את הסיפור הבא סיפרה לי דנה זינגר (שעל התחביב שלה לצלם בתי קברות כדאי לחבר פעם סיפור אחר). דנה היא משוררת, הכותבת בשתי שפות, עברית ורוסית, וכל זאת מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במילה מלאך.
בעלה של דנה, נקודא זינגר (איזה מין שם זה נקודא? לא, אין זה שם רוסי. היה לו כמובן שם אחר, אבל עוד לפני שהגיע לישראל הוא אימץ לו כשם פרטי דווקא שם של משפחה שמוזכרת כבר בספר עזרא), ובכן, נקודא זינגר טוען שהמצאתי את הכול.
“מה זאת אומרת המצאתי,” שאלתי את נקודא, “הרי אתה נשוי לדנה כבר עשרים שנים, ובעצמך אמרת לי, שכל בוקר אתה פתאום רואה בעיניה…” וכאן נקודא הפסיק אותי, “לא, לא את דנה המצאת, היא באמת אוהבת לצלם בתי קברות, ופעם אחת, היה זה בספרד, נפרדו דרכינו. היא נשארה לצלם מלאכים על המצבות, ואני הלכתי לטייל בעיר העתיקה, ושם, בכיכר עם שלוש קשתות, גיליתי חנות ספרים משונה…” וכך הלאה, עד היום אנחנו מתווכחים מי המציא מה.
מכל מקום, הנה הסיפור.
בתחילת השנה השביעית לחייו, הפכו חלומותיו קשים מנשוא.
אף-על-פי שלא ראה מעולם את הים, דימה את הנופים החרישיים בחלומותיו לשיחזור יבשתי של תנועה איטית על הקרקעית.
יותר מפעם אחת הופיע בחלומותיו הימיים, מעבר לרכסי הגלים, על המים הרגועים, כתם אדום עכור, מתפשט והולך לכל עבר, ערפילי, חסר ריח. הוא היה זועק בחלומותיו וקולו לא נשמע. ברגעי הערות הראשונים, היה כאב חד מפלח את לסתו וכעבור כמה רגעים, שבמהלכם הספיק להיזכר בתוכן החלומות בפירוט רב, היה הכאב הופך נסבל, רק עקצוץ, ואחר-כך היה פג.
בוקר אחד, שבע שנים בדיוק אחרי שנברא בדמותו של גבר שחור שיער ובהיר עיניים, עם אות הקין המסגיר על המצח, התלונן הגולם בפני בוראו.
“גזרת עלי דין מוות. ואני עוד בחיים.”
כמובן, קולו לא נשמע. הרב הזקן, שעיניו כהו מאוד, הורה לכפילו להמשיך לכתוב את הקורות לו בחלומותיו. הוא ליטף את ראשו של היצור המלאכותי ולחש: “אם תתאמן, תצליח לומר את שמך בקולך. ורק אז…”
כך מילא דפים רבים, בכתב יד ילדותי, אך זעיר. (באחד מחלומותיו הבין שעוד מעט יוותר לבדו בעולם.)
את הספרון הדק שבו מתועדים חלומותיו, עם תבליט כף היד על הכריכה, מצאתי בחנות לספרים עתיקים במרכז העיר.
תשע הספרות שנכתבו בעיפרון על דף השער הפנימי היו קרובות בעיני אל הבלתי אפשרי, אל הדמיוני. דפדפתי בספרון בתחושת החמצה ואז סגרתי את הכריכה בזהירות בכף ידי, כמו שמקפלים פרוסת לחם אחרונה. המוכר בחנות ריחם עלי. הוא הביא לי שרפרף מעץ והציע שאשב ואקרא את הספרון, במקום לקנותו.
להלן מסקנותיי:
כשהתחלתי לקרוא, חשבתי שתיעוד חלומותיו, בסימני דפוס על דפים בגון קרם, אינו ראוי לשמש כהוכחה לקיומו של הגולם, במאה השש-עשרה, בעיר לחופיה הצפוניים של ספרד. באחד מחלומותיו ראה שעל החומה המזרחית של העיר העתיקה (העתיד נתגלה לו לרסיס שנייה: בניינים רבי קומות, המטילים על החומות צל נצחי אך נודד), חרותה כתובת. בחלומו ראה אדם הזהה לו בכול (למעט המצח, עתיר הקמטים) חורת את הכתובת הזו, ומוסיף הסבר בקול צרוד: “הקורא צירופי אותיות אלה בקול רם ימית אותך בעודך חולם. בהצלחה.”
למעשה, כה מסובך להבדיל בין חלומותיו לבין חייו, שלפעמים מתחזקת בי האמונה (בשעה שאני יושב עדיין בחנות ההיא ולא מצליח להתיק את מבטי מן הכתב) שהמשיך לחיות עוד שנים רבות לאחר מות הרב. כפי שהובטח לו, למד הכפיל לדבר כאחד האדם.
הוא יצא אל העולם, ישן בחצרות עזובות, התמכר לטיפה המרה, התפרנס מקיבוץ נדבות ולא התקלח אפילו פעם אחת. בשבתות נדד לצד החומות ולא מצא את הכתובת הגואלת. הזונות, דרך אגב, חיבבו אותו. הוא תמיד נתן להן את כל כספו ובתמורה ביקש שיקשיבו לחלומותיו, אותם לא כתב עוד.
האגדה הזו אינה מוסרת פרטים רבים על האישה שריחמה עליו לבסוף.
דייגים מכפר קטן מצפון לעיר מצאו את הגופה הנפוחה, עטופה באצות, כעבור שבועיים. לא היו ביניהם יודעי קרוא וכתוב. כתובת הקעקע בת שלוש האותיות על המצח דמתה בעיניהם לציור יפה. נשותיהם שטפו את המלח מהגופה ולא סיפרו לבעליהן, שעל השארית העלובה של איבר מינו של הטבוע ראו סימני נגיסה, טביעות שיניים. הם קברו אותו כנוצרי.
הסיפור הקצר מתוך ספרו של אלכס אפשטיין “לכחול אין דרום” שיצא בשנת 2005 בהוצאת עם עובד
קוריוז :הסיפור הקצר הזה ( שהוא אמנם ארוך עבור אלכס אפשטיין ) תוכנן תחילה כחלק מרומן שלם. אבל לצערנו כל מה שיצא לבסוף זה הסיפור הזה.
אולי באיזה שהוא יקום חלופי אלכס אפשטיין כתב את הרומן שלו על הגולם ואני הייתי סקרן מאוד לקרוא אותו.