הוגים ציוניים ומנהיגים נאציים, רוצחים סדרתיים ומאיירי קומיקס – כולם שאבו השראה מרעיון ה’על-אדם’ של פרידריך ניטשה. הוויכוח כיצד לפרש את הספר ‘כה אמר זרתוסטרה’ חולל אפילו קרב ענקים בין האס-אס לבין סופרמן. אם ניטשה עצמו היה טורח להסביר את דבריו אולי כל זה היה נחסך, אבל הפילוסוף הפסיק לחבר מילים בצורה הגיונית עוד הרבה קודם לכן 

   

 הופיע ב”דיוקן –מקור ראשון גיליון 705  . 2.2011. 11 

בעקבות סיפור קומיקס שבו סופרמן מביס את הנאצים ומביא את היטלר וסטלין למשפט בפני חבר הלאומים, פרסם מגזין האס-אס מאמר לעגני על סופרמן ויוצריו היהודים. סופרמן תואר שם כ”דמות צבעונית בעלת גוף מפותח אך מטופשת”, שנוצרה בידי “שני ישראלים (כך במקור) בעלי כושר המצאה” על מנת לטמטם את הנוער האמריקני אפילו במציאות שימשו רעיונותיו של ניטשה כמקור השראה לרוצחים בודדים. כך היה במקרה של נתן לאופולד וריצ’רד לואב, סטודנטים יהודים שביצעו ב-1924 מעשה רצח מתוך ראיית עצמם כ’על-אנשים’ המסוגלים לבצע פשע מושלם ולא להיתפס. שניהם נתפסו במהרה והוכנסו לכלא למשך שנים רבות 

 

 

“האדם הוא חבל, קשור בין החיה ובין העל-אדם – חבל על פני התהום” 

(פרידריך ניטשה, ‘כה אמר זרתוסטרה’, עמ’ 60)  

  

צייר שיי צ’רקא כאיור למאמר של אלי אשד 

ביקורו של קאנצלר גרמניה אדולף היטלר בארכיון פרידריך ניטשה ב-1934 היה מוצלח מכל הבחינות. ואין זה פלא: מנהלת הארכיון, אחותו של הפילוסוף המנוח, הייתה אנטישמית מוצהרת ומעריצה נלהבת של הפיהרר. לאורחה הנכבד היא העניקה במתנה את מקל ההליכה  של ניטשה, והיטלר גמל לה בזר פרחים ענקי. לאחר מכן הצטלם ליד פסלו של ניטשה, והביע התפעלות מתורתו. 

 

אדולף היטלר ואחותו של פרידריך ניטשה. 

 

רק על היבט אחד באישיותו של הפילוסוף נמנעו שם מלדבר בקול רם: ניטשה אהב את העם היהודי. לא סתם אהב, העריץ. למעשה, אילו ניתן בידיו הכוח לקבוע את מהלך ההיסטוריה, סביר להניח שהוא היה מאפשר ליהודים להכניס את הנאצים למחנות ריכוז, או לפחות לגרשם מתחומי אירופה. 

היטלר ככל הנראה התוודע לתורתו של ניטשה עשרים שנה קודם לאותו ביקור, כאשר הספר ‘כה אמר זרתוסטרה’ חולק כיצירה קלאסית במהדורה עממית לאלפי חיילים גרמנים בחזית מלחמת העולם הראשונה. לימים הרבה להשתמש במושגים וברעיונות ניטשיאניים, והתהדר בנוצות מורשתו של הפילוסוף. גם אם הוא עצמו לא ירד לעומקן של נבואות זרתוסטרה עד תומן, אי אפשר שלא לקשר בין מסע הטיהור האתני שנערך בכל רחבי אירופה לבין דבריו של ניטשה בספר ההוא, אודות על-אדם הנישא מעל כל בני האדם האחרים וראוי לפיכך לשלוט בהם. 

כיום מקובל לראות בניטשה את ‘הפילוסוף הרשמי’ של גרמניה הנאצית. הוא נחשב להוגה המשפיע ביותר על היטלר, וכן על קרל מרקס, לנין וסטלין. לאחר שאיבד את שפיותו, ובייחוד לאחר מותו, הפכה הגותו למרכזית בתרבות הגרמנית והאירופית כולה, ובדיעבד ניתן לראות בו אחת הדמויות המשפיעות ביותר על המאה ה-20. אלא שבמהלך אותן שנים גם עוותו רעיונותיו אודות ה”על-אדם” והוצאו מהקשרם, כדי לשמש נשק אינטלקטואלי בידי מורי הלכה שונים ולבסוף בידי המפלגה הנאצית. אפילו הוגים של התרבות העברית החדשה והתנועה הציונית, ובהם הרצל וברדיצ’בסקי, נשענו על רעיונות אלה, בעוד הוגים ציונים אחרים ראו בהם סמל לניוון המערב. 

אף שמעטים מאוד קראו את כתביו של ניטשה בחייו, היה הפילוסוף משוכנע שרעיונותיו הם בבחינת חומר נפץ. הוא ניבא שבהשפעתם יפרצו מלחמות שכמוהן העולם עוד לא ראה, ובכך צדק. לעומת זאת, בעודו בחיים ראו בו ידידיו אדם תימהוני ולא מזיק, והתייחסו אליו כמעט בחמלה. האיש שכתב “בלכתך אל האישה קח את השוט”, היה מוכר כמי שמוקף נשים השולטות בו. 

