הסרט “העת שוליים “מוכר כעת כאחד מהסרטים הבולטים ביותר של הקולנוע הישראלי הן בשנים האחרונות והן בכלל.בעת כתיבת שורות אלו הוא מעמד לפרס האוסקר.וזהו השג מדהים עבור סרט שעוסק בתחום אקדמאי שנראה כאיזוטרי במיוחד ,תחום חקר התלמוד שיש לו רק עקבות מועטים בתרבות הפופולארית הישראלית מלבד סרט זה.אולם מהי המציאות העומדת מאחורי עלילת ספר זה? האם המדובר בסיפור אמיתי ששונה לצרכי הסרט?

זוהי שאלה שמעסיקה כעת את חוגי האקדמיה  ועיתונאים שונים. אנחנו לא הראשונים לעסוק בה.אלא שלראשונה יצא מומחה בתחום זה לפענח את החידה כשהוא מצוייד בכל הכלים של חוקרי תלמוד מקצועיים בפענוח החידה. .

כותב מאמר זה  מביא לפניכם  אחר ניתוח  יסודי ופרטני  את פיתרון החידה שמאחורי הסרט  “הערת שוליים “.  

                                הערת שוליים ל’הערת שוליים’ 

                                                  מאת

                                      אדם (אנדרה) פרידהיים

 

 

גיבורי הסרט “הערת שוליים ” דמויות לכאורה בדויות שמאחוריהם עומדות דמויות אמיתיות בהחלט.

מגמת הדברים להלן היא להעיר כמה הערות בעקבות סרטו של יוסי סידר ‘הערת שוליים’, סרט עטור-פרסים אשר נבחר למועמד לקבלת פרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר . סדר הדיון הוא מן הגלוי אל הנסתר, ולאחר מכן אל הסוד הגדול המתגלה למקבל הפרס במהלך הסרט. הדיון יתייחס לרקע ההיסטורי של הסרט מנקודת-הראות של מדעי היהדות בלבד בעוד שהזיקה לפליני או לוודי אלן, כמו כל הבחינה האסתטית-אמנותית של הסרט, תישאר למי שמומחיותו בכך.

הדיון מתחלק לשלושה שלבים: בשלב הראשון יידונו ‘הנגלות’, אותם אירועים בסרט שהם גלויים למדי, ואין צורך בחוקר ממדעי היהדות שיבהירם. בשלב השני יידונו ‘הנסתרות’, הן העובדות ההיסטוריות מהן עשוי הסרט. בשלב השלישי הקרוי ‘סוד הסודות’ יתבררו כמה דמויות ואירועים העומדים מאחורי הסרט.

בכל מקרה, מדובר ביצירת-אמנות ולא בתיאור היסטורי המתיימר להיות סרט דוקומנטארי. כלומר, הבמאי וויתר ביודעין על האמת ההיסטורית על מנת להגיע להישג אמנותי, כל זאת על חשבון ‘עיוות’ הרקע ההיסטורי, ומכאן שאין כל אפשרות למצוא מקבילה מדויקת בין המתואר בסרט לבין מה שאירע באמת; או מה שחושבים שאירע באמת. בקיצור: אמת אמנותית אינה אמת היסטורית.

א. הנגלות

מעשה בשני פרופסורים, אב ובנו המלמדים שניהם באותה מחלקה אקדמית, במקרה זה: המחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית. הבן זכה בפרס ישראל, אך הפקידה הממונה לבשר בשורה זו טעתה ובמקום להודיע על כך לבן, היא הודיעה על כך לאב (בבחינת הד לסיפור התלמודי על קמצא ובר קמצא שהבלבול בשמם גרם לחורבן ירושלים – גיטין נה ע”ב). מדובר בפרופ’ אליעזר שקולניק, פילולוג מובהק, שעיקר תפארתו על כך שהוא הוזכר בהערת שוליים בספרו של מורהו הדגול. בשמו של הסרט קלע הבמאי אל המטרה, שכן בכך הוא העמיד את כל עולם המחקר על הערת שוליים אחת שהיא מטאפורה להערות שוליים הרבה. עולמו המחקרי של פרופ’ שקולניק, התלמודיסט מירושלים, מבוסס על הערות שוליים, ועיון במחקרי התלמוד העולים מירושלים מלמד עד כמה עמוק ומרכזי מקומה של הערת השוליים במחקר התלמודי. אין מדובר בהפנייה ביבליוגראפית גרידא, כי אם בתורה, שלמה, עולם מחקרי שלם, מעין ‘מיני-מחקר’, והיא המוליכה בסופו של דבר לפרס-ישראל.

