אתה נכנס לחנות בגדים ונוטל חולצה לטעמך. זהו אקט שיכול להשתוות רק אולי לביתוק בתולין. אתה ניגש לתא ההלבשה, מסיר את חולצתך הישנה, הבלה מזוקן, ומודד את החולצה החדשה. רוב הסיכויים, הבה נודה על האמת שמאז השירות הצבאי שלך אתה לא לובש גופיות, ויותר מזה ברגע זה נכנסת לחנות מהרחוב המהביל והלח, וכל הזיעה שלך נספגת בחולצה החדשה והריחנית. אתה מריח את ריח החדש מהחולצה ומתמסטל, אתה מכפתר את כל הכפתורים שראוי לכפתר יוצא החוצה כדי לראות את עצמך או לתת לבת זוגך (או בן זוגך) שבעלת הבנה גדולה יותר ממך בדברים האלה, לשפוט האם קלעת בול.
איך אתה יכול לדעת כמה גברים (או נשים) היו בחולצה הזאת לפניך, נכון שריח החדש ממסטל אותך אבל נראה לך באמת שאחרי שמישהו לובש ולא קונה, המוכרת (או המוכר) בחנות אומרים "לעזאזל" ומשליכים את החולצה לפח?
את ניגשת למדף הספרים ומחפשת את הספר שאת רוצה, הוא ניצב שם על המדף, לא כמו הספרים האלה שנמכרים לפי משקל, את מדפדפת, מתאהבת, קונה לרגע את לא שואלת את עצמך, במיוחד כשאת שוכבת במיטה, כמה ידיים מטונפות מחוידקות נגעו בספר הזה לפנייך, כמה אנשים נגעו וזרקו והשאירו אותו מתבוסס בזיהום שהשאירו מאחוריהם?
גם עם בנות (ובני) זוגנו, אנחנו לא רוצים לדעת, גם אם יש לנו איזה סיפוק חולני מלשמוע על הרפתקאותיהם הקודמות, חרדת ההשוואה והחשש מהבלתי ידוע שמרים את ראשו בנקודות הכי כואבות, מועד מאיתנו לברר יותר מדי פרטים. גם לו היינו רוצים לברר פרטים, מי יתקע כף לידנו שהם זוכרים משהו בכלל, נפלאות המוח האנושי מונעות מאיתנו לזכור בפרוטרוט את מערכת היחסים הקודמת, את הלידה הקודמת את הקשיים הקודמים. בני אדם חייבים לחיות כל הזמן באשליית החדש הטהור, הנקי והזך. כך גם בספרות.
חוקי הגילדה מחייבים אותי לומר שאלתרמן אומנם אמר ש"לכל מראה ישן יש רגע של הולדת" וכחלק מן המנגנון שבו סופרים ומשוררים מתחשבנים עם עצמם ואחרים, הם בוודאי יכתוב הרהור או שיר על הנקודה שהכול כבר נכתב פעם ושאין הרבה טעם במה שהם כותבים היום. ברם ואבל ועם כל זאת, מה שמבדיל בראש ובראשונה שיר אהבה שאכתוב היום לעומת סונטה של פטררקה או שיר של ביאליק הוא שהם מתים ואני חי ובתור אדם חי אני נמצא, כפי שהגדיר זאת המתרגם יעקב לח בעקבות ברודסקי על רכבת השפה. עליתי עליה כשנולדתי או כשהחלטתי להיות משורר, ארד ממנה כשאחליט שדי או כשאמות, אבל בינתיים אני שומע את רוח התקופה באוזניי (או אשליה של רוח התקופה) אני כותב באמת רגשית, הודות לכושר הדמיון שלי או כושרי הלירי, מקבל שדרים של המוח בחלומות, מנהל שיחות עם יוצרים אחרים ומשייף את תודעתי ומה שאני כותב הוא חדש מתוקף העובדה שאני חדש, ואולי גם זו אשליה. עצם היכולת שלנו לחיות בסחי מרק החיידקים וטעויות העבר שלנו ובכל זאת להרגיש חדשים כל פעם מחדש זו תכונה שאין לשום אדם או בעל חיים והיא שלישית רק ליכולתנו לדמיין ולצחוק.
***
נקודה קטנה לסיום שכבר התייחסתי אