המשורר זלמן שניאור .תמונה מאנציקלופדיה “תרבות ”

זלמן שניאור נחשב בעבר הלא כל כך רחוק לאחד מגדולי השירה העברית,כיורשו המוכר והמוסכם של ביאליק וכמי שמועמד לזכות בפרס נובל. מאז  זרמו מים רבים בירקון והוא נשכח לחלוטין.גם בגלל סיכסוך מתוקשר מאוד שהיה לו עם חברי “התנועה הכנענית ” ובראשם יונתן רטוש ועמוס קינן  שהושפעו ממנו עמוקות ובו בזמן יצאו נגדו בארסיות.
ונשאלת השאלה מדוע ?

גניזתו של זלמן שניאור

מאת אלי אשד

לאחרונה יצא לאור קובץ שירים של המשורר הנערץ בעבר אך הנשכח לחלוטין כיום זלמן שניאור. בשם “ימי הביניים מתקרבים !:מבחר שירים ” ( הוצאת קשב ,2011) בעריכתו של חנן חבר. זלמן שניאור היה פעם משורר נערץ ומפורסם ונחשב ליורשו של ביאליק ומועמדותו אף הוצגה לפרס נובל כנגד מועמדותו של ש”י עגנון .אך מאז נשכח.

וזאת הזדמנות טובה לדון ביצירתו של שניאור ובקשריו המורכבים והמסובכים מאוד עם אנשי התנועה ה”כנענית ” ובראשם תלמידו ויריבו האידיאולוגי יונתן רטוש .אז הנה מאמר בנושא שהוא חלק ראשון מסדרה של שני מאמרים שהשני בה יעסוק ביצירתו של המשורר “הכנעני “יונתן רטוש “. המאמרים מבוססים על עבודת קורס אצל הדוקטור חמוטל צמיר ותודתי לה על היערותיה החשובות .

המאמר הזה נכתב במקביל ובהקשר למאמר על הסופר חיים הזז ויצירתו “חתן דמים ” שאותה ( כמו את “לוחות גנוזים ” של שניאור ) אני מכנה כיצירה “קדם כנענית “. וכפי שתראו שני המאמרים משיקים זה לזה.

מעין מאמר המשך למאמר זה “ההשבעה של יונתן רטוש ”  שמביא את נקודת המבט של רטוש על “הסכסוך ” בינו ובין שלמן שניאור יפורסם בקרוב .

מבוא

תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14
(ארכיון בית ביאליק)

המשורר זלמן שניאור נחשב במחצית הראשונה של המאה העשרים לאחד מגדולי המשוררים העבריים לאחר ביאליק וטשרניחובסקי. העורך, המבקר וההיסטוריון יוסף קלוזנר ראה בו את יורשם הברור, וכינה אותו במאמר הספד: “משורר המאה העשרים”, מאחר שבניגוד להם החל לפרסם רק במאה העשרים. מועמדותו הוגשה שוב ושוב לפרס נובל לספרות, אם כי הוא מעולם לא זכה בו.

זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת ‘התחייה’, א’ רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20)

בין הפואמות החשובות שלו אפשר להזכיר את “ימי הביניים מתקרבים” פואמה שפורסמה ב1913 ובה חזה את מלחמת העולם הראשונה שאמתה רבים מהתיאורים שלו בפואמה, ואת “וילנא” (1923) פואמה גדולה מחיי העיר המפורסמת לתהילה בקהילתה הלמדנית.

הוא התפרסם גם כמספר עם ספרים כמו “אנשי שקלוב” (1944) סיפורים על דמויות מהווי הקהילה היהודית בעיר שקלוב, ו”פנדרי הגיבור”(1946) סיפור חייו של בן קצבים שהיה לעגלון בעל זרוע ובעל לב שחש לעזרת אחיו בעת הצורך.

פנדרי הגיבור

רומן מעניין במיוחד שלו הוא  ו”הגאון והרב”,  ( עם עובד , 1953 . מהדורה שנייה ומורחבת דביר,1958    הנוסח בעברית . כולל רק עשרים פרקים מתוך מאה ושישים שבנוסח ביידיש . “הקיסר והרבי “.שיצא לאור בחמישה כרכים 1944-1952)

.סיפור היסטורי על המאבק בין  הגאון מוילנה ואבי אבותיו של שניאור, מייסד חסידות חב”ד – הרב זלמן שניאור מלאדי. נצייין שעבור צאצא של הגאון מוילנה זהו סיפור מאוד לא נעים לקריאה. הגר”א מוצג שם  בצורה שהיא בלשון המעטה,  “לא סימפטית ” כאיש הלכה מחמיר שאין בו שום רגש לצרכי ציבור ,וברור שהסימפטיה של שניאור נתונה לחלוטין לצד של אבי אבות אבותיו. . בכל  אופן  איו שום ספק שזוהי היצירה הספרותית החשובה ביותר על האיש והתקופה ושניאור ביסס אותה על  מחקר מפורט ודקדקני.  שניאור הכין גם מחזה שהתבסס על הרומן בשם “בימי הגאון ” אבל לצערנו זה נשאר בכתובים ומעולם לא הוצג או פורסם.

בסוף 1950 הוא פירסם את מחזור הפואמות שלו “לוחות גנוזים” מחזור שירים שבו עסק מזה עשרים שנה ואמור היה להיות גולת הכותרת של יצירתו. המחזור עסק בתיאור העבר הקדמוני של העברים שהושכחו בידי כותבי התנ”ך.

בהערה למהדורה הראשונה כותב שניאור: כל פרקי “לוחות גנוזים” נכתבו במשך כעשרים שנה בערך ועוד. ח.נ. ביאליק ז”ל קרא אצלי בפאריס את הפרקים הראשונים ו”סמך ידיו” עליהם כלומר שניאור החל לכתוב את היצירה לכל המאוחר בראשית שנות השלושים, ואולי אף בסוף שנות העשרים בפאריז. שיר ראשון מתוכה, “בשדרה”, ראה אור כבר בשנת תר”ץ במגזין “העולם” ( שנה יח גליון טז ע’ 315 ) עם כותרת במשנה פרקים מן הפואמה “מגילות גנוזות”. שיר נוסף “ספרים” עם כותרת “פרק מפואמה” ראה אור בשנת תרצ”ז בספר קלוזנר (ע’ 423 -426) אך רק בראשית שנות הארבעים החלה היצירה להתפרסם בצורה מאסיבית פרקים פרקים וכל השירים ראו כבר אור בכתבי עת לפני שפורסמו בספר ב-1950. שניאור פרסם עוד שני שירים נוספים בגליונות כו תשי”א- תשי”ב והם שובצו במהדורת דביר של 1958. שניאור עבד על היצירה אם כך במשך קרוב לשלושים שנה ויש מקום לראות בה מעין יצירת חיים

היצירה יצאה שוב לאור במתכונת מורחבת בתוספת שני שירים נוספים ב-1958 במסגרת מהדורה מהודרת בת שני כרכים של כל כתבי שניאור בהוצאת דביר שהייתה בגדר סיכום של יצירתו ושל חייו.