 אין ספק שחוקרי התלמוד בירושלים הם מומחים גדולים לכתיבת הערות שוליים, אלא שיְבולם הספרותי דל בכמותו, ופרופ’ שקולניק האב מייצג אותם נאמנה. יחד עם זאת, לפי הסרט, מקבל הפרס, פרופסור שקולניק הבן, בניגוד לאביו, חיבר תשעה ספרים. ברור שזו הגזמה פראית (אלא אם יש כאן רמז לישראל תא-שמע ז”ל שכתב מאמרים הרבה וספרים הרבה, ואף הוא זכה בפרס ישראל). ברם, מיעוט ספרים אינו מלמד דבר על האיכות, ודי לחשוב בהקשר זה שפרופסור יעקב ניוזנר, תלמודיסט מארה”ב, כתב ערך ותרגם יותר מ-1000 ספרים!, כדי להבין שעשׂות ספרים הרבה אין-קץ, כדברי החכם, הוא חטא אינטלקטואלי, זיהום מחקרי, ואין לכמות כל משמעות.

בזמנו אמר פרופ’ מ”ד קאסוטו ז”ל (חוקר מקרא, יליד איטליה), שאין הוא קורא עבודות סמינריוניות עד תומן. שאלוהו: הייתכן? והוא השיב: ‘כדי לעמוד על טיבו של יין אין צורך ללגום את כל הכוס’. דומה שמיעוט הישגיו האינטלקטואליים של פרופסור שקולניק, כמו גם מיעוט ספריו, מצא את ביטויו האמנותי היפהפה בתהליך הכתיבה המתאר את מפעלו המדעי, על ידי בנו. הבן כותב ומוחק, כותב ומוחק, כמה פעמים, והתלבטותו זו מביעה את הכל. בעצם, על מה ניתן הפרס? זהו ביטוי נוסף לכך שלמדנות גדולה אינה מצטרפת להישג אינטלקטואלי אותו ניתן לתאר לציבור הרחב על נקלה, וירושלים משופעת גם באנשים מעין-אלו.

העלילה בסרט מתייחסת גם ליריבות ישנה בין פרופסורים, כמו גם לאופי הדיונים בוועדה המחלקת פרסים, ואף שהסרט עוסק במחלקה אזוטרית במיוחד, הרי שמבחינות רבות יש בסרט אמירה בעלת אופי אקדמי אוניברסאלי. יריבות באקדמיה אינה דבר חדש, ונדמה שאת תקדימיה של תופעה זו ניתן למצוא בראשית דרכה של האקדמיה באתונה עת אריסטו לא נבחר לממשיכו של אפלטון באקדמיה.

הרוחות באקדמיה סוערות. מתוך "הערת שוליים" (צילום: רן מנדלסון)

פרופסור שקולניק האב בגילומו של שלמה בר אבא .צילם ערן מנדלסון

הסרט נפתח ב’יום המאושר בחייו’ של מקבל הפרס, פרופ’ שקולניק, ואת הבשורה המאושרת מקבל הוא ליד האנדרטה המנציחה את חברו, פרופ’ מנחם שטרן, שנרצח על ידי מחבל ערבי: אושר בצמידות לכאב אישי, מחזה אותו ניתן לראות בירושלים בלבד. הבמאי מקמץ בתמונותיה הייחודיות של ירושלים, אולי מתוך צפייה לבאות: הצגת הסרט בעולם כולו כבעל אופי אוניברסאלי. גם לדת אין כל מקום בסרט: נכון, מדובר בתלמודיסטים, ואף שכיפת הבן החוקר ניכרת, כמו גם כיפת הנכד, ברור לגמרי שלדת אין חלק בעולמם של החוקרים. ואכן, יש תלמודיסטים שאינם שומרי מצוות (שנו ופרשו), ואף עובדה זו מוצאת את ביטויה בסרט.