נקמתם של היהודים 

 

בימים אלו יצא לאור בעברית תרגום חדש לאותו ספר קלאסי של ניטשה ‘כה אמר זרתוסטרה’: ספר לכל אחד ולאף אחד’. הספר, הנחשב לאחד המקורות המשפיעים ביותר של הפילוסופיה המודרנית, הופיע במקור בכמה חלקים בשנים 1883-1892, ומאז תורגם לעברית שלוש פעמים. התרגום הראשון, בשני כרכים שראו אור ב-1909 וב-1911, נעשה בידי הסופר והמבקר דוד פרישמן

 פרישמן בחר בסגנון תנ”כי – החלטה מתבקשת, שכן ניטשה עצמו כתב את ספרו זה (בניגוד לספריו האחרים) בסגנון תרגום התנ”ך לגרמנית של מרטין לותר. ככל הנראה ביקש המחבר ליצור מעין תנ”ך חדש בעבור הדורות הבאים – שאיפה שאכן התגשמה בחלקה.. 

 

Cover Image

המתרגם הבא של ‘זרתוסטרה’ לעברית, בשנת 1970, היה הוגה הדעות ישראל אלדד. אלדד, שהעריץ את ניטשה, הקדיש שנים רבות לתרגום מלא של יצירותיו. כעת, כאמור, תורגם הספר בשלישית, הפעם בידי אילנה המרמן ובהוצאת ‘עם עובד’. 

ספק אם מבין ההוגים המודרניים, להוציא קרל מרקס, יש עוד אדם שנודעה לו השפעה גדולה כל כך על ההיסטוריה העולמית כמו ניטשה. הפילוסוף עדין הנפש והבודד הזה הכריז ש”אלוהים מת”, פיאר והילל את המלחמה, בז לרחמים והטיף לקוראיו להוציא את המיטב שבהם באמצעות חיי הרפתקאות וסכנה מן הסוג שהוא עצמו לא חי מעולם ולא היה מסוגל לחיות. 

ניטשה נולד ב-1844 כבנו היחיד של כומר פרוטסטנטי. מגיל צעיר היה נער שקדן, חמור סבר ומעורר כבוד. אשת סודו הקרובה ביותר הייתה אחותו אליזבט, שלימים השתלטה על חייו ועל מורשתו. 

כבר בגיל 24 הפך ניטשה לפרופסור באוניברסיטת באזל, אך נאלץ לפרוש לאחר עשר שנות הוראה. בספרים שכתב באותה תקופה הנחיל את הרעיון של “מוסר האדונים” ו”מוסר העבדים”: הראשונים, האצילים, מקפידים על כבוד כלפי השווים להם, אך כאשר מדובר בנמוכים מהם – הכול מותר. אין “טוב” ו”רע” או ערכי מוסר, וכל הגשמת רצונות ופורקן יצרים הנם ראויים, גם אם הם גורמים לסבל. מוסר העבדים, לעומת זאת, הוא מוסר של תועלת. הוא נוצר בקרב נתיני השלטון, העבדים הסובלים והמדוכאים, כתגובה למצבם הקשה. זהו מוסר תגובתי, פסיבי, מתגונן. העבדים מעלים על נס את התכונות שעוזרות להקלת קיומו של הסובל: הרחמים, היד המושטת לעזרה, הסבלנות, החריצות, הענווה, החביבות – תכונות מועילות והכרחיות להישרדותם. 

 

תחילתו של מוסר העבדים בעם היהודי של ימי בית שני, כאשר כת כוהנית נוטרת טינה ונקמנית שפעלה מתוך שנאה יוקדת כלפי האצילים, העלתה על נס משוואה חדשה: רק עלובי החיים, הסובלים, העניים, המכוערים – הם הצדיקים והטובים שחלקם עם אלוהים. השליטים לעומתם הם רשעים, אכזרים וראויים לקללה נצחית. הנצרות המשיכה להפיץ השקפה זו, עד שלבסוף, מכוח העקביות ולהט השנאה והנקם, ניצח מוסרו של האספסוף. זהו לפי ניטשה ‘מרד העבדים’, תהליך שבו הוחלף המוסר השולט ממוסר האצילים למוסר העבדים. בכך הושלמה נקמתם הרוחנית הגדולה של העבדים-היהודים באדונים-אצילים. אגב, גם אם ניטשה בז למוסר העבדים, ניתן להבין מדבריו כי הוא רוחש בוז גם למוסר האדונים,  ורואה עצמו כנציג של מוסריות גדולה יותר. 

בשנותיו המוקדמות מצא ניטשה שותף לרעיונותיו: המלחין המפורסם ריכארד ואגנר, יוצרן של אופרות המבוססות על המיתולוגיה הנורדית. ניטשה הפך לידידו של ואנגר, ולמעשה לעבדו הנרצע: המלחין נהנה להשתמש במעריצו האינטליגנטי לביצוע משימות ביתיות, כמו קניית מצרכי מזון ובגדים. לבסוף נפרדו השניים בזעם, הן כתוצאה מהאנטישמיות והשקפת העולם הגזענית של ואגנר, שאותה ניטשה לא היה מסוגל לסבול, והן משום שהמלחין הודיע על חזרתו לנצרות, הדת שניטשה שטם במיוחד. ואגנר היה משוכנע שחברים יהודים של ידידו גרמו לו לסטות מדרך הישר, ואילו ניטשה החל לראות באלילו לשעבר את ניגודו המוחלט, מעין כפיל אפל וסוג של נביא שקר, בעוד הוא עצמו היה בעיניו נביא אמת. 