אך היצירה נתקלה באדישות ואף בעוינות מהביקורת ובראש ובראשונה דווקא מהיוצרים שלכאורה היו צריכים לקבל אותה בברכה, “העברים הצעירים”, אנשי התנועה הכנענית של יונתן רטוש, אהרון אמיר ועמוס קינן. אלו התקיפו אותה ואת מחברה בארסיות.

לאחר מכן מעמדו של שניאור רק הלך והתדרדר בחוגי הספרות הצעירה של ישראל. הוא עזב את ישראל בזעם שנים בודדות לאחר שהיגר אליה, ומת בחו”ל. מאז הפך האיש שנחשב למועמד לזכייה בפרס נובל  לשכוח כמעט לחלוטין למרות ניסיונות בודדים מאוד פה ושם לעסוק בו מחדש .

(  נציין שרק שני חוקרים עסקו בפירוט בשניאור בשנים האחרונות אלו הם: הילל ברזל שדן דיון מקיף בשניאור המשורר בספרו שירת התחייה: אמני הז’אנר / [ספרית פועלים,   1997)
ודן מירון שעסק  בשניאור כמספר באחרית דבר למהדורה חדשה של ספרו של שניאור  “אנשי שקלוב ” |( הוצאת דביר ,1999)  ויש גם מאמר של רוחמה אלבג, ‏“אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים”, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008 .פרט לכך חוקרים אחרים עסקו בשניאור רק לעיתים בודדות.נותר לראות עם קובץ השירים המחודש של זלמן שניאור בעריכת חנן חבר הכולל מאמר גדול על שניאור ויצירתו ,ישנה את המצב הזה של חוסר עניין מוחלט בשניאור וביצירתו ).

במאמר זה  אנתח את שיר הפתיחה של “לוחות גנוזים” – “פקדונות” שנותן מעין הסבר (שממשיך בצורה מפורטת יותר בחלקים הבאים של היצירה) לגבי המניעים לכתיבת “לוחות גנוזים” וגם רומז לדעתי לשורש הסכסוך בין המשורר ובין אנשי התנועה הכנענית של יונתן רטוש.

אסקור את תולדות הפרסום של שניאור, את יצירתו “לוחות גנוזים” ובעיקר את המבוא שלה – “פקדונות”, את תכניה ותולדותיה ואדון בשאלה :

מדוע נתקלה “לוחות גנוזים” בקבלת הפנים הביקורתית העוינת שבה נתקלה מהחוגים של “התנועה הכנענית” שלכאורה היו צריכים לקבל פואמה כזאת בברכה מאחר שלכאורה תאמה את השקפת עולמם?

“פקדונות” הפתיחה ל”לוחות גנוזים”

קובץ:Zalman Shneor.jpg

“לוחות גנוזים” היא יצירה ענקית הכוללת שלושה חלקים שכל אחד מורכב כמה סעיפי משנה. במקור היא הופיעה כספר מיוחד.

את המונח “לוחות” יש לתפוס במובן של מגילות, גווילים. במקור התכוון שניאור לכנות את היצירה “מגילות גנוזות” וכך אכן מכונה היצירה בפרסום הראשון שלה בשנת תר”ץ 1930, אך לזעמו הרב המונח “נגנב” בידי הפרופסור סוקניק שהשתמש בו לתיאור הכתבים הקדומים שהתגלו בקומראן, לטענת שניאור בהשראת יצירתו שלו שעליה ידע סוקניק.   שניאור  סיפר שהארכיאולוג סוקניק שמע ממנו את שיריו ואת השם וחצי שנה לאחר מכן נתן לכתבים העתיקים שמצא את השם “המגילות הגנזוות ” לזעמו של שניאור שראה בכך פגיעה ב”זכויותיו” ונאלץ כתוצאה לשנות את שם הפואמה. ( לא ביקש רשות משניאור ” מעריב 19.5.1950)

לוחות גנוזים שירים

בפתח היצירה שואל המשורר :

אָנָּא בָּאוּ סִפְרֵי קִדּוּמַי?

אֶרֶץ אִי תַּסְתִּירִי אוֹתָם?

שִׁירֵי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַלִּים

עוֹקְרֵי שְׁכֶם בְּעַד כְּבוֹד אֲחוֹתָם.

אלו הם:

“תְּפִלּוֹת רוֹעִים כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן

בַּחֲלִילִים וּבַקָּשַׁת

קַלְעֵי אֶבֶן מוּל פָּרָשִׁים

מְלַמֵּד-בָּעִיר מוּל רָמְחֵי עֶשֶׁת

…מַלְהִיב לֵב עִם צָעִיר נִלְחַם

בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבַקְּטֹרֶת

בַּעַל צפָּעוּר לְפָנָיו יִכְרַע

לוֹחֲכָהּ עֲפַר בַּת “עַשְׁתֹּרֶת”

כבר מהפתיחה מכניס שניאור סממנים כמו פגאניים לשיר, עם האזכור של השמות של אלות כמו “יַרְדֵּן יִבְקַע יִכְבֹּשׁ עֵמֶק

יַעֲלֶה מְצוּדוֹת הֲרֵי בָּתַר

עַד כִּי יָבוֹא מִשְּׁכַן-שִׁילֹה

שָׁם לַדּוּד יִמְסֹר כְּתָבְךָ”.

המסר של הפתיחה ברור. המשורר שואף לעידן קדום של ויטאליות שהתבטאה גם בלחימה (“ירדן יבקע ,יכבוש עמק”) וגם בתרבות פתוחה יותר שהייתה מוכנה לקבל לתוכה אלים ואלות .

המצב הנוכחי שאותו רואה סביבו המשורר הוא ש:

“אֶת הַבְּקָעוֹת יָרְשׁוּ אוֹיְבַי …”

הֵן תַּגִּידִי לִי ,מוֹלֶדֶת

מְקוֹם לוּחוֹתַי הָאֲבוּדִים!

לֹא נוֹאַשְׁתִּי מְצֹא מַחְבּוֹאָם

בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שְׁנוֹת נְדוּדִים!

…”שְׁלִיחֵי רָצוֹן אֶחָד הָמָה :

תּוֹר וְחִפֵּשׂ אֶת הַמְּגִלּוֹת

אַחַת קְבוּעָה הַמַּטָּרָה

וְעִם שׁוֹנוּת הָעֲלִילוֹת

אַנְחוֹת לוּחוֹת קְדַם קְבוּרִים

אֶל תּוֹךְ אָזְנֵי שְׁלִיחֵי עוֹלוֹת

בְּהַר הַבַּיִת בְּהָרֵי אֶפְרַיִם

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל בַּחוֹלוֹת…

המשורר מתאר לאורך חלקי הפואמה הארוכה מאוד סיפורים שונים שאותם ניתן למצוא באותן לוחות גנוזים שנגנזו בידי יריבו של הנביא ירמיהו הכוהן פשחור בן אימר הכהן בליל הבריחה הכושלת של המלך צדקיהו ושארית צבאו מפני הבבלים המנצחים שהחריבו את יהודה ואת בית המקדש.

וכאן מן הסתם יש רמיזה טקסטואלית לאחד ממקורות ההשראה החשובים של שניאור, הפואמה הידועה של משורר ההשכלה יהודה לייב גורדון “צדקיהו בבית הפקודות” (1880) שבו תוקף המלך צדקיהו הכלוא את הנביא ירמיהו ואת מסורת הנביאים האנטי ממלכתית שלו. כאן לדעתי שניאור יוצא כביכול להרכיב מחדש את האידיאולוגיה והספרות שעומדת מאחורי אותה התקפה בפואמה של גורדון.

שניאור יוצא לכתוב מחדש את תולדות עם ישראל בימי התנ”ך אך מנקודת מבט המנוגדת לזו של הנביאים, הכוהנים ועורכי התנ”ך. נקודת מבט שהיא קרובה יותר לזאת של המלך צדקיהו כפי שתיאר אותו י.ל. גורדון והיא מעלה על נס את הלוחמים והנועזים בעם . מאידך קורא המשורר להרמוניה בין חלקי העם השונים גם אלו שמחזיקים באמונות שונות אלו מאלו ובמקדשים שונים כמו מקדש ירבעם בן נבט בבית אל. המשורר מביא כאן את הצד של מה שמכונה במקרא “נביאי השקר”, הלא הם נביאי האשרה והבעל ומציג את הצד שלהם כמי שמעדיפים שמחה על פני צער, ולמעשה מציג אותם בצורה סימפטית הרבה יותר משהוצגו עד אז ביצירה כלשהיא של הספרות העברית החדשה.

את מעשה הגניזה של כל אותם כתובים שנדחו מהתנ”ך מייחס שניאור לפשחור בין אימר הכהן יריבו של הנביא ירמיהו. ליל הבריחה הכושלת של המלך צדקיהו ושארית צבאו הוא גם מועד ההטמנה של הלוחות במערה. וזאת בתקווה שיום יבוא וצאצאי היהודים יגלו אותם מחדש.

המסר המצוי בשורות אלו ובשורות רבות אחרות בפואמה שיש למצוא את אותן מגילות גנוזות ויהי מה למען עתידו של העם.

המשורר ממשיך ומתאר כיצד בליל הלשונות של עולי בבל והנביאים האחרונים חגי וזכריה רק כילה את אותו כוח יצירה מקורי של היוצרים הקדמונים של הלוחות הגנוזים. נישואי תערובת הביאו עימם ללשון העברים גם אשדודית ועמונית ויוונית שהשחיתו את רוח העם ופגמו ביצירתו. ההתבוללות בתרבות יוון פגעה בזיקה החבויה לקולות הקדומים.

בחלק השני של הפואמה יוצר המשורר מחדש את דברי ימי הנדודים במדבר ובכיבוש הארץ אך בשלב זה היצירה היא נורמטיבית ומשבחת את אלוהי ישראל כאל חסד שאינו רוצה בקרבנות אדם. היוצא דופן היחיד הוא בכך ששניאור שם דגש חיובי על לוחמנותו של העלם בעת כיבוש הארץ אך גם בכך בהחלט לא היה יוצא דופן בספרותנו בתקופה שבה פורסמה היצירה.

הגרסה של שניאור מפסיקה להיות נורמטיבית כאשר היא מגנה את דוד שאותו הוא מתאר כמורד וחתרן צבוע ורצחני העוסק בהכרתת בית שאול, לעומת שאול הצדיק.

החלק השלישי הוא “מועדי בית אל” שמושמע כמעין נבואה של נביא שקר ערום העוסק בבעל ובבעלית. כאן שניאור מקדש את בית אל, המקדש של ירבעם בן נבט מפלג הממלכה הקדומה, ושם דגש בצורך בשיכרון החיים ובביטול גזרות על האירוטיקה של החיים. הסיפור מתאר את מאבקו של אליהו הנביא בנביאי הבעל והאשרה מנקודת מבטם של נביאי הבעל שמוצגים בצורה סימפטית באופן יחסי. המשורר מסביר לנו בפואמה שיש היגיון במעשיהם השונים, ואין לראות בהם רק אמונות תפלות מטורפות. זוהי גישה שונה מאוד מהגישה המסורתית שדוחה את כל האמונות האלו באופן גורף ומוחלט.

בסופו של דבר המסר הוא של איחוד יש צורך שכל שבטי ישראל וכל הקבוצות בישראל יגיעו לשלום וישתלבו זה בזה:

“חֲבָקוּם יְשִׁישֵׁי יְרִיחוֹ

אָחוּז בִּזְקֵנָם וְנֶשֶׁק

אַחִים חַפִּי פָּשַׁע כֻּלָּנוּ

וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל שְׁלוֹם עוֹלַם

על פי השורות האחרונות של הפואמה בפרק הנקרא “נמצאו!” אותן יצירות אבודות יעמידו לחלוטין בצל את כל יצירות המופת של הספרות העולמית:

“,יִשְׁתַּחֲוֶה בַּיְרְוֹן בֵּרְאָה

בְּצַלְעוֹ אֶל מְקוֹר כָּל הַמְּקוֹרוֹת

וְגִתָּהּ יִתְחַבֵּא בְּתָאוֹ

שֶׁל פַאוֹסַט עַד יִתְפּוֹצֵץ בָּעַמִּים

זֶה חֹמֶר הַשְּׂרֵפָה הֶחָדָשׁ

שֶׁעָלָה מִקִּבְרוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְשֶׁקְסְפִּיר הַנֶּעֱרָץ בַּחוֹזִים

יֶאֱסֹף גִּבּוֹרֵי מַחֲזוֹתָיו.

כְּאִסּוּף עֵדֶר נִבְהַל, עַד תִּשְׁקֹט

זוֹ סַעֲרַת הָעִבְרִים בָּעוֹלָם.

לכאורה יש כאן יצירה בעלת מגמה “כנענית” ברורה ביותר המקבילה לאידיאולוגיה של המשורר יונתן רטוש, אך כבר בעמוד הראשון נרמז לנו שלא כך הוא:

“אֶרֶץ אֶרֶץ, מַה תַּזִּילִי

דִּמְעוֹת טַלַך וְדִמְעוֹת יוֹרֶה!

וְלֹא תִּתְפַּיְּסִי לִי בַּגְּפָנִים

וְלֹא בְּפַרְעוֹת צַבָּר פּוֹרֶה.

נראה שבמונח “צבר” רומז שניאור לתפיסה של המשורר יונתן רטוש שקרא לנטוש את התרבות היהודית “הגלותית” אליה התייחס בבוז מופגן וקרא ליצור תרבות חדשה המבוססת על ערכי התרבות העברית הקדומה של ימי התנ”ך, תפיסה אותה שלל שניאור

בניגוד ליונתן רטוש לא ראה שניאור כל סיבה מדוע יש לחזור לעבר הרחוק בלבד, תוך שלילת כל מה שבא אחר כך. הוא אינו בא לזלזל ולמחוק את כל מה שיצרו היהודים בימי הביניים ובזמן החדש, אלא רק להוסיף להם עוד פרקים חסרים ללוחות הקדומים שלהם.

ובכך היה אכן הבדל השקפה יסודי בין רטוש לבין זלמן שניאור שמן הסתם היה הסיבה לסכסוך ביניהם למרות הקרבה לכאורה בהשקפות.

מקורות ההשראה ל”לוחות גנוזים”

זלמן שניאור הצעיר בעיר פאריז

לדבריו של שניאור המחשבות על יצירה מעין זאת החלו להתרקם עוד בילדותו כאשר מנקרת הייתה השאלה במוחו “אנא באו ספר מלחמות ה’ ו”ספר הישר” היינו שירי כיבוש כנען? ואיכן באו חזיונות נביאי השקר וכוהני עשתורת?” לבו הולך שולל אחריהם סיפר כי “וודאי נמרצי מעוף היו חזיונות ימי האלילות הללו, נמלצי השפה ומלאי חדוות החיים” והם השפיעו על דורי דורות ועל מלכי ישראל ויהודה שרבים היו בהם עושי הרע מעושי הטוב… ומחשש להשפעתם זאת נידונו לגניזה.

וכל מה שנותר אחרי אותה הגניזה סיפר “נראה בעיניו כ”עמודי הדר מגולפים עטורי כותרות שנשארו במניין אדיר ונהדר ,רב חצרות ואולמים העומד עד היום לנס –נס לישראל ולכל אומות העולם“. על בסיס זה, סיפר, עלתה התכנית ליצור כמין בבואה למה שאבד לנו ,בבואת סגנון ,צבעים ומעשים” ( ראו ” ד.ג “לוחות גנוזים הוצאו מהגניזה: ז.שניאור מספר על תולדות ספרו שעורר ויכוח עוד בטרם היה לספר “מעריב 8.12.1950 )

לי נראה בכל אופן שהרעיון ליצירה מעין זאת קרם עור וגידים רק בשנות שהותו של שניאור בשנות העשרים והשלושים בפאריז, שניאור החל מסוף שנות העשרים כאשר ישב בצרפת והחל להתעניין במיתוסים הקדומים של עם ישראל,

יש מקום לשער  שעבודת ההכנה והמחקר  של שניאור  לפואמת  הייתה עמוקה  מאוד והושפעה מהדעות שהיו “באוויר ” בחוגים האינטלקטואליים בצרפת בתקופה זאת שניאור ישב בצרפת מ-1924 ואז ימי מלחמת העולם השנייה כאשר נאלץ להימלט ממפני הנאצים. . .

בצרפת  היה אז עניין עמוק בתרבויות דומות של הפיניקים ותרבויות המזרח הקדום שהתעורר בידי חוקרים ידועים כמו וקטור ברארד שכתב כמה מחקרים בשנות העשרים על המוצא הכנעני פיניקי של התרבות היוונית  והשפיע על משוררים שונים בלבנון ובשפה העברית ובראשם שאול טשרניחובסקי   שאותו הכיר שניאור  אישית גם בעיר פאריז.  טשרניחובסקי   כתב שירים כמו “פגאניים”  ברעיונותיהם . שביטאו מעין הזדהות עם “כנעניות ” שאותה הציג טשרניחובסקי  כאם המשותפת של היהדות והיונות ( בהשראת רעיונותיו של  ההוגה הצרפתי ויקטור ברארד) דבקותו של שטשרניחובסקי באלילי הקדם נראתה בעיני המשורר לא ככפירה אלא כבסיס לתיאור מהפכני של תולדות ישראל שבמסגרתו התחייה הציונית היא חזרה לעברה הכנעני של האומה שקיימה בו את ייחודה בזיקה הדוקה לתרבות המשותפת לשאר האומות. ותוך קשרים הדוקים עם הטבע.

טשרניחובסקי היה נפגש רבות עם שניאור ועם חיים הזז  בפאריז.ויש כל מקום לחשוב שהם היו מנהלים דיונים גם בנושאים אלו.

חיים הזז ידידו הטוב של שניאור  פירסם אז את סיפורו הידוע “חתן דמים ” ( 1929)  שהוצג כמיתוס קדום בעל אלמנטים כמעט פגאניים ברורים מאוד שבו מתוארות ההתרחשויות מנקודת המבט של אישתו של משה ציפורה שהיא אישה פגאנית הרואה את אלוהים כישות פגאנית במובהק. . חיים הזז סיפר לימים בראיונות  שנתן בשנותיו האחרונות  על תקופה זאת  שבפאריז היה בקשרים הדוקים ביותר עם המשורר זלמן שניאור שאליו היה נוסע ברכבת לשיחות ארוכות מידי שבוע ועם המשורר שאול טשרניחובסקי שהיה עורכו בכתב העת “התקופה ” כשפירסם שם את “חתן דמים”   ( ראו על הקשרים ההדוקים בין שניאור וחיים הזז בפאריז אצל  -אגמון ,גליה “לשלמות אין גבול “( שיחה עם חיים הזז) “מאזניים כ”ו (ד) מרס 1968 ע’ 257-261.ושוב בתוך “זכרון לגליה ירדני –אגמון :משלה ועליה ( 1970) ע’ 98-109 .  כולל מידע  חשוב על חייו של הזז בפאריס בשנות העשרים ).

ניתן לשער שעניינו של שניאור בנושאים אלה הושפע מאוד מהשיחות שהיו לו בנושא עם הזז[ וטשרניחובסקי בפאריס כמו גם האווירה התרבותית הכללית שהייתה שם של עניין במזרח הקדום ובעיקר בתרבות הפיניקית –הכנענית הקדומה שהגיע לסוג של שיא עם התחלת הגילויים   בתל ראס שאמארה בסוקריה בידי ארכיאולוגים צרפתים שחשפו שם  את העיר הכנענית הקדומה   אוגרית ב-1929 שם התגלו אפוסים כנעניים קדומים שמן הסתם השאירו רושם  עז על שניאור שהחל לכתוב אז את “לוחות גנוזים”  שלו.

עוד מקור השפעה והשראה היה החוקר  הארכיאולוג  והסופר וחוקר הספרות העברית   נחום סלושץ  ( 1871-1966) שפירסם בכתב העת “השילוח ” סדרת  מאמרים בשם “כנען ועבר”  שבה שם דגש על הקרבה בין התרבות הפיניקית כנענית של צור צידון וקרת חדשת והתרבות העברית התנ”כית וקבע כי בני ישראל היו “שותפים עם הכנענים בתרבות ואפילו בעבודת הבעלים בכל דורות המלוכה הכפולה “.סלושץ מצא את עקבות התרבות העברית –פיניקית בצפון אפריקה ולחופי כל אגן הים התיכון צפון אפריקה ועד גדות האוקיאנוס נכבשו לפני התרבות העברית כנענית כתב ותרבות המערב מוצאה כתוצאה בארץ העברים. בתרבות שהייתה בחלקה לפחות אלילית. סלושץ  גם תירגם את “סלמבו ” של גוסטב פלובר ” רומן העוסק בתרבות ה”כנענית ” הקדמוה של העיר קרתגו של ימי חניבעל

יש כל סיבה לחשוב ששניאור שקרא ופירסם ב”שילוח” והיכיר את עורכו קלוזנר   הכיר היטב את רעיונותיו של סלושץ  ולאמיתו של דבר אנו יודעים שהוא  היכיר אותו אישית ממאמר מיוחד שפירסם על חייו ועל קשריו עימו . ( זלמן שניאור מתאר בפרטנות ואת קשריו עם פרופסור נחום סלושץ בפאריז במאמרו “הפרופסור נחום סלושץ” בספר דוד פרישמן ואחרים דביר 1959 ע’ ע’ 83-92)

. מקור השראה חשוב עוד יותר על שניאור היה הפילוסוף הגרמני ניטשה שבספרים כמו “כה אמר זרטוסטרה ( שתורגם בשנים 1909-1911 בידי דוד פרישמן, בסגנון תנ”כי מובהק ) : קרא להחזרת הערכים פגאניים הקדומים של התרבות היוונית הקדומה ושל התרבות העברית התנ”כית ובעיקר הקדם תנכית לתרבות המודרנית. שניאור שאולי היכיר את ספריו של ניטשה במקורם או בתרגומם ובוודאי היכיר אותו דרך הפרשנות של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי הירבה להשתמש ביצירותיו ברעיונותיו של ניטשה.