ב. הנסתרות

קודם שניכנס לפרדס הסוד חובה לציין כי הבמאי עשה תחקיר מעמיק ביחס לנפשות אותן הוא תיאר, ואחדים מן החוקרים המוזכרים בסרט, ואף אלו שאינם מוזכרים, מוכרים לו באופן אישי. את התחקיר הוא לא עשה לבד, כי אם בסיועם של תחקירנים נוספים, וחוקרי-תלמוד בכלל, וכתוצאה מכך חודר הסרט לנבכי הנפש של כמה מהדמויות אשר יתוארו להלן. לפי שפע הנתונים בסרט נדמה שהבמאי יכול היה ליצור יצירה נוספת מחומרי הגלם שהכין, אך האילוץ האמנותי והשעון המתקתק מנעו ממנו למצות את חומריו. מי יודע, אולי הם ייכנסו לסרטים הבאים שלו.

הבמאי שתל רמזים במהלך הסרט ביחס לזהותן האמיתית של הדמויות הבדויות, ובכך מזכיר את עגנון מצד אחד, אשר ‘שתל’ בספריו רמזים שונים ביחס לדמויות המתוארות על ידו, או למחבר של ספר-מתח, מצד שני, אשר במהלך העלילה רומז לקורא מיהו הפושע, ובמקרה זה, מיהו הפרופסור האמיתי עליו סובב הסרט. עגנון נוהג היה ללגלג על פרופסורים שניסו להתמודד עם יצירותיו, ומן הסתם אף סידר מתמוגג לא-מעט למקרא כתבות שונות בעיתונות הישראלית בהן נעשה ניסיון לפצח את חידותיו. לא כל במאי יכול להתהדר בערך בויקיפדיה על סרטו, ונדמה כי גם אלו שעיקמו את האף למראה הסרט חייבים להודות שסידר יכול ללמד במאים דבר אחד או שניים.

תמונתו של יעקב נחום אפשטיין, ‘אבי המדע התלמודי המדויק’, תמונה אשר כמותה מונחת על שולחנו של פרופ’ שקולניק

 הרמז הראשון של הבמאי מצוי על שולחן הכתיבה של פרופ’ שקולניק האב: תמונתו במסגרת. התמונה נמצאת על השולחן כבדרך מקרה, אך אין זו תמונה סתמית, כי אם תמונתו של פרופ’ יעקב נחום אפשטיין (שבסרט שונה שמו ליונה נ’ פיינשטיין). רי”ן אפשטיין (1878 – 1952) הוא המייסד הדגול של המחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית, ותלמידו ר”ש ליברמן (1898 – 1983) כינהו: ‘אבי המדע התלמודי המדויק’. ברור, אפוא, שמיקום התמונה מעיד כי פרופ’ שקולניק האב היה תלמידו של אפשטיין.

מעתה קל להמשיך בדרך פיצוח החידה, שכן אב ובנו חוקרי-תלמוד ידועים  בירושלים הם אליעזר שמשון רוזנטל ז”ל (1915 – 1980), ודוד רוזנטל יבל”א.

אליעזר שמשון רוזנטל.

רוזנטל היה צעיר תלמידיו של אפשטיין, ולפי הסרט הוא מוזכר בהערת-שוליים אחת בספרו אדיר המימדים של אפשטיין: מבוא לנוסח המשנה, ספר בן 1350 עמודים (עובדה שאינה נכונה).

רוזנטל כתב מאמר ידוע בשם ‘המורה’, לכבודו של ר”ש ליברמן, תלמידו המובהק של אפשטיין ומורו המובהק של רוזנטל, ולא בחינם אומר פרופ’ שקולניק בסרט: ‘אני מורה’, אמירה שמשמעותה: אני הולך בדרכי מוריי הגדולים: אפשטיין וליברמן.