לכאורה יש דמיון מסוים בין רעיונותיהם של ואגנר וניטשה, ואפשר לבלבל ביניהם. גם אם אינם זהים, הם שייכים לאותה משפחה מורחבת, בעיקר כשהם מדברים על הצורך באימפריה שבבסיסה יעמדו עמים מרכז-אירופיים. נראה שחילוקי הדעות ביניהם נסבו בין השאר על שאלת זהותם של העמים הללו: וגנר, שבאופרות שלו הציג את גיבורי המיתולוגיה הנורדית כאלים או כחצאי-אלים, היה משוכנע לחלוטין שהגרמנים והנורדים בלבד יהיו הדומיננטיים בעולם החדש. ניטשה לעומתו סבר שבאותה המידה יכולים להיות היהודים אלה שסביבם תיבנה האימפריה. הוא  סירב לקבל את הערצת הגרמנים והרוח הגרמנית נוסח ואגנר, ואף בז להם. אם היו עמים שהעריץ, אלה היוונים הקדומים והיהודים בשלבים מסוימים בתולדותיהם. 

מי פה העבד 

 

ציור של ניטשה 

“אתם המורמים מעם, הנעלים בבני האדם אשר פגשה עיני! הנה מפני זה אני מפקפק בכם וצוחק עליכם בסתר: לבי אומר לי שהעל-אדם שלי יתקרא בפיכם שטן!” (עמ’ 226) 

 

מה שהפך את ניטשה לשנוי כל כך במחלוקת בדורות הבאים היא תורת “העל-אדם” שלו, המפותחת בעיקר בספרו ‘כה אמר זרתוסטרה’. זרתוסטרה המקורי היה נביא פרסי שחי כמה מאות שנים לפני הספירה. ניטשה לא העריך אותו במיוחד, וטען שהוא היה אחראי לשגיאה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית – המצאת המוסר. בן-דמותו בספר, שמבוסס בבירור על ניטשה עצמו, טוען שהאדם הרגיל נמצא בתווך בינו, כעל-אדם, ובין החיה. 

 

ספרו של ניטשה קל מאוד לקריאה, אבל קשה מאוד להבנה. אם נרצה לסכמו בכמה מילים זה יהיה כך בערך: אלוהים מת, והאמונה הדתית היא אשליה, אבן כבדה על צוואר החברה והיחיד. לכן הגיע הזמן לסוג חדש של אתיקה, שתתפוס את מקומה ותעמוד מעבר לטוב ולרע כפי שהדת והאלוהים הגדירו אותם. בתורה של ניטשה הערך הגבוה ביותר הוא העלייה לשלב הבא באבולוציה האישית: לעזוב מאחור את “החיה הבלונדינית” ולהפוך לעל-אדם. צעד כזה, שיכול להיעשות רק באמצעות “הרצון לעוצמה”, הוא המטרה האמיתית של כל בני האדם, אם כי רק מעטים מהם ישיגו זאת. 

למעשה, גם ביהדות ניתן למצוא את האמונה בקיומו של אדם נעלה יותר מזה המוכר לנו היום. בספר דניאל ובספרים החיצוניים מוזכר “בן האדם”, ישות שתבוא בעתיד ותרומם את העולם בכמה דרגות. 

בין היהודים לנוצרים ניטש ויכוח באשר לפרשנות המושג הזה: היהודים מדברים על משיח אנושי בהחלט, שיוכל למלא את הפוטנציאל האנושי במלואו, ואילו הנוצרים הבינו את הפסוקים כמדברים על ישות אלוהית, הלוא היא ישו, היחיד שיכול לגאול את בני האדם שאינם מסוגלים לגאול את עצמם. 

ניטשה ככל הנראה הלך כאן בעקבות הפרשנות היהודית. היו אף מי שהשוו בין העל-אדם שלו ובין דמות הצדיק החסידי, שגם הוא אדם שממלא את הפוטנציאל האנושי במלואו ומגיע לדרגות אלוהיות. 

 

אלא שניטשה המשיך הלאה, למקום שהדרך ממנו לתורת גזע היא קצרה במיוחד. בספרו ‘מעבר לטוב ולרע’ מדבר ניטשה במפורש על אימפריה ש”תשביח רודנים”. גם השבחת הגזע, אגב, אינה רעיון מקורי שלו: אלפי שנים לפניו קבע אפלטון כי הטובים ביותר צריכים להינשא לטובות ביותר, שיילדו להם ילדים. בכתביו של ניטשה יש אמירות נוספות שהאנטישמים עטו עליהן בשקיקה. למשל, “חטא הוא המצאה יהודית” (‘המדע העליז’), משפט שהיטלר התבסס עליו כשטען שהמצפון הוא המצאה יהודית. 

הנאצים לא היו זקוקים לפילוסוף כדי להצדיק את תורת הגזע שלהם, אולם ניטשה נתן לרעיונות אלו את הניסוח המשובח, החזק והמושך ביותר מבחינה פילוסופית, ספרותית ולשונית. בתורתו ובספריו ניתן למצוא זלזול קיצוני בכל מי שאינו על-אדם, וקריאה ליצירת מעמד אריסטוקרטי חדש, שתהיה לו הזכות המלאה לשעבד את המעמדות האחרים, מאחר שהם “עבדים מטבעם”. 

הוגים נאצים שונים נתלו באמירות הללו כדי להציג את ניטשה כמורם הרוחני, אף שהוא עצמו היה רחוק מאוד מכל אנטישמיות במובנה המקובל. לפי ניטשה, מקורה של האנטישמיות בדפוסים נפשיים של “עבד”, דהיינו אישיות רופסת, פחדנית ונוטרת איבה לטובים ממנה. במעין היפוך אירוני, ראה ניטשה באדם האנטישמי את קרוב משפחתו המודרני של הכוהן היהודי הקדמון, נציג של “מוסר העבדים” שהגיע לצורתו השפלה ביותר בנצרות. 

