“אני רוצה בלון כחול! בלון כחול אני רוצה!”
“הנה לך בלון כחול, רוזמונד!”
הסבירו לה שיש בתוכו גז שהוא קל מהאוויר באטמוספרה, כך ש– וכו’ וכו’.
“אני רוצה לשחרר אותו –” אמרה בפשטות.
“לא היית מעדיפה לתת אותו לילדה העניה שם?!?”
“לא, אני רוצה לשחרר אותו –!”
היא משחררת את הבלון ועוקבת אחריו במבטה עד העלמו בשמי התכלת.
“עכשיו את לא מתחרטת שלא נתת אותו לילדה העניה?!?”
“כן, הייתי מעדיפה לתת אותו לילדה העניה!”
“הנה לך עוד בלון כחול; תני לה אותו במתנה!”
“לא, אני רוצה לשחרר גם אותו אל שמי התכלת!” –
היא עוזבת אותו.
מביאים לה בלון כחול שלישי.
על דעת עצמה היא ניגשת אל הילדה העניה, נותנת לה אותו ושחה: “את תשחררי אותו!”
“לא!” אומרת הילדה העניה ומתבוננת בבלון בהתרגשות.
בחדר, הבלון פרח אל התקרה, נשאר שם שלושה ימים, כהה, הצטמק ונפל שדוד כמו שק שחור.
הילדה העניה חשבה: “הייתי צריכה לשחרר אותו בחצר אל שמי התכלת ולהביט בו, להביט בו עף –!”
בינתיים קיבלה הילדה העשירה עשרה בלונים נוספים, וביום אחד קנה לה הדוד קארל את כל שלושים הבלונים באחת. עשרים מתוכם הפריחה השמיימה ועשרה חילקה לילדים עניים. מאז כבר לא התעניינה בבלונים בכלל.
“בלונים טפשיים –” היתה אומרת.
על כן חשבה אותה הדודה אידה לבוגרת יחסית לגילה!
הילדה העניה עוד חלמה: “הייתי צריכה לשחרר אותו בחוץ אל שמי התכלת ולהביט ולהביט בו עף –!”
Im Volksgarten / Peter Altenberg, 1904
אולי שווה להוסיף כמה מילים על פטר אלטנברג?