רוזנטל לא כתב אף ספר בימי חייו. הוא גילה כתב-יד בספריית אסקוריאל בספרד ובו נוסח ‘חדש’ של התלמוד ירושלמי לסדר נזיקין, ספר שיצא לאחר מותו (תשמ”ד, מהד’ מחודשת: תשס”ח). רוזנטל לא היה מועמד לפרס ישראל (כל כמה שידוע), אך אין פירושו של דבר שתיאוריו של סידר מופרכים. סידר שזר פיסות של רכילות אקדמית, המבוססת על אירועים היסטוריים, ויצר מהן יצירת-אמנות כך שגם אם תיאורו שגוי, או בלתי מדויק, הרי שמבחינתו אין בכך כל טענה.

לדוגמה, התיאור בו רואים כיצד באולם-הרצאות גדול באוניברסיטה מלמד פרופסור לתלמוד תלמידה אחת בלבד אינו רחוק מן המציאות, אף כי חובה להעיר כי במחלקה לתלמוד אין מקרינים במקרן אלא מגישים טקסט מצולם או מודפס. ברור כי האולם הגדול ובו תלמידה אחת מגחיך את המציאות, ומצלם אותה כאחת. סצינה זו נסמכת על הליצנים המכנים את החוג לתלמוד בירושלים בשם החוג לתלמיד, ומשום מה, מצא רעיון זה את מקומו בסרט כסצינה מצולמת ולא כביטוי מילולי.

האמירה שאומר הפרופ’ שקולניק הבן לתלמידה: ‘עבודתך טובה ומקורית. הבעייה היא שמה שמקורי אינו טוב, ומה שטוב אינו מקורי’ יוחסה בעבר לאחד החוקרים בירושלים, אך לצערי הרב איני זוכר למי. הבמאי עשה שימוש בחידוד ידוע, ונדמה שבאוצר הבדיחה העולמי ניתן למצוא בדיחות בעלות אופי דומה; סדנא דארעא – חד הוא.

בסצינה אחרת, לאחר בדיקת עבודה סמינריונית, אומר הפרופסור לתלמידה לערך כך: ‘בעבודתך התעלמת מכתביהם של חוקרים שונים: יצחק באר, מנחם בן-ששון, ראובן בונפיל, ואנו עדיין עומדים באות בי”ת בלבד’. משפט זה הוא עיבוד וקיצור של משפט המובא במאמר קטלני במיוחד של פרופ’ חיים סולובייצ’יק, תלודיסט מניו-יורק, על ספרו של חוקר צעיר ובלתי ראוי (AJS Review 24, 1999, 343-357). אגב, מן המשפט המקורי הושמטו כמה שמות (כמו שמו של פרופ’ אליעזר בשן מאוניברסיטת בר-אילן; בירושלים אין זה מקובל להזכיר חוקרים מבר-אילן), ובשמו של יצחק בער נפלה שגיאה על ידי התסריטאי שלא ידע כי השם הלועזי נהגה בעברית ‘בֶּער’, והוא תרגם ‘באר’. למען הדיוק המדעי ראוי לציין כי מדובר בשמות של היסטוריונים ולא של תלמודיסטים, אך סולובייצ’יק לימד, בהיותו בשבתון, במחלקה לתלמוד בירושלים, ועיקר עיסוקו הוא היסטוריה רבנית, וזאת הסיבה ששמות של היסטוריונים חדרו לסרט על תלמודיסטים, אשר להם תחומי מחקר חופפים לעתים.

פרופסור עדיאל שרמר

במהלך הכיבוד שלפני הטקס באקדמיה הלאומית נשמעה שיחה על דא ועל הא, ושמו של פרופ’ עדיאל שרמר נזכר כבדרך מקרה. ואולם, אין כאן כל מקריות, שכן סידר נעזר מאד במידע שסיפק לו שרמר, ואזכור השם ראוי להיחשב כמחוות-תודה על הסיוע, מעין ‘קרדיט’ המלווה כל סרט. כיוצא בו, השיח הפוסט-מודרני על הגבר הפמניני נשמע כעין מחווה לדניאל בויארין, אשר שמו הוזכר בסרט, חוקר תלמוד בארה”ב. למרות אופייה התמים והבלתי מחייב של השיחה על כוס משקה, דומה כי חוקרי התלמוד בירושלים יתעלמו מהשיח הבויאריני, ולכל היותר ינדנדו בראשם.