 

ביהודים של ימיו ראה ניטשה את “הגזע הטהור, החזק והקשוח ביותר שחי היום באירופה” (‘מעבר לטוב ולרע’, עמ’ 251 במהדורה האנגלית). היהודי המודרני היה בעיניו ניגוד של האנטישמי ושל הכוהן היהודי גם יחד, ובתור שכזה, מועמד לרפא את אירופה מהניוון שפשה בה. פתרונו לשאלה היהודית היה התבוללות יוצרת, שבמהלכה יעברו היהודים חילון ויהפכו לרכיב השליט באירופה החדשה. לאחר שיוותרו על “אמונותיהם התפלות” ויקבעו את יסודותיה של תרבות ערכים חדשה, הם יסייעו להקים עולם ללא אלוהים עבור העל-אדם. 

היהודים שאותם אכן שנא היו אלה של ימי בית שני, בעיקר משום שמתוכם צמחה הנצרות, שנואת נפשו. את זו האחרונה האשים כי חינכה את בני האדם לבינוניות, ובכך מנעה מהם לנסות לממש את פוטנציאל העל-אדם, וכי את כל היחידים הגדולים היא שולחת לגיהנום. נראה שניטשה אבחן את גתה, יוליוס קיסר ונפוליאון כאישים הקרובים למעלת העל-אדם, או לכל הפחות מייצגים סינתזה של אדם ועל-אדם. 

בגרמנים הוא בהחלט לא ראה גזע אדונים. תמיד הצהיר שהוא מעדיף את הפולנים וכי הוא גאה בשורשיו הפולניים. לדעתו, הגרמנים נכנסו לשורת העמים המוכשרים רק בגלל הדם הסלאבי שבעורקיהם. הוא גם הציע לגרש את “הצרחנים האנטישמים”, שאחד מהם היה נשוי לאחותו. בני הזוג נטלו חלק בניסיון להקים בדרום אמריקה מושבה על טהרת האריוּת שבישרה את הרעיונות הנאציים, ומשום כך הסתכסך ניטשה עם אחותו למשך תקופה. 

  דעת הפילוסופית 

 

לא את כולם משכנעות ההצהרות של ניטשה נגד האנטישמים. 

הפילוסופית רבקה שכטר כתבה ספרים כמו אויב קוסמי : הרוחניות הגרמנית הצרופה בגילומה כברבאריות צרופה, [תל אביב]: ספרי הגות ליד הוצאת “עכשיו”, 1979.  “אושוויץ ממלכת פאוסט:במות לקורבנות אדם “( ספרי הגות ליד הוצאת “עכשיו”,  1986)ומפיסטו צחק הה, הה, ירושלים: כרמל, תשנ”ט-1998. שבהם פיתחה תזה ש שלפיה ההנהגה הנאצית פיתחה אמונה  ששורשיה הם בגתה ובניטשה שדרשה מהם להקריב קורבנות אדם, ואושוויץ הייתה מעיין מזבח, שעליו הוקרבו קורבנות אדם אלו היהודים. 

 

 אלי :  איך את רואה את השפעתו של ניטשה על התרבות הגרמנית? 

רבקה שכטר 

 “אני רואה את ניטשה כמייצג של האידיאולוגיה הגרמנית וכמי שהפנה אותה לכיוונים שליליים ביותר“, אומרת הפילוסופית רבקה שכטר . “אז נכון שניטשה אומר כמה דברים טובים על היהדות, נכון שהוא לא מחבב את הגרמנים, ונכון שהוא לא תומך באנטישמיות הגזענית – אבל בסך הכול הרעיונות שלו הם אנטי-יהודיים לחלוטין”. 

בספריה פיתחה שכטר תיאוריה שלפיה האמונה שבה החזיקה ההנהגה הנאצית דרשה הקרבת קורבנות אדם. מחנה אושוויץ, לפי שכטר, היה מעין מזבח שעליו הוקרבו יהודים למטרה זו. “הרייך השלישי הוא הגשמת רעיונותיהם של הוגים כמו גתה, וגם ניטשה תרם את חלקו לאידיאולוגיה הזאת, אם כי בצורה יותר פשטנית. לדעתי, היצירה שלו היא בין השליליות ביותר שנכתבו אי-פעם“. 

 אלי :האם גרמניה היום ממשיכה את האידיאולוגיה הזאת של ניטשה? 

 רבקה שכטר :”לא, היום הם מושפעים מארצות הברית ומאירופה. זו לא אותה גרמניה שהולידה את התרבות הנאצית, אבל קשה לדעת אם זה לא יקרה שוב בעוד חמישים שנה” 

 ניטשה והיטלר 

 

אדולף היטלר הפיהרר של גרמניה ליד פיסלו של ניטשה בביקור בארכיון ניטשה ב-;1934 

מעריצים מודרנים של ניטשה מנסים כיום להמעיט בהשפעתו על מנהיג גרמניה הנאצית. ספק אם היטלר בכלל קרא את כתבי ניטשה, הם טוענים. מאידך גיסא, ידוע לנו שהיטלר החזיק במהדורה ראשונה של כתבי ניטשה בשמונה כרכים, ואין סיבה להניח שלא עיין בהם, גם אם לא קרא אותם ביסודיות. 

 

לידידו הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני העניק הפיהרר  ב-1938 דרך הגנרל הגרמני קסרלינג  מהדורה מפוארת ביותר של כתבי ניטשה, מתנה ליום הולדתו  כסמל לקשר ההדוק בין שני המשטרים. דיטריך אקהרט, עיתונאי אנטישמי ומורה רוחני של היטלר, זיהה את ניטשה, פיכטה ושופנהאואר כ’טריומיוויראט’ (שלישייה) של הוגים שהם הבסיס לאידיאולוגיה הנאצית. 

 

פוסטר של אנשי האס אס. 

גם היינריך הימלר, סגנו של היטלר, הושפע מאוד מניטשה. את ארגון האס-אס הוא יצר במטרה לכונן דרכו גזע אדונים, אליטה פוליטית וצבאית של העם הגרמני שתשלוט בעולם כולו. 

