹב וּמַהוּ רָע,
– הוּא גַם לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֶת אִשְּׁתּו חַוָּה,
וְלֹא הָיָה מַעֲמִיד צֶאֱצָאִים-יוֹרְשִׁים.
שֶׁכֵּן הוּא הָיָה אָז חַי בָּעֵדֶן לְעִדָּן וְעִדָּנִים
(גַּם מִבְּלִי לֶאֱכֹל מִפְּרִי עֵץ-הַחַיִּים),
וְלֹא הָיָה מְגֹרָשׁ מֵהַגַּן לְנֵצַח נְצָחִים,
וְלֹא הָיָה נֶעֱנָש בָּעֲבוֹדָה קָשָׁה בִּימֵי-חַיָּיו,
וְלֹא הָיָה נִטְמָן בֶּעָפָר, רַק כְּדֵי לָשׁוּב אֵלָיו,
כִּי לֹא הָיָה הַמָּוֶת מְזַנֵּב תָּמִיד בְּמֶשֶׁך כָּל-חַיָּיו.
שיר זה הוא לזכר אריה שי מזרחי – שהיה משורר צעיר ומבטיח, שגזר דינו נקבע מוקדם, מוקדם מדי לצערנו.
משה שפריר
בספרו השני של שי אריה מזרחי ז”ל ‘הוא המסמן את המקום’ לא מופיעה כנהוג (בהתחלה או בסוף) רשימת השירים על פי סדרם ובציון מיקומם.
עובדה המחזקת צורנית את משמעות הדברים היפים של דניאל. “השירה היא סימניה בספר החיים”.
לתחושתי (בלבד) ה’הקדשה’ המרגשת הפותחת את הספר הנ”ל מופנית לאהובתו וגם לשירתו:
שְׁנֵינוּ נְטוּלֵי צְלָלִים
בִּכְסוּת לֵדָה
וְאֵין צֵל
שֶׁמֵּעִיב עַל אוֹרֵנוּ
עצוב וכואב.
יהי זכרו ברוך.
לדניאל יפה כתבת – בתבונה וברגישות ראויים. ואכן ראויה שירתו, השקפתו על השירה ופרשנותו על שירים, שמצאה ביטוייה ב”כאוס”, אך יותר מכל אישיותו המיוחדת, שיאמרו עליה דברים, ועוד יאמרו.
לדניאל,
אהבתי את אשר כתבת.
עצוב נורא וכואב,כי שי פירגן בין השאר גם לי,ממש לאחר שהוצאתי את ספרי,חובה לציין שהבחירה,וההסברים היו כולו שלו,
למרות שהתכתבנו על כך.
עולם השירה ,כאן איבד קול מיוחד,שהלך עם שירתו באומץ ולא שכח לפרגן לרבים אחרים,וזה אינו מובן מאליו.
“כאוס”היה בלוג מיוחד,וקשה לי לכתוב על כל אלה בלשון עבר.
יהי זכרו ברוך,תנחומים למשפחה.
לפני יומיים כתבתי כאן בתגובתי שעוד יאמרו דברים והנה מעט על שי האדם.
דבר מותו של המשורר שי אריה מזרחי שנפטר בשעות הבוקר של יום ג’ 16.10.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38 הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים , כמו מאמר זה של דניאל וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר “כאוס”, שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של “צרצרפייס” וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, ושמאוחר יותר היצר עליו. עוד צריך שיאמרו עליו ועל שירתו דברים נוספים ומעמיקים יותר. אך יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע ועוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים:
כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, 18.10.12 בין השאר “בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה.”. עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר”ג, על שניים שלושה איזורים בר”ג. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו – לא מצאתי אותם מופתעים. כי הם ידעו מי היה שי האדם.
[…] מאת דניאל עוז והתפרסם לראשונה ביקום תרבות ופורסם ברשות המחבר […]