יושב-ראש וועדת הפרס בסרט קרוי פרופ’ גרוסמן, ואין ספק כי משתקפת בסרט דמותו האמיתית של פרופ’ יעקב זוסמן, חתן פרס ישראל לחקר התלמוד. לפי הסרט היה מאבק רב-שנים בין גרוסמן לבין שקולניק ביחס לנוסח התלמוד הירושלמי שהתגלה, ואכן התקיים מאבק מעין זה, אך לא בין זוסמן לבין רוזנטל כי אם בינו לבין פרופ’ משה עסיס. מסתבר שאין סידר מצוי בפרטים של מאבק זה (כי אין הם ידועים למסרניו, האינפורמנטים), אך גם אם היה בקי בפרשה זו, נראה שהוא לא רצה לספרה בגלוי בין מפני חוסר רצונו להרגיז אנשים (כעמדתו של מבקר הקולנוע מאיר שניצר ביחס לסידר).

 או שמא חשש שייתבע על הוצאת דיבה.

ג. סוד הסודות

יוסף סידר במאי וכותב “הערת שוליים”.

עתה אנו מגיעים לעניינים יותר חמורים, ולמעשה, יותר סודיים. לפי הסרט שקולניק האב לא אמור היה לקבל את פרס ישראל, והענקתו לו היתה תולדה של טעות: הפרס נועד לבן. יו”ר הוועדה של הפרס, פרופ’ גרוסמן, היה יריבו משכבר הימים של שקולניק האב, ועל כן הוא סבר שאין הפרס מגיע לאב כי אם לבן. ברם, כתוצאה מכך שהבן הופיע בפני הוועדה החליטה הוועדה בראשות גרוסמן, להעניק, על-כורחה, את הפרס לשקולניק האב מחשש שאם יילקח ממנו הפרס הוא ימצא את מותו. בהנחיית פרופ’ גרוסמן כתב שקולניק הבן את הנימוקים להענקת הפרס לאב, ללא ידיעת האב. ברם, האב האמון על פילולוגיה תלמודית חקר ומצא שמי שכתב את תיאור מפעלו היה הבן, ומן הסתם הסיק שלמעשה הפרס נועד לבן ולא לו.

תיאור זה של הקורה בסרט מחייב התייחסות לשני עניינים שונים: 1) כיצד גילה החוקר הפילולוג (האב), את זהותו של הכותב (הבן)? 2) מי הבן שכתב את תיאור מפעלו של אביו לוועדת פרס-ישראל (ומדוע)? נעיין תחילה בתשובה לשאלה הראשונה, היסוד הבדוי בסיפור, ולאחר מכן נעיין בשאלה השנייה, היסוד האמיתי בסיפור.

שקולניק האב חשף את זהותו של כותב הנימוקים לפרס הואיל וצדה את עינו מלה אחת בחוות-הדעת של הוועדה: המלה ‘מצודה’. שקולניק חיפש במאגריו הדיגיטאליים וגילה כי בפרסומיו של גרוסמן, האיש החתום על נימוקי חבר השופטים, לא נעשה שימוש במלה ‘מצודתו’ בעוד שאצל בנו נעשה שימוש במלה זו. האב הפילולוג בחן ובדק את מחקריו של הבן וגילה שאכן הבן מרבה (יחסית לאחרים) להשתמש במלה ‘מצודה’, וכך הוא חשף, למעשה, שיד בנו מעורבת בהענקת הפרס.