 

 

 

לני ריפנשטאל ,במאית .שוחחה עם היטלר על ניטשה

לני ריפנשטאל, הבמאית שעל פי השמועות הייתה המאהבת של היטלר,  מספרת בזיכרונותיה כי שאלה את מנהיג הנאצים מה הוא אוהב לקרוא בתחום הפילוסופיה, והופתעה למשמע התשובה”שופנהאואר”. “לא את ניטשה?” שאלה הבימאית, שלאחד הסרטים שביימה על היטלר קראה בשם הניטשיאני ‘ניצחון הרצון’. “אני לא מחזיק במיוחד מניטשה”, השיב היטלר. “הוא יותר אמן מפילוסוף, אין לו ההבנה הצלולה של שופנהאואר. כמובן, אני מעריץ אותו כגאון, הוא כותב בשפה היפה ביותר שיש לספרות הגרמנית המודרנית להציע לנו, אבל הוא לא מורה הדרך שלי”. 

לאמתו של דבר, הפיהרר מיעט מאוד להזכיר את ניטשה בשיחות, אולי משום שהיה מודע היטב להערות הפילושמיות שלו. ובכל זאת, הקשר עם ניטשה היה חשוב מאוד לו ולאנשי מפלגתו, והסילופים שהם הכניסו בדבריו של פילוסוף זה רק מעידים על רצונם להציגו כנביא המבשר של האידיאולוגיה הנאצית. 

 

בעיקר התרשם היטלר מרעיון העל-אדם, כפי שאמר להרמן ראושניג, מושל העיר דנציג. בספר ‘שיחות עם היטלר’  ( פורסם במקור 1939 , תרגם מגרמנית ואנגלית מ. ז. וולפובסקי, הוצאת מסדה 1941) מספר ראושניג – שלימים הסתכסך עם היטלר ונמלט לאנגליה – כי הפיהרר דיבר עמו על האדם החדש, הצץ ועולה מבחינה ביולוגית וסופו להיפרד ממין האדם הישן. זה האחרון יירד וילך לדרגה של תת-אדם, בעוד המין השני יגבה ויעלה מעל לדרגת האדם הרגיל. היטלר המשיך ואמר: “אדם-על וחיית המונים – כך הייתי רוצה לקרוא לשני הסוגים האלה”. 

כשראושניג העיר שכל זה מזכיר לו מאוד את דברי ניטשה, אישר היטלר: “ניטשה ידע משהו מזה. על פי דרכו, הוא כבר ראה את האדם העליון כסוג ביולוגי חדש, אם כי יסוד הדברים עודנו רופף אצלו. האדם ייהפך לאלוהים, זוהי משמעות הדברים כפשוטם. האדם הוא אל במצב התהוות… כל הרואה את הנציונל-סוציאליזם כתנועה פוליטית בלבד, כמעט שאינו מבין דבר ממנו. הרי זה למעלה מדת: הרי זה רצון לבריאה חדשה של האדם”. 

והיטלר הוסיף, אחוז אקסטזה, דברים שזעזעו את ראושניג: “האדם החדש הזה, כבר בתוכנו הוא ישנו. אגלה לך סוד? ראיתי את האדם החדש הזה אכזרי וללא חת. נבהלתי מפניו!”( שם, עמ’ 214) 

 

סיפור נוסף שמביא ראושניג יכול להתקשר להצהרה הזו: מקור מהימן מאוד מבין מקורביו של היטלר סיפר שהפיהרר התעורר משנתו באחד הלילות בצעקת עווית וקרא לעזרה. הוא ישב במיטתו, נטול יכולת לזוז, ובמשך זמן רב רעד בחוזקה. מפיו בקעו בצרחה משפטים מבולבלים. “נושם חטופות ודומה היה שהוא הולך להיחנק. לבסוף, לאחר שנרגע, היטלר התנודד והסתכל במבט פראי סביבו. ואז הוציא מילים שהרעידו את הנוכחים: ‘זה הוא, זה הוא! הוא היה כאן, הוא בא אליי!’. 

שפתיו היו כחולות, הזיעה ניגרה על פניו והוא החל להפליט מפיו מספרים, מילים מוזרות ומשפטים מקוטעים ומקושרים בצורה משונה, ‘בלתי גרמניים’ בעליל. הוא רעד מפחד, ואז צעק: ‘הוא שם, הוא שם בפינה’. רק לאחר שהראו לו כי אין בחדר שום דבר יוצא מגדר הרגיל, נרגע לאט לאט ואז נרדם למשך שעות רבות, ודומה היה שחזר לאיתנו”.( שם ע’ 221-222) 

 

ראושניג אומר שלא היה מאמין לסיפור, אלמלא מהימנותו של המקור. לא ניתן אלא לתהות: האם חלם היטלר שהוא פוגש לבסוף את אותו אדם עליון שעליו דיבר ניטשה, אלא שהלה היה שונה מאוד מציפיותיו? 

