“לפני המקום”, ספרו הקודם של חיים באר וספרו הנוכחי “אל מקום שהרוח הולך” מתרחשים בשני “מקומות”: אך ברלין (זירת ספרו הקודם), על קרירותה האנושית המצמררת ולהאסה, בירת טיבט (הזירה של ספרו הנוכחי), על קרירות האוויר הצורבת, לא נראו מעולם קרובות יותר. אמנם מסגרת העלילה, מלבד תכניה היהודיים, שונה בתכלית. אך ה”מקום” (ברלין או טיבט) הוא רק זירתה של מסגרת העלילה החיצונית. כשבתוך שני פיגומי העלילה האלה רוחשים להם סיפורים, אנקדוטות, אגדות חסידים, משלי דרשנים ואמרי שפר לרוב. אך תמיד הם נפתלים להם, עלילה בתוך עלילה, כצבר נחשים רוחש שתנועתו אינה פוסקת לרגע.
מסגרת עלילת ספרו זה של חיים באר “אל מקום שהרוח הולך” אינה מפותלת במיוחד. בעיצומו של חודש אלול שנת תשס”ח (“אלה הימים שאפילו הדגים שבים רועדים בהם מאימת הדין”), שנתיים בדיוק לפני פרסום הספר, עוזב הגיבור, יעקב יצחק הורוביץ, האדמו”ר מאוסטילה, שהתפרסם במופתיו כ”צנתר האלוקי”, את חצרו ואת משפחתו אשר בקהילת קודש בני ברק ויוצא עם איש סודו אל טיבט, “לחפש את עקבותיו של יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה”. כאשר היַק (שניתן לומר שהוא שור הבר המזומן לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא) הוא מי שנשמתו של “היהודי הקדוש” שהוא מאבות-אבותיו של האדמו”ר, נתגלגלה בו. איש סודו, שמחה דנציגר, יהלומן יהודי עשיר מאנטוורפן, דואג לכל הלוגיסטיקה המורכבת והיקרה של מסעם. זו כוללת את מורה-הדרך, אוסקר פלורין, הולנדי, נוצרי-קלווניסט, הבקי מאין כמוהו ברזיה של טיבט ודובר בשפתה, ואת ד”ר סֶלֶנֶה בֶּרנַרד מומחית ליקים, שמחליפה ברגע האחרון זואולוג איסלנדי שנבצר ממנו להצטרף למסע. בנוסף מצטרפים למסעם שני “לֶנד קרוּזֶרים” ומשאית קירור חדשה, וכמובן – עדת מקומיים, נהגים, כלכל ומדריך מקומי. במסעם המסתורי, נגלים לפניהם “יער ערערים מכושף, מנזרים בודהיסטיים נטושים למחצה וחופיו אפופי הסוד של “האגם השמימי” שבמרומי ההימלאיה”. “שם, במרחביה האין-סופיים של הרמה הטיבטית”, ייחשף הרבי להווייתו הזרה של הבודהיזם, “ויגלה את כוחה המשכר והסוחף של האהבה” – לד”ר ברנרד כמובן. בשיאה של העלילה, גיבורנו, קצת כמשה, קצת כאליהו, יעפיל לראש ההר לבדו, כמעט ייגע, ואולי נגע, בקרניו המזהיבות של היק הקדוש, יעלה בסערה גדולה השמיימה ויחזור פצוע אנוש. זו תמצית העלילה.
במהותו האחת, זה רומן פיקרסקי. המוטו הלקוח מ”מסעות בנימין השלישי” של מנדלי מוכר ספרים וההקדשה “לסבא, שלום יעקב אברמוביץ”, סבו הרוחני כביכול, לא מותירות ספק לגבי הכיוון שבאר מבקש לכוון לקרוב, וגם לרחוק – לרומן הפיקרסקי הקלאסי מכול ( כשדנציגר למשל, הוא סנצ’ו פנצ’ו בשירות אדונו הנערץ).בספר זה, כבספריו האחרים, מפגין באר את רוחב ועומק ידיעותיו בים החכמה היהודית, אך גם את חכמת הטוויה, ביד אמן, של העלילה. העלילה אמנם צופנת לקורא הפתעות מרובות, אך לא שלד העלילה הוא העיקר. דבריו של באר: “והמסע הזה – הטעון עיון, בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה המנהגת את העולם ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם, בבחינת רוח היא באנוש – הוא העומד במרכז ספרנו” מרמזים על פי תָכנם, סגנונם ולשונם, יותר מסיפור העלילה עצמו, על מה שמזומן לו לקורא במהלך קריאת ארבע מאות חמישים עמודי הספר. בספרו זה מבסס חיים באר את מעמדו כ”סופר היהודי ביותר בן זמננו”. כמו ב”לפני המקום”, ספרו הקודם, הוא הולך גם בספרו זה אחרי נטית לבו ואולי אף צו לבו. הוא אינו מתפשר. הוא עושה מה שהוא יודע ואוהב לעשות – משלב מדרשים, פסוקים ודרשות לרוב – מעשה אמן. בין אם סגנון ודרך כתיבתו זו של באר היא לטעמו של הקורא ובין אם לאו, אי אפשר שלא להתפעל מהידע העצום שלו במקורות (ידע בלתי נדלה – בעיני הראשונים ואולי בלתי נלאה – בעיני האחרונים). אי אפשר גם שלא להתפעם מתעצומות עושרו בעולם הרוח בכלל. יש אולי מי שיטען שלעיתים זה עושר השמור לבעליו לרעתו. למען האמת בחלקים מסוימים של הספר, אף שאני עצמי נהניתי ממנו לכל אורכו, יכולתי להבין מהו מקורה של הטענה ובמה יכולים טועניה להיתלות. וכך גם באשר ללשון. בין אם לשונו של באר (שעוד נדרש לה באריכות) היא לעונג לקורא ובין אם היא כצנינים בעיניו, ההתפעלות משלל מקורותיה היא בלתי נמנעת.