אין ספק כי השימוש במלה ‘מצודה’ לצורך גילוי המקור נעשה בעקבות הגמרא (פסחים ג ע”ב). מסופר שם כיצד חכם שחי בנציבין (צפון בבל, היום בדרום-מזרח תורכיה), שלט מרחוק במה שקורה במקדש בירושלים. לאחר שהתברר העניין מסופר: ‘שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שְלַם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים’. כלומר, המלה ‘מצודה’ (שהוראתה בלשון חכמים היא רשת של ציידים או דייגים), מובאת בתלמוד בקונטקסט של מי שחי במקום אחד ומצליח לשלוט במקום אחר. ואולם, לאור המתואר בסרט יש להבהיר לקורא, ראשית, כי כיום אין מאגר של כתבי-חוקרים בו ניתן לבצע חיפוש מעין זה. שנית, המלה ‘מצודה’ אינה מספקת לצורך גילויו של כותב אנונימי (אף כי היא מופיעה בתיאור מפעלו האקדמי של תלמודיסט אחר מירושלים, אשר זכה בפרס-ישראל: פרופ’ אברהם גולדברג; תש”ס). חובה לאתר מלה ייחודית (או: כתיב ייחודי של מלה מסוימת), ומוטב צירוף לשוני כבול, כגון: ‘דעת לנבון נקל’, צירוף אשר בחינת תפוצתו עשויה ללמד על זהותו של הכותב במידה והוא פרסם דבריו באופן אנונימי. מן הסתם, המתעניין ברקעו של הסרט אינו מעוניין בתיאוריה הפילולוגית המבהירה את השימוש הייחודי בצירוף מלים מסוים, וניתן לחסוך אותה ממנו (למען הדיוק: אף כי מן הסרט ניתן להבין שמדובר בחקירה פילולוגית, הרי שמדובר בתיאוריה בלשנית הכרוכה בסטילומטריה).

קרוב לוודאי שסידר, יליד ניו-יורק, ביצע פה מחווה לפרופ’ חיים סולובייצ’יק, אותו הוא מכיר באופן אישי, ובכך יש ‘קרדיט’ נוסף לאחד המסרנים שלו: סולובייצ’יק היושב בניו-יורק ומצודתו פרוסה בירושלים. למעשה, המחווה היא בכך ששמו של סולובייצ’יק כלל אינו נזכר בסרט. מן הסתם סולובייצ’יק סיפק לסידר סיפורי-רקע לסרט אך הוסיף: ‘אני אספר לך, אך בל תאמר מהו מקורך’. ‘אלמנטארי, מיסטר ווטסון, אלמנטארי’.

                

 פרופסור ספראי האב            פרופסור שקולניק האב .

ועתה, לאחר שהובהרו מי הם הגיבורים הראשיים, כביכול, שנתנו השראה לסרט, אב ובן פרופסורים לתלמוד מירושלים (רוזנטל), ראוי לשים לב לעוד צמד של אב ובן, והפעם של היסטוריונים של תקופת התלמוד, פרופ’ שמואל ספראי ז”ל, חתן פרס ישראל (תשס”ב), שלימד באוניברסיטה העברית, ובנו פרופ’ זאב ספראי, יבל”א, המלמד באוניברסיטת בר-אילן. כפי שיתברר מייד להלן התסריט עושה שימוש בנתון אמיתי המתייחס אליהם, אלא שהוא הובא בצורה מעוותת, בין מפני שהמסרן שהעביר לסידר את החומר לא היה בקי בפרשה, ובין מפני שסידר העדיף להקצין את האירוע לצרכי הדראמה.

 

     

שקולניק הבן.                                         ספראי הבן

לפי הסרט, שקולניק הבן כתב לוועדת-הפרס את תיאור מפעלו המדעי של אביו הואיל והוועדה לא מצאה במפעל האב כי הוא ראוי לפרס. ואכן, הבן המצוי בכתבי אביו כתב את תיאור מפעלו של אביו ומסר את המסמך לוועדת-הפרס, נוסח שעליו חתם לבסוף פרופ’ גרוסמן, כחלק מתוך ‘נימוקי חבר-השופטים’. לפי הסרט, מעשה זה לא היה בתכלית הכשרות, שהרי הפרס הוענק לבסוף למי שלא ראוי היה לקבלו, והכל כדי שלא לחשוף את הטעות המבישה של וועדת הפרס בהודעה לאדם הלא-נכון.