בעקבות העברי הקדמון 

 

“נמרוד ” פסל מאת יצחק דנציגר 

“הנה אני מושח ומושך אתכם, הו אחיי לאצולה חדשה: היו לי מחולליו ומשביחיו וזורעיו של העתיד… הו אחיי, אל תביט האצולה שלכם לאחור, כי אם החוצה! היו מגורשים מכל ארצות אבותיכם ואבות אבותיכם. אהבו את ארצם של בניכם (…) היו מכפרים בבניכם על היותכם בני אבותיכם. ככה תגאלו את כל אשר היה בעבר! את הלוחות החדשים האלה אני מעמיד מעליכם!” (עמ’ 294-295) 

 

לרעיונותיו של ניטשה, ששם דגש חסר תקדים על תפקידם של היהודים בעולם, לטוב ולרע, הייתה השפעה גדולה על הוגים יהודים שונים. היו מהם שטענו שניטשה הוא בן דמותם של נביאי התנ”ך, וכי רעיונותיו מקבילים לאמונה המשיחית היהודית. הוגים כמו מרטין בובר ראו בציונות את הגשמת הרעיונות של ניטשה בדבר כינון מחדש של היחס אל הקוסמוס, ובדבר השבת היהודים לחיי יצירה וחדווה. סופרים יהודים ובהם פרישמן, טשרניחובסקי, יעקב כהן, זלמן שניאור וקלצקין – כולם ספגו ממנו את ההערצה לעברים הקדמונים שחיו חיים שלמים ובריאים בטבע, בניגוד ליהודי בית שני ואלו של הגלות, שלדעתם ייצגו תרבות מתנוונת. “העברי החדש” שעליו דיברו, יהודי הקרוב לאדמה ולטבע ושונה ככל האפשר מקודמו הגלותי, הוא בבירור מעין גלגול של העל-אדם. אותם רעיונות התגלגלו בהמשך להגותם של אנשי התנועה הכנענית, כמו יונתן רטוש. 

 

אצל המשורר הלאומי ח”נ ביאליק, בפואמה שלו ‘מגילת האש’, נמצאים אלמנטים ברורים מניטשה של ‘כה אמר זרתוסטרה’. הקרבה מתבטאת יותר בסגנון מאשר ברעיונות, אך כמו ניטשה גם ביאליק ניסה ליצור מיתוס מכונן של דורו ושל תקופתו. גם סופרים ציונים חיקו את סגנונו של ניטשה. כך למשל כתב המשורר יעקב כהן, בסגנון ניטשיאני מובהק, במאמר המערכת לכתב-העת שערך, בשם ‘העברי החדש[ ‘: 

 

יעקב כהן ,משורר. 

“הוא הולך ובא, הוא מוכרח לבוא, העברי החדש. על חמת כל השטנים המרקדים מבית ומחוץ, למרות כל רוחות הבלהות ומוקשי האבדון האורבים לו על דרכו. הוא בא ורוח הגאולה עמו ואמונה חדשה בחיים וכוחות יצירה חדשים. 

“(…) העברי החדש יהיה האדם החדש (…) אכן נהדר יהיה מראה העברי החדש בדורכו קוממיות על אדמת אבותיו ושמי אלוהי התחייה הרעננים הטהורים על ראשו. גא ואיתן יצעד העברי הקדמון, קו דומם נאצל מייסורי דורות על לחיו ובעיניו העמוקות זוהרי העתיד. חוסן עם-אל ורוממות אל בגבה מצחו, ועל רעמת ראשו הוד ניצחון האדם. 

“מי לא ישאף לאור באור פניו? לב מי לא יחרד לשמוע קרבתו? מי מאיתנו לא ייתן כל חייו למען החיש את בואו? אנחנו המעטים, אנחנו הגאיונים, זאת גאוותנו כי קרובים אנו אליו (…) ולא יהיה לנו העבר, גם העבר הגדול המזהיר, כי אם לקצה מופת ולהשערה רחוקה לאשר יבוא. כנים ואמיצים, בהירי עין ורוח, צוהלים אנו לקראת העתיד. ישמעו לנו, ותחת פטיש רצוננו הברזל תתפוצץ רסיסים-רסיסים המציאות הבלתי נאותה לנו!” 

( העברי החדש:מאסף לספרות לאמות ולחיים ” ”  גליון מספר  1   ע- 7-11 שיצא  לאור בורשה  בשנת 1922)  

 

לא רק על פוליטיקאים והוגי דעות, גם על יוצרים מתחומי התרבות הפופולרית הייתה לניטשה השפעה רבה. עם אלה ניתן למנות את סופר המדע הבדיוני ה”ג וולס או המחזאי ג’ורג’ ברנרד, שאף כתב מחזה בשם ‘אדם ואדם עליון’. ג’ק לונדון היה מעריץ גדול של ניטשה בצעירותו, כפי שתיאר בספרו האוטוביוגרפי ‘מרטין עדן’, אך התפכח ממנו והפך לסוציאליסט אדוק. בספריו השונים, ובראשם ‘זאב הים’, תקף לונדון את מושג העל-אדם כרעיון אגואיסטי שעלול להביא ליצירת מפלצות אנושיות. 

  

דמותו של טרזן, גיבור הג’ונגל המפורסם של אדגר רייס בוראוז, הייתה מבוססת גם היא במידה מסוימת על העל-אדם. טרזן, כזכור, היה מסוגל להתעלות בכוחותיו הגופניים והנפשיים הן על בעלי החיים והן על בני האדם שבסביבתו, שחורים ולבנים כאחד. הוא סימל “אריסטוקרט של הטבע”, נקי מכל ההשפעות המזיקות של התרבות המודרנית. 

ב-1933, כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה והחל ליישם את רעיון השבחת האנושות כפי שהבין אותו, יצרו שני יהודים גרסאות משלהם לאדם העליון הניטשאני – שתיהן רחוקות יקומים שלמים מזו של היטלר, וקרובות יותר לעל-אדם של ניטשה, שלא היה מבוסס כלל על גזע. הראשון היה המחנך היהודי-הפולני יאנוש קורצ’אק, שכתב ב-1933 את ספר הילדים ‘קאיטוש המכשף’ (תורגם לעברית בשם ‘יותם הקסם’). 