למען האמת, באר עצמו מודע לביקורת זו. אם בספרו הקודם “לפני המקום” הוא כותב: “האין עלילות המשנה הרבות המתפצלות מן העלילה המרכזית , במקום שתפרדנה מעליה ותאפשרנה לה להתפתח, דווקא משתרגות עליה ומכריעות אותה תחת כובד משאן?” בפעם זו, נתלה באר באילן גדול – מרטין בובר – שאת ספרו “גוג ומגוג” בתרגום לאנגלית נושא מורה הדרך ההולנדי. בספר מונצח סיפור אבות-אבותיו הניצים של אדמו”רנו. מובן שאזכורו של בובר אינו “מקרי”, בין השאר כי לפי באר הסופר, הרי אין “מקרה” סתם. אם לבובר מותר היה לשבץ סיפורי חסידים עד בלי די ועל כך הייתה תהילתו, מדוע שיגרע חלקו שלו עצמו? ובכל זאת שאלת המינון עדיין שרירה. הרי כמו בסוגיות רבות הכול הוא עניין של מינון. נראה שאת כל אותן “סטיות” בגין מעשיות ועלילות קטנות המשתרגות מהעלילה הראשית ניתן לחלק לאלה ההולכות בדרכה של העלילה (ומוסיפות סוג של נופך לעלילה), ולאלו שלא בדרכה (ואין בינן ובין העלילה הַרבה, אולי לא כלום ולעיתים העלילה אף מאולצת לסטות מדרכה בעטיין). את האחרונים כדאי היה אולי לצמצם, גם אם יפים הם. בודאי יזדמנו הזדמנויות נוספות להעלותן על הכתב. ההוויה החסידית, כולל כל תככי החצר המפותלים, מתוארת, כך נראה, באמינות ובאותנטיות של מי שכביכול בא “מבפנים”. כאן לא ניתן לומר שהמספר הפריז. אמונתם של חסידים בכוחות העליונים של ה”רבי” ידועים. גם ההתחברות של “גבירים” ובעלי ממון לאדמו”רים ולבעלי-נסים, זה מקרוב באו, מוכרים וידועים ואף מוזכרים בספר. כך גם התפלגויות החצרות אחרי מות אדמו”ריהן ידועה. בכל אלה יש “תשתית ראייתית” מוצקה.
אם בתיאור ההוויה החסידית יש כאמור תשתית ראייתית שניתן למצאה בנקל אפילו בעיתונות היומית; הרי שבאשר לעילת מסע ההתחקות אחר עקבותיו של אותו “יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה” – באר בעצמו הוא שטווה רשת צפופה ומרשימה של תשתית כזו. גם אם יקבל הקורא-השופט את התשתית הזו כמספקת, וגם אם לא, בדבר אחד אין ספק, התשתית המוצגת הינה רבת-רושם וראויה לכל מחמאה. וכבר היו חזיונות מוזרים מזה שאנשים קדושים בעיני עצמם, ניסו לממש. אך שאלת השאלות היא עד כמה סיפור האהבה בין האדמו”ר לסלנה, מתפתח בטבעיות ומעורר את אמון הקורא. אם בשל הרקע הכל-כך שונה ציפיתם למסע ארוך שראשיתו בחשדנות ראשונית, גישושים, היכרות הדדית, מתונה ונמשכת, רמזי-רמזים, חיזורים מהוססים – טעות בידכם. סלנה יוזמת את הנשיקה הראשונה כבר בתחילת הערב הראשון בו הם נמצאים ביחידות, מהירות שלא הייתה מביישת אפילו סרט הוליוודי. יחד עם זאת חשוב לציין שלמרבית הפליאה, במבט לאחור, כשדנציגר מעניק לסלנה את שעונו של האדמו”ר לאחר מותו (אותו שעון שתיקן “היהודי הקדוש” שבא מהשמיים לצורך כך וזה השעון “המבשר בכל רגע ורגע ששעת הישועה קרבה לבוא.”), ואומר לה “את ראויה לזה, סלנה. היום אני יודע כמה הבחירה שלו בך הייתה נכונה. אהבת אמת שוררת ביניכם, יקירתי” והיא מתקשה לעצור את דמעותיה, לא אדון לחובה את הקורא שגם הוא מתמלא ברִגשה של אמת. זה כנראה כוחו של מי שיודע לספר סיפור. ויתכן, שאת המשפט המלא על הספר יש לתת בסופו, אחרי שישמעו כל העדויות. אך כאמור לא סיפור המסגרת הוא העקר, ולא “אמינות” העלילות החיצוניות. ובסופו של דבר ואת זה חשוב להדגיש באר יודע לספר סיפור, לטוות את מהלך העלילה והוא מיטיב לשרטט את הדמויות במראן ובאופיין וכן את היחסים ביניהן. וזה אולי העיקר בבואנו לשפוט את טיבו של הרומן.
“אל מקום שהרוח הולך”, מאת חיים באר. בהוצאת עם עובד, עורך: אברהם יבין. 452 עמודים.