שניאור יכול היה להכיר גם חוקרי מקרא צרפתיים כמו פרופסור אדולף לודס ( 1867-1948) שבספרו מ-1930 “ישראל מראשית הימים ועד אמצע המאה השמינית לפה”ס ” תיאר את העם העברי הקדום כעם פגאני לכל דבר שיצר את המונתאיזם רק בתקופה מאוחרת ביחס בגלות בבל. ( לעברית תורגם ספרו של לודס בשם  ישראל – קדמוניות העם והארץ /בתרגום מרדכי חלמיש   מרחביה :   ספרית פועלים,   1956 ויצא לאור שוב במהדורה מתוקנת ב-1960. פרסום הספר אז בעברית מראה מן הסתם על העניין ברעיונות “הכנעניים ” ששרר אז בציבור הישראלי.

מכיוון ששאול טשרניחובסקי  וחיים הזז ,החוקר  נחום סלושץ  שעסק גם הוא בנושאים אלו ביצירותיו ( ) וזלמן שניאור שהו בפאריז באותו הזמן  קיימו בינהם קשרים מסועפים ועסקו ביצירותיהם   ( חיים הזז ביצירותיו “חתן דמים ” שפורסם ב”התקופה” ב-1929 על משה רבנו ואישתו ציפורה ” ו”ימלא ” שפורסם רק לאחר מותו על ימי השופטים ) בנושאי העבר הפגאני “הכנעני ” של עם ישראל ,ניראה לי שיש מקום לקרוא להם “חוג ” שעסק בנושאים אלו.ובהחלט ייתכן שהדיונים שקיים שניאור  בעל פה  עם שני יוצרים חשובים  אלו   השפיעו על יצירת “לוחות גנוזים  “.

לדעתי לא מן הנמנע ששניאור   החל לחשוב עוד בשנות העשרים על  “לוחות גנוזים  ” כיצירה שמאחוריה עומדת אידיאולוגיה לא שונה בכך בהרבה אם כי קיצונית פחות מזת שהחזיק בה לימים המשורר יונתן רטוש ואנשי הקבוצה “הכנענית ” שלו  כפי שטוען כבר המבקר ברוך קורצוויל  ( במאמריו “ההשפעה של פילוסופית החיים על הספרות העברית בתחילת המאה העשרים ” ו”מהותה ומקורותיה של תנועת “העברים הצעירים “(הכנענים) בספר “ספרותנו החדשה –המשך או מהפכה?)

לא לשווא  האידיאולוגיה שמאחורי יצירה זאת שימשה כמקור השראה לאנשי קבוצה אלו שכידוע שהושפעו מאוד משניאור.

אך  כפי שנראה לימים  הם יצאו כנגדו במעין מעשה של “רצח אב”. .

שניאור והתנועה הכנענית

האות “אל”ף סמל התנועה  של “העברים החדשים ” או התנועה ה”כנענית “.

לזלמן שניאור הייתה השפעה מסויימת, ואולי אף השפעה רבה, על כמה מאנשי התנועה הכנענית ובראשם המנהיג יונתן רטוש וגם על הסופר והמשורר בנימין תמוז.

יונתן רטוש

היה זה בפאריז כמה שנים מאוחר יותר ששם קיבל יונתן רטוש מידידיו תושב פאריז עדיה חורון את הרעיונות הראשונים של מה שהפך לימים האידיאולוגיה של הקבוצה הכנענית, ואולי פגש שם גם את שניאור ושוחח עמו. רטוש הכיר יצירות שונות של שניאור. קובץ השירה הראשון שאותו קרא רטוש כילד ואותו קיבל כנתנה  היה של שניאור “שירים ופואמות”, קובץ שריגש אותו בילדותו . לדבריו “הוא השפיע עלי מאוד והערכתי אותו מאוד ” עם זאת לדבריו בבגרותו נרתע משירים אלו בגלל פשטותם היתרה ( “ראיון   עם יונתן רטוש” דבר השבוע 18.5.1972 ע’ 20)

. בשיריו הראשונים היה רטוש מרבה לחקות את שניאור (כמו משוררים אחרים מקורבים לשניאור כמו טשרניחובסקי ויעקב כהן) לימים גנז שירים אלו ולא פרסמם בספר.

מוטיבים קדם כנעניים העוסקים באלים בעיקר באלות הכנעניות הקדומות אפשר היה למצוא בשירים של שניאור על העשתורת ולילית, ורטוש בוודאי הכיר אותם גם משירתו, אולם לימים התכחש רטוש והתכחשו חבריו מהתנועה הכנענית לכל השפעה משניאור ויצאו נגדו בהתקפות חריפות.

מדוע? ככל הנראה משום שחשו שיש בינם ובין שניאור הבדלים יסודיים.

נראה שההבדל הגדול בין רטוש ושניאור היה שבעוד ששניאור רצה לרענן את התרבות היהודית העתיקה, ולהכניס בה יסודות ארציים אליליים אך בלי לוותר על המהות הישנה, הרי שרטוש היה רדיקלי לעין ערוך יותר ושאף ליצור תרבות ארץ ישראלית חדשה שתהיה נקייה לחלוטין מכל השפעה יהודית “גלותית”.

התוצאה היא שבין השניים אכן יש, לכאורה לפחות, הבדלים מהותיים: אצל שניאור יש תחושה של עושר תרבותי ולשוני, רב רבדיות ורב צדדיות בגלל השימוש ברבדים ואלמנטים תרבותיים שונים מהתקופות השונות של תרבות ישראל, ואילו אצל רטוש הטהרני ישנו אפקט של מונוליתיות אחידה. (אך יש לציין שזהו רושם חיצוני בלבד, ויש יצירות שונות של רטוש שלא בהכרח עונות על הרושם הזה, אם בודקים אותן לעומק. כך בין השאר אפשר למצוא אצל רטוש השפעות של ספר הזוהר הקבלי-גלותי. עם זאת השפעות אלו אינן בולטות למי שאינו מומחה).

לדעת זיוה שמיר יש לראות את מערכת היחסים בין רטוש ושניאור כמערכת יחסים שהפכה ממשיכה טבעית לשנאה עזה שעצם עצמתה מראה על חששו של רטוש מפני שניאור דווקא בגלל הקרבה האמיתית שהייתה ביניהם, לפחות בשלבים הראשונים של יצירתו של רטוש .