 

 קורצ’אק מתאר את עלילותיו של ילד המפתח בכוח רצונו האדיר כוחות על-טבעיים שונים, והופך למעשה לעל-אדם. אף ששמו של ניטשה אינו מוזכר במפורש בספר, ברור שרעיונותיו משמשים לו כרקע. אלא שלסיפורו של קאיטוש יש ממד נוסף: לאחר שהשתמש בכוחותיו למטרות אגואיסטיות וגרם נזקים עצומים, מבין הנער שעליו לנצל את יכולותיו אך ורק לעזרה לאנושות. בכך יש ביקורת בלתי מוסווית כנגד האידיאולוגיה הנאצית, שקורצ’אק כבר הבין היטב את האיום הגלום בה על ארצו פולין ועל היהודים. 

 

 

עטיפת הסיפור הראשון על סופרמן מאת ג’רי סיגל 1933. הסופרמן בסיפור הוא דמות ניטשאנית מאיימת. 

הגרסה המפורסמת ביותר של העל-אדם נוצרה באותה שנה, הפעם בארה”ב, בידי צעיר יהודי בשם ג’רי סיגל. בהשראת רעיונו של ניטשה כתב סיגל את הסיפור ‘מלכות הסופרמן’, ובו תיאר אדם עליון המהווה סכנה לאנושות, מאחר שהוא רואה עצמו נעלה ממנה. סיגל לא היה מרוצה מהסיפור הזה, ובמשך כמה שנים הוסיף לפתח את רעיון ה’סופרמן’, עד שיחד עם צייר בשם ג’ו שוסטר הפך אותו לדמות חיובית. 

סופרמן החדש היה אורח מעולם אחר, שרותם את כוחותיו העליונים כדי לעזור לאנושות, תוך שמירה קפדנית על ערכים נשגבים. מעניין שאויבו הגדול ביותר של אותו סופרמן היה לקס לותר, אדם שעונה על המודל ההיטלריאני של העל-אדם – טיפוס אגואיסטי ואנוכי לחלוטין, הרואה בשאר בני האדם עבדים פוטנציאלים ותו לא. 

קניבל ואריסטוקרט 

 

איור לסיפור של ג’רי סיגל מ-1932 שבו מופיע  “סופרמן”.  

“אהבו את השלום כאמצעי למלחמות חדשות, ואת השלום הקצר אהבו יותר מהארוך” 

כה אמר זרטוזטרה  (עמ’ 103)  

סופרמן של סיגל ושוסטר שימש בסיס לז’אנר שלם בספרות הקומיקס האמריקנית. גיבורי-על כמו באטמן, קפטן אמריקה וספיידרמן, שרובם ככולם נוצרו בידי יהודים, הקדישו את חייהם ואת כוחותיהם להגנה על בני אדם ועל ערכי החברה. המוטו המניע את כולם אינו הזלזול בעדר, כפי שניתן למצוא אצל ניטשה ואצל היטלר, אלא המשפט המפורסם מסדרת ספיידרמן “ככל שגדל הכוח, כן גדלה האחריות”.. 

 

הנאצים, ובאופן ספציפי הנהגת האס-אס, היו מודעים היטב לגרסה האמריקנית-יהודית של העל-אדם, והיא ככל הנראה הטרידה אותם. סיפור קומיקס שפורסם ב-1940, ובו סופרמן מביס את הנאצים ומביא את היטלר וסטלין למשפט בפני חבר הלאומים, כבר היה בעבורם יותר מדי. 

 

סופרמן מביא את היטלר וסטלין למשפט צדק. סיפור מאת ג’רי סיגל ,מגזין LOOK  1940 

 

בעקבות הסיפור הזה פרסם המגזין השבועי של האס-אס, S.S Schwarze Korps, מאמר לעגני על סופרמן ויוצריו היהודים. סופרמן תואר שם כ”דמות צבעונית בעלת גוף מפותח אך מטופשת“, שנוצרה בידי “שני ישראלים (כך במקור) בעלי כושר המצאה” על מנת לטמטם את הנוער האמריקני. “האם אין שום דבר שה’צדוקים’ לא יעשו עבור כסף? (…) ג’רי ישראל סיגל זורע שנאה, חשד, עצלנות ועבריינות בלבבות הצעירים. ג’רי סיגל מסריח!” קובע המאמר. 

( את הנוסח המלא של המאמר באנגלית ראו כאן

מדוע טרח הביטאון הרשמי של ארגון מטיל אימה להתייחס לנושא שאותו הוא מתאר כירוד כל כך? 

ככל הנראה, בעבור אנשי האס-אס הנושא הטריוויאלי הזה לא היה טריוויאלי כלל וכלל. ההתייחסות הלעגנית והמזלזלת רק מוכיחה שהסופרמן היהודי המתחרה נתפס בעיניהם כאיום על זהותם כעל-אדם האמיתי. 

 

ארנסט סטברו בלופלד ,נבל המאמין ברעיונות האדם העליון הניטשיאני בסרטי ג’ימס בונד. 

רעיונותיו של ניטשה המשיכו לשמש מקור השראה לדמויות קרימינלים מסוכנים בתרבות הפופולרית המודרנית. כזה הוא למשל ארנסט בלופלד, ארכי-נבל ומנהיג ארגון פשע בינלאומי מסדרת ג’יימס בונד של הסופר איאן פלמינג. בהתמודדות הסופית שלו עם בונד (בספר ‘אתה חי רק פעמיים’) משמיע בלופלד רעיונות ניטשיאניים ומציג עצמו כנעלה על “העדר האנושי” וכמי שייעודו הוא להגן על התרבות האנושית הגבוהה מפני זיהום בידי הנחותים ממנו. 