בנוסף על כך, באווירת-תככים הועמד הבן בדילמה לפיה היה עליו להחליט אם להעדיף את עצמו או את אביו, שהרי הוא נאנס לוותר מראש על סיכוי לקבל את פרס ישראל בשמה של מצוות כיבוד-אב (אם לא פיקוח-נפש). לתיאור זה של הסרט יש רקע מציאותי, והוא מתואר להלן. ראשית, האב, פרופ’ שמואל ספראי קיבל את הפרס (לא בקלות), והבן כלל לא נדון בוועדה. וועדת הפרס, אכן, פנתה אל הבן פרופ’ זאב ספראי שיסייע להם בתיאור מפעלו של אביו, ‘כי מי מכיר את מפעלו של האב יותר טוב ממנו’, אמר מי שאמר. כמובן שבקשת הוועדה מהבן נעשתה ללא כל התנייה, והוא אכן עשה זאת וסיפק לוועדה מסמך המתאר את מפעלו של אביו, אשר מאוחר יותר אומץ, אף אם לא בשלמותו, על ידי וועדת הפרס.

הואיל והסרט מתאר בדיה הנראית כמציאות ניתן בקלות לראות בו כמי שמוציא שם רע על משפחת ספראי – ולא היא. אם בסרט מתוארת תחרות בין האב לבן ואף זלזול של האב בבן, הרי שהיחסים בין ספראי האב וספראי הבן המצב הוא הפוך. למען הצדק ההיסטורי ראויה לציון העובדה כי האב והבן שיתפו פעולה בכתיבת פירוש למשנה, ושיתוף-פעולה בין-דורי זה הולך ונמשך גם לאחר מותו של האב (תשס”ג), כפי שניתן לראות בסדרת הספרים בהם הולכת המשנה ומתבארת בידי האב והאחות שהלכו לעולמם ויבל”א זאב. הצופה חד-העין עשוי לראות בסרט את צילום הספר ‘משנה סדורה’ של בני משפחת ספראי, והרי לך רמז מסוג הרמזים ש’שותל’ במאי של סרטי-מתח בסרטו (ולא מן הנמנע כי סידר שתל רמזים נוספים אשר נעלמו מידיעתי).

נראה שסידר העדיף לתאר עימות בין-דורי מאחד משני שיקולים אפשריים. הראשון, השיקול האמנותי:  קיטוב בין שני גיבורים בסרט, יוצר סרט עם מתח ועניין. זהו מתכון טוב ל-rating, וברור שהדרך לאוסקר אינה כרוכה בתיאור האמת לאמיתה. מוטב לספר על תככים באקדמיה (או בפוליטיקה), מאשר לומר כי הוועדה המקצועית פעלה כמו שצריך. כיוצא בכך מגחיך סידר את וועדת הפרס באופן בו מתוארת עבודתה בחדר-ישיבות אותו הקטין סידר באופן מוקצן. ברור שמתח, קיצוניות ותככים יובילו יותר אנשים לקופה, ובעברית: כסף. למען האמת הכסף הוא אמת-המידה לא רק של האמנות החזותית, ודי להיזכר במניע הכספי של צ’ארלס דיקנס וג’ק לונדון שפעלו גם ממניעים כספיים. נותרה אפשרות נוספת להסביר את גישתו של סידר בכך שהוא הוטעה על ידי אחד המסרנים שלו אשר חשבו כי המידע על כך שהבן (זאב) כתב את תיאור מפעלו של האב (שמואל) הוא בבחינת סנסאציה: רכילות במיטבה. הבמאי חש שיש כאן אירוע הראוי לסיפור, והתוצאה מובאת בסרטו.

חתימה

סוד הסודות המתואר בסרט לא היה סוד כלל, אך הבמאי העדיף לתאר את המציאות כבעלת אופי דרמאטי; האמת נחשפת באמצעים פילולוגיים על ידי פרופ’ שקולניק. ‘סיבוך’ הבעייה נעשה על ידי הבמאי, ו’התרתה’ נעשתה בסיוע מקצועו המיוחד של גיבור הסרט: פילולוג.