בנימין תמוז .בסוף שנות הארבעים פעיל בולט של התנועה “הכנענית “. קיבל את פניו של שניאור כשזה בא לבקר במדינת ישראל במאמר “כנעני ” פרוגרמטי.

ביטוי מצוין ליחס האמביוולנטי, שלבסוף הפך לעוינות, של אנשי התנועה הכנענית לשניאור נמצא במאמר/מכתב של אחד מהחברים הבולטים בקבוצה בנימין תמוז שהופיע בעיתון הארץ ב-1949.

והנה קטעים מתוכו :

לזלמן שניאור שלום

“מדבר אני כצעיר עברי אשר הולעט בבית הספר בכתביהם של כל כותבי העברית, אך בעוד שמנדלי, סמולנסקין והאחרים נשארו פרקים בחרימסטומטיה, פרקים שצריך היה ללמדם כדי לעמוד בבחינות הנה דבריך שלך חדרו לדמנו ונעשו חלק מישותנו”:…

הקשב איפה זלמן שניאור משורר גדול ואהוב… תמיהות רבות יש לנו עליך…

כתבת פעם

בִּמְדִינַת הַצָּפוֹן בְּבֵית אֹסֶף קוֹדֵר

מְצָאְתִּיךָ עַשְׁתֹּרֶת קְטַנָּה, יְלִידַת כְּנַעַן

ואתה ארגת מסכת נפלאה של געגועי בן אובד אל סמל מכורתו…

יש לי שאלה קטנה: מדוע מצאת אותה במדינת הצפון? מדוע לא כאן? והרי היא מצויה כאן בכל תל חפירות תחת כל עץ רענן? כאן בארץ מולדתה?

אנו בולעים בצמא כל דף מספרי שיריך ואנו מוסיפם לתמוה: עשתורת התגלתה לך בבית אוסף קידר בצפון יום השבת נתגלה לך בצרפת, ומה התגלה לך בתל אביב?”

וכך המאמר ממשיך ותוקף את שניאור על שהוא מדבר כמו “כנעני” ומוצא שרידי אלים כנעניים בחו”ל במקום למצוא אותם בארץ כנען האמיתית ששם עליו להתיישב עם רצונו להוכיח את אמינות רגשותיו, שהרי עבור “הכנענים” הטריטוריה הייתה חשובה מאוד. התפיסה הכנענית של רטוש הייתה שכל עם ולכל לאום נוצר רק במקום ספציפי מאוד, ואם יועבר למקום אחר הרי שיצור בהכרח תרבות שונה. אם נזכור זאת הרי המסקנה היא לכאורה שמה שתמוז מתכוון אליו ברמיזותיו הוא שמי שחי באירופה בלב התרבות האירופית אינו יכול לשיר משם על געגועיו לתרבות שאותה אינו מכיר ממקום חיותה האמיתי. על מנת לעשות זאת עליו לחזור לארץ כנען .

אלא שהתקפות נגד שניאור נמשכו מצד אנשי התנועה הכנענית, גם כאשר התיישב לבסוף בישראל ב1951.

זלמן שניאור עם דוד בן גוריון וישראל  רוקח בטקס הענקת פרס ביאליק לשלושתם. טקס שלכאורה “הכריז ואישר על מעמדו “הקאנוני ” של שניאור בספרות העברית.

ב-1950, במקביל לעלייתו לארץ ישראל, שניאור פרסם את ספר השירה הכמו כנעני “לוחות גנוזים”,שעליו החל שניאור  לעבוד  כאמור עוד בראשית שנות השלושים כאשר רטוש היה עוד סטודנט צעיר בפאריז.

בספר זה ניתן לראות לכאורה כספר השירה ה”כנעני” האולטימטיבי, בקריאתו לחזור לעבר הקדמון של האומה העברית ולהעלות מחדש פרקים בתולדותיה שהושכחו במכוון בידי עורכי התנ”ך הקנאים .

אולם בשלב הזה רטוש סירב לקבל את שניאור כאח רעיוני אולי בגלל שראה בו דמות גלותית שאין לה מקום בארץ ישראל. גרוע מזה הוא ראה בו חקיין “יהודי” של אלמנטים “עבריים טהורים” שאינו מסוגל לחדור לאמת הפנימית שבהם.

בחורף 1950 פרסם רטוש ביקורת קשה על שניאור שבה נכתב בין השאר:”לאמיתו של דבר מדובר במשורר שאינו יותר מאשר משורר “גיל המעבר בין הילדות  לנעוריםמידת העצמיות (אצל שניאור) אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש –אם גם הוציא מתחת ידו כמה זמירות ומעין שירים ומכתמים נאים למדי“. זהו בעצם “נער שטחוחי פעלתן ומתרברב החוזר כמחדש בלי שום קו של מקוריות ואמונה ,אחר כל צורת שמלה עוברת וכל שמץ רעיון ( מן הרגש אין בו הרבה ) מאלו שבעלי פיליטונים מחוננים דשים בהם בקרן זוית של עיתון “בניגוד לביאליק וטשרניחובסקי שיחד עימו נחשבו אז ל”שלושת הגדולים ” של שירתנו החדשה לא יצר שניאור אסכולה והשפעתו המעטה “מתנדפת והולכת עם שלהי גיל ההתבגרות “.( רכילות” אל”ף ינואר 1950 ( חתום י.ר.)

ב-1952 התפרסמה באל”ף ביקורת מאת “גימ”ל” (כנראה על פי הסגנון רטוש שנהג אז לחתום תחת השם”חנן גבל”) שבה נכתב על הריתמוס של היצירה שאותו היציג שניאור כ”תנ”כי”.

רטוש כתב: “לא רתמוס תנכי אלא מין דברנות משונה בנגינת האשכנזים של נער “החדר” החצוף שהציץ ונפגע והציץ וחשף”. בהמשך המאמר תואר שניאור כ”אורח פורח הממשמש באוצרות עתיקים באצבעות של סוכן נוסע ועושה לו אותם כמין חומר למרכולתו ומסעין ב”יריד היהודים” . ( אל”ף גיליון יג מארס 1952 עמוד 10.)

וכך בעוד ששניאור נחשב בעיני אחדים לפחות כ”מקורב לכנענים” אם לא אחד מהם, ואם נרצה “ראשון לכנענים”, “שמשון הצעיר” כפי שכינה אותו ביאליק או “נמרוד של הספרות העברית” כפי שכינה אותו מבקר אחר ( פינס, דן “האדם והיוצר” דבר 20.3.1959 )

( ויש לשים לב לשם כמו זה של הפסל של דנציגר שהיה כה נערץ על חברי התנועה הכנענית), הרי בעיני הדור הצעיר יותר של רטוש ואנשיו הוא נחשב כ”יהודי גלותי מעמיד פנים” סוחר “יהודי” גלותי מצוי החודר לשטח לא לו. הם ראו בסערת המזג המזרחי של שיריו העמדת פנים מגוחכת, ולעגו לו על אופיו.

זלמן שניאור נגד עמוס קינן

עמוס קינן בראשית שנות החמישים ,נציג בולט של התנועה ה”כנענית “.  .נתבע לדין בידי זלמן שניאור בעקבות רשימה לעגנית שכתב על שניאור.