 

אלמנטים דומים ניתן למצוא אצל יריבים אחרים של בונד, וכן אצל הרוצח הסדרתי ד”ר חניבעל לקטר מ’שתיקת הכבשים’. לקטר משתמש ברעיונות ניטשיאניים כדי להצדיק את הרציחות האכזריות שהוא מבצע, ומתיימר להיות אינטלקטואל אריסטוקרטי הרוצח על מנת להבהיר את ההבדל בינו ובין בני האדם הנחותים שסביבו. בניגוד לרוצחים הנשלטים בידי תאוותיהם, לקטר נמצא תמיד בשליטה מוחלטת על רגשותיו, נבדל מ”העדר” והמוסר הקונבנציונלי שלו. 

 

מתברר שאפילו במציאות שימשו רעיונות אלו כמקור השראה לרוצחים בודדים. כך היה במקרה של נתן לאופולד וריצ’רד לואב, סטודנטים יהודים שביצעו ב-1924 מעשה רצח מתוך ראיית עצמם כ’על-אנשים’ המסוגלים לבצע פשע מושלם ולא להיתפס. שניהם נתפסו במהרה והוכנסו לכלא למשך שנים רבות. אצלנו בארץ התהדר ברעיונות ניטשיאניים מרדכי קידר, איש המוסד ששדד בנקים, רצח אחד מעמיתיו ובילה בכלא שנים ארוכות כ”אסיר איקס”. בכלא פיתח קידר רעיונות פילוסופיים שונים ברוח ניטשה, ולאחר שחרורו החל להפיצם. 

חיבוק לסוס 

 

“אדרבא, שיתנפץ העולם אל אמיתותינו! והלא יש עולם חדש לברוא!” (עמ’ 192) 

דווקא נביאו של האדם העליון, האכזרי, לא היה מסוגל להגשים את האידיאלים של חיסול “מוסר העבדים”. בוקר אחד בינואר 1889 צעד לו ניטשה ליד מלונו בטורינו, ולפתע ראה רכּב מכה באכזריות את סוסו. הפילוסוף, שלפי כתביו התנגד נחרצות לרחמים, רץ וחיבק את צווארו של הסוס הכורע על ברכיו. זאת הייתה פעולתו השפויה האחרונה. מאותו יום ואילך שוב לא היה מסוגל להשמיע דברים רציונליים. 

 

ניטשה חי במשך עשר שנים נוספות כחולה נפש בלתי מזיק, הנתון לחסדי אמו ואחותו. ייתכן אמנם שבשנותיו האחרונות כתב ספר נוסף: ‘אחותי ואני’, שבו הוא מדבר בין השאר על יחסים של גילוי עריות בינו ובין אחותו. הדעות חלוקות האם ניטשה הוא באמת מחברו של הספר; אם כך הדבר, ניתן להסיק שבאחרית ימיו לא היה מטורף לחלוטין. 

הוגה הדעות היהודי גיאורג ברנדס היה הראשון שהתייחס ברצינות לרעיונותיו של ניטשה והחל לעניין בו את האקדמיה. הודות לו הפך ניטשה מדמות שוליים להוגה המשפיע ביותר של זמנו. זאת כאשר הפילוסוף החולה כלל אינו מודע לפרסומו ההולך וגובר, לעובדה שספריו משמשים נושא לדיונים עמוקים באקדמיה ובספרות, ולכך שאלפי אנשים מאמצים אל לבם את תורת העל-אדם שלו. באוגוסט 1900 הלך ניטשה לעולמו, בפתחה של מאה שעל תרבותה השפיעה כל כך. מלחמות העולם שאותן חזה כבר ארבו אז מעבר לפינה, בעוד ספריו מודפסים שוב ושוב ברחבי אירופה, מכינים את הקרקע לאחת המערכות האכזריות בתולדות האנושות. 

 

ראו גם 

כה אמר זרתוסטרה ” בתרגום דוד פרישמן 

קייטוש המכשף וניטשה 

"Superman Versus Hitler and Stalin 1943 Look Magazine.jpg" "Superman Versus Hitler and Stalin 1943 Look Magazine

Spiegel - Der SPIEGEL 39/1999 -- Philosophenstreit über die Menschenzucht 


5 תגובות

  1. >הנאצים לא היו זקוקים לפילוסוף כדי להצדיק את תורת הגזע שלהם…
    האמנם? על מה אתה מבסס זאת? עושה רושם מכל מה שקראתי, שתורת הגזע והמושג “על אדם” הם ממקורו של ניטשה.

    אכן, מרי מידג’לי כותבת במאמריה על ספרי המדע ובעיקר הפיסיקה והביולוגיה עד שנות התשעים שכללו פרק אחרון על התפתחות האדם העילי – כלומר אתנוצנטריות לא חסרה במחשבות האדם. אך יחד עם זאת, לא ידוע לי על מי שקדם לניטשה בתפיסה של “מוסר אדונים” ו”אדם עליון” מבחינה פיסית וכוחנית.

  2. ניטשה מעולם לא טען שישנם גזעים עליונים וגזעים נחותים לזה הוא התייחס בזלזול הוא בוודאי לא ראה בגרמנים “גזע עליון “.
    הוא אכן חשב שישנם בני אדם עליונים ונחותים אך ללא קשר לגזע.

  3. סגנון הכתיבה הכריזמתי של ניטשה (והפתוח לפרשנויות) בספרו “כה אמר זרטוסטרא” הינו סגנון שקל להתחבר אליו ולהזדהות איתו. כל קבוצה ששואפת לבדל את עצמה ולייחד את עצמה יכולה למצוא בכתיבה חיזוקים להתנהגותה ולכן קל להבין מדוע הנאצים אימצו את ניטשה.
    חשוב לציין כי גם עמים אחרים קראו ניטשה ויותר מכך גם החלוצים בקיבוצים היו קוראים בספריו ומוצאים שם ביסוס לאידיאולוגיה שלהם ולמטמורפוזה שביצעו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 3 =