את הפער בין המציאות ההיסטורית לבין מה שמתואר בסרט ניתן לתלות בשתי אפשרויות שונות: א) הקניית דראמטיזציה כתוצאה מעיבוד אמנותי לסרט. מדיום אמנותי לא נועד לשקף את המציאות בצורתה האמיתית, והבמאי המודע לכך יותר מכל אדם אחר, לא רצה לפגוע ברגשות של אנשים חיים, או לפגוע בשמם הטוב של אלו שהלכו לעולמם, ובשל כך נאלץ להסוות דבריו מאחורי דמויות בדיוניות. ב) סידר נזון ממסרן אשר חשב שהוא מגלה סוד גדול, ובאמת לא היה כאן כל סוד. עקרונית, הסרט מבוסס על כמה מסרנים הבאים מעולם חקר התלמוד, וייתכן שאחד מהם טעה.

בכל מקרה, סרט מוצלח תלוי בתסריט טוב, ותסריט טוב תלוי לא רק ביכולת כתיבה, כי אם גם בשנינות ופקחות שאינה מצויה דרך-כלל בסרטים. השכיל סידר לגייס פרופסורים באקדמיה, מומחים לטקסטים, לכתוב בעבורו כמה אמירות חזקות, והשכיל הוא ליצור סרט ראוי מאמירות אלו.

 

 ראו גם :

עוד דיון בשאלת זהותם האמיתית של גיבורי “הערת שוליים “

“הערת שוליים “הסיפור האמיתי

 הסרט “הערת שוליים” בויקיפדיה

וראו גם על  ההופעות של עוד   חוקר ידוע של יהדות בתחומי הספרות והתרבות הפופולארית 

גרשום שלום בלש הקבלה בספרות היפה

 

5 תגובות

  1. זאת ועוד (אמנם בלי “ספוילרים” ובדרך רמז) בביקורת זו: http://www.jewishreviewofbooks.com/publications/detail/marginalia
    ההערה לגבי משפחת ספראי מעניין. מצד אחד – אפילו השם “שקולניק” – “איש בית ספר” – מתקשר עם השם “ספראי”. אבל לא התייחסת להקבלות (או חוסר הקבלות) בין גב’ ד”ר שקולניק לגב’ ד”ר חנה ספראי.

  2. סרט מעיק, אפור ושטחי. כמו יותר מידי סרטים ישראלים ואמריקאים.
    לאלה שכן יוצאי דופן ראו באתרי – http://rateyourmusic.com/~DavidIs
    אורי קליין וגידי אורשר הם שני הטעמים השפויים ולא מושפעים, היחידים בעיתונות הישראלית.
    ושלי כמובן. אבל אני חובב תרבות נלהב, לפני כל השאר.
    בן שלו מעולה למוזיקה ישראלית, למי שרוצה לבדוק, בן שלו וקליין – ראו באתר “הארץ”.
    רוב השאר פשוט אוהבים להצטרף כמעט לכל גל הייפ אפשרי ובקושי מראים משהו אישי או איניבידואלי.
    כמו למשל- גלי המחמאות בישראל- לאחרון (גלולת הרדמה אפורה) של פורטיס, לעומת קודם דינמי ומהנה יותר.
    המצער ביותר הוא- שיש בערך 4 אנשים בעיתונות בישראל ובעולם שאפשר לסמוך עליהם, שימליצו על משהו מהנה, איכותי אבל גם סוחף, מרגש, בקולנוע ומוזיקה כאחד.
    סרט כמו “סרט לבן” (הגרמני, מאת במאי שאני עוד אוהב, אז תבינו שאין המדובר ב”סתם התרסה”) …
    למשל… זוכה לשבחים, והוא פשוט סרט נטול כל בשר ורגש, או אף חוט מקשר שמוביל אנשהוא.
    לעומת נניח “העור” של אלמודובר ו”אמא” הקוראני (בכוונה בחרתי את שני אלה גם, כי רציתי להמליץ לכם גם על הקולנוע הדרום קוראני וספרדי, ביחד עם כמה פנינות מאנגליה וגרמניה, אלה הבולטים של ימינו)…..
    שבקושי זכו לשבחים והם מהנים, סוחפים ואמיתיים בהרבה. מספרים משהו שגם קל להאמין לו יותר.
    ושמעניין יותר גם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה + שלוש =