העימות  בין שניאור ואנשי הקבוצה הכנענית היגיע לשיאו  בראשית 1952. בעקבות רשימה בשם “ברכה לזלמן שניאור”  שפורסם במדור “עוזי ושות'” שאותו כתב חבר בולט בקבוצה הכנענית עמוס קינן ב-28 בדצמבר 1951, שהיה מעין המשך ישיר למאמרו של תמוז,ידידו ועמיתו של קינן ,  והיה בו לעג ארסי לאישיותו והתנהלותו של שניאור בישראל “..

קינן כתב שם :

זלמן באת בזמן…לא אשאל אותך כמו  שעשה ידידי המשורר הצעיר “איפה היית כשנלחמנו ” ( קינן מתכוון כאן למאמר שהובא למעלה של בנימין תמוז שהוא “המשורר הצעיר הנזכר “)  מפני שלא חשוב איפה שהייתה אז ,כמו שלא חשוב איפה אנחנו עכשיו .העיקר שאנחנו ובייחוד הסופרים שלנו צריכים כאן איזה ברנש זקן גס רוח שהיגיע הנה אתמול וצוחק על כולם ומספר עליהם בדיחות רקובות משקלוב “….

הרשימה המשיכה מכאן בלעג אכזרי  שאולי היה חסר תקדים בארסיותו כלפי זלמן שניאור אישיותו ופועלו. ( המדור עוזי ושות”  שאותו יצר  בנימין תמוז ואותו כתב קינן היציג דמות של  הצבר העוקצני “הלועג ובז  לגלותיות ולנציגיה במדינת ישראל  ). שניאור שנודע  לשימצה ממש  במזגו החם זעם כל כך עד שבאירוע יוצא דופן בספרותינו תבע לדין את  עיתון “הארץ”   ואת העיתונאי עמוס קינן  על  רשימה זאת .  ומן הסתם הייתה  כאן תגובה לכלל היחס שלו זכה מאנשי התנועה הכנענית שלו היה מודע היטב.( ראו :נפסק משפט ז.שניאור –הארץ”  דבר 24.11. 1953)

שניאור  מצידו לא נשאר חייב ותקף בחזרה  את “הכנענים” גם  בשירתו .

למשל בפואמה “אכזבים  ( תשי”ד”) “:

ו”כנענים ” תחזה עיניך הריקות

מבפרברי –סטרי ומפילשויקי באו

מתחילים מאלף גמלונית ומשבשים

כל פתח בחיריק ..ודוקרים מוריהם

במלמד שגנבו משולחן בית ספרם ” [i

( מצוטט ב”הילל ברזל “שירת התחייה ” ע’ 189. )

ובפואמה “המנצח על הפרפרים “

..ככנענים הם מושכים בכנף כל מזמזם

ומלחכי שיירים מגביעי החשק

“עוף הנה ובוא בחר” !

רף-רף ופר-פר![

( כתבי זלמן שניאור ע’ שכח)

וכך שתי התופעות שהיו משיקות שניאור ואנשי התנועה הכנענית (ובהחלט ניתן לראות בכנענים כתופעת בת של שיריו של שניאור) הפכו ליריבים בנפש.

188940

זלמן שניאור על גלויה :תרגום הכיתוב על הגלויה באידיש: “כמה עשיר הוא המוות הלבן, כמה עניים הם החיים! ואנחנו כקבצנים מלקטים את הפרורים” : ז. שניאור.

אוסף  מרים וליב קלוץ http://digitool.haifa.ac.il/R/?func=dbin-jump-full&object_id=188940&local_base=GEN01

נשאלת השאלה : מדוע בעצם  נתקלה “לוחות גנוזים” בקבלת הפנים הביקורתית העוינת שבה נתקלה מהחוגים של “התנועה “הכנענית ” שלכאורה היו צריכים לקבל פואמה כזאת בברכה מאחר שלכאורה תאמה את השקפת עולמם ?

ספר השירה של המשורר העברי הידוע והנערץ ו”המימסדי ”  זלמן שניאור משנת 1950 “לוחות גנוזים ” היה לכאורה אישור פואטי “אולטימטיבי ” של השקפת העולם של קבוצת הסופרים והמשוררים הצעירים “העברים הצעירים ” “הכנענים.

בפועל “לוחות גנוזים ” הפך לטרף לזעמם של הכנענים במאבק בין שתי השקפות שעל פניהן היו דומות מאוד אך היו בהן הבדלים משמעותיים שהפכו כנראה גם בגלל פער הדורות והתנסויות החיים למכריעים. “הכנענים” לא יכלו לסלוח לשניאור על כך שפעל רוב חייו בחו”ל ואת העובדה שחלק נכבד מיצירתו כתב ביידיש “גלותית ” שלה בזו. הוא נראה בעינהם כסמל “היהודי הגלותי”.

המאבק הזה לדעתי עוד הוחמר בגלל התפיסה הביקורתית של מבקר מבחוץ ברוך קורצוויל שבמאמר החשוב שכתב על התנועה הכנענית ”  “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, לוח הארץ תשי”ג וגם במאמרים קודמים  זיהה בשניאור את אחד ממקורות ההשראה של “הכנענים” זהות שהכנענים וגם שניאור היו נחושים בדעתם להימלט ממנה. לאנשי התנועה שראו עצמן כצברים טהורים שאין להם כל קשר לגלות היה קשה לקבל פירוש כזה של האידיאולוגיה שלהם ויותר מכל התקשו בשלב זה לראות את שניאור שנראה בעינהם התגלמות של היהודי הגלותי הנודד מארץ שהיגיע לארץ ישראל מסיבות כלכליות גרידא כמקור של האידיאולוגיה שלהם (כפי בחשבון אובייקטיבי אכן היה).

סר וזעף  ומתוסכל שניאור עזב בסוף ימיו את ישראל לטיפולים רפואיים ומת בארה”ב. לדברי הסופר  חיים הזז בשיחות שניהל עם העיתונאי אלחנני שניאור החליט בימיו האחרונים לעזוב את ישראל  ולמעשה לרדת ממנה , ואף היציע לו לעזוב יחד עימו.

מעמדו הספרותי  של שניאור לעולם לא חזר לקדמותו אולי גם בגלל התקפות הכנענים שנראו כנציגי השירה הצעירה עליו.

מעניינת העובדה שלימים התגלה שכמה מההאשמות שבהן האשימו הכנענים את שניאור בזיוף ובהונאת הקוראים היו מדוייקות. החוקר עוזי שביט ניתח את לוחות גנוזים וגילה שבניגוד לטענת שניאור ריתמוס של הפואמה אינו תנ”כי אלא בחלקו לפחות היה אשכנזי טהור.וייתכן שתחושה אינטואיטיבית שהייתה לרטוש בנושא זה גרמה לעוצמת ההתקפות שלו על שניאור.

ביבליוגרפיה

ברזל, הלל, היסוד האנטי תנ”כי בשירתנו החדשה, אוניברסיטת בר-אילן, תשכ”ג

‬ ברזל, הלל גבהות הכיסופים – שירה מתקנת עולם: עיקרי השקפה ואמונה מ”צדקיהו בבית הפקודות” ועד “הכול הולך”, תל-אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל, תשנ”ג 1993

ברזל, הלל, שירת התחייה: אמני הז’אנר, ספרית פועלים, 1997.

ג., “לוחות גנוזים הוצאו מהגניזה: ז.שניאור מספר על תולדות ספרו שעורר ויכוח עוד בטרם היה לספר” מעריב 8.12.1950

יצחקי,ידידיה ” עיון בשיר”ההולכי בחושך”יונתן רטוש בין האידיאולוג למשורר”” מתוך יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו עם עובד ,1983 . ע’ 230-254.

מירון,דן “על שירת יונתן רטוש” ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1962 ע’ 111-175.

מירון, דן “בין שנינה להשבעה :על משמעותו של עיקרון מבני מרכזי בשירת יונתן רטוש” סימן קריאה, 15, ינואר 1982.

פורת, יהושע, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח ,תל-אביב : מחברות לספרות, 1989.

‬ פינס, דן “האדם והיוצר” דבר 20.3.1959

קורצוייל, ברוך “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, לוח הארץ תשי”ג.

קורצוויל ברוך”השפעתה של פילוסופייה חיים על הספרות העברית בתחילת המאה העשרים” בתוך ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 225-269

שביט, יעקב מעברי עד כנעני: פרקים בתולדות האידיאולוגיה והאוטופיה של “התחיה העברית” ירושלים: דומינו, 1984.

‬ ‬שביט, עוז. “האמנם ריתמוס תנ”כי? “לוחות גנוזים” לזלמן שניאור” הספרות, 30/31 (1981) 101-108

שמיר, זיוה להתחיל מאל”ף: שירת רטוש מקוריות ומקורותיה, הקיבוץ המאוחד ,1993.

תמוז ,בנימין,”לזלמן שניאור –שלום”, הארץ, 14.11.1949.

וראו ברשת

זלמן שניאור בויקיפדיה

  • זלמן שניאור ב”לקסיקון הספרות העברית החדשה
  • זלמן שניאור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  • רוחמה אלבג, “אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים”, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008
  • ארץ שוויצר על “ימי הביניים מתקרבים ”

    אלי אשד : בעקבות חתן דמים של חיים הזז”מגזין יקום תרבות

    החלק הראשון

    החלק השני של המאמר .

    החלק השלישי של המאמר

    ראו החלק המשלים של מאמר זה

    אלי אשד “ההשבעה של יונתן רטוש ”

    14 תגובות

    1. […] זלמן שניאור נחשב בעבר הלא כל כך רחוק לאחד מגדולי השירה העברית ,יורשו המוכר של ביאליק וכמי שמועמד לזכות בפרס נובל . מאז הוא נשכח לחלוטין  למעשה "נגנז " .גם בגלל סיכסוף מתוקשר מאוד שהיה לו עם חברי "התנועה הכנענית " ובראשם יונתן רטוש ועמוס קינן שהושפעו ממנו עמוקות ובו בזמן יצאו נגדו בארסיות. ונשאלת השאלה מדוע ? הגניזה של זלמן שניאור […]

    2. יְהַוֶּה עֱזוּז וְגִבּוֹר

      יְהַוֶּה אִישׁ מִלְחָמָה

      קוֹמָה יְהַוֶּה וִיפֻצּוּ אוֹיְבֶיךָ

      וִינֻסּוּ מְשַׂנְּאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

      ההשבעה של יהונתן רטוש לאל יהוה בפואמה “ההולכי בחושך “.

      יונתן רטוש אחד מגדולי המשוררים בשפה העברית פעל ליצירת תרבות חדשה במדינת ישראל תרבות שמצעה יהיה מבוסס על המיתוסים הקדומים של התרבות העברית הכנענית העתיקה.

      לשם כך פעל להחזרת השפה העברית לשורשיה הכנענים האוגריתית הקדומים שכן האמין שבכוח המילה אפשר ליצור תרבות חדשה. וכתוצאה מכך כמה משיריו ובהם שיר הקינה המיתי “את נשמת ” ומעל לכל הפואמה האידיאולוגית נבואית “ההולכי בחושך ” שניתן לראות בו מעין התייחסות ותגובה סמויה ל”לוחות גנוזים ” של זלמן שניאור.
      ראו
      ההשבעה של יונתן רטוש
      https://www.yekum.org/2011/11/%d7%94%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%a9/

    3. אלי שלום,

      ניסיתי להתחקות אחר ההפניה שלך לכתב העת ‘אל”ף’ משנת 1952, אולם בספריה הלאומית מופיעים גיליונות מהשנים 1967, 1970, 1971ץ. האם תוכל להפנות אותי למקור או למקום בו מצאת את הכתבה?
      תודה,
      נועה

    4. מאוד מוזר.צריכים להיות שם גם הגליונות משנות ה-40 והחמישים.
      בכל מקרה הם נמצאים מצולמים בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב.
      אבל המקור חייב להיות גם בספריה הלאומית בירושלים ,אלא אם כן מישהו גנב אותם משם….

    5. קןריוז :בעת ביקור במכון “גנזים” שבספריית בית אריאלה בתל אביב ( שם משומרים כתבי היד והמכתבים של הסופרים העבריים) בחיפוש אחרי חומר על הספר “הגאון והרב ” של זלמן שניאור ( רומן היסטורי על המאבק בין הגאון מוילנה והרב זלמן שניאור מלאדי ) פגשתי שם את הרב יוסף צבי לידר ,מומחה לרב זלמן שניאור מלאדי ( מחבר מאמרים ידועים בנושא כמו “כמה הערות על ספר התניא ומקורותיו : “ליקוטי אמרים – מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים”.. היכל הבעש”ט). שגם הוא בא בדיוק אז לחפש חומר על אותו ספר.
      מה הסיכויים ששני אנשים שאינם מכירים כלל זה את זה שמחפשים חומר על אותו ספר נידח ונשכח יפגשו באותו המקום באותה השעה? מאוד נמוכים.אבל הנה זה קרה.
      וזה קרה שוב אתמול כששוב ביקרתי את מכון “גנזים ” ושוב נפגשנו זה עם זה מבלי להיות מתואמים .עם כי כעת אנו בקשר טלפוני זה עם זה.
      עם ירצה השם בעתיד יתפרסם כאן מאמרו של הרב הרב לידר על זלמן שניאור .מסקנות ראשוניות שיש לו כבר עכשיו: מצד אחד זלמן שניאור ביצע בספרו הנ”ל מחקר דקדקני מפורט ביותר על פרטי פרטים קטנים ביותר של התקופה של סוף המאה ה-18. אבל מצד שני הוא שוגה בפרטים בסיסיים שאמורים לפחות להיות מוכרים לכל לגבי התקופה. אולי בגלל שבהם מאחר שהיו ידועים כל כך זילזל.

    6. אלי תודה על התגובה המהירה, אבדוק את הנושא.
      הקוריוז על הגאון והרב נשמע מסקרן ביותר!

    השאר תגובה

    אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

    הזן את תגובתך!
    הזן כאן את שמך

    15 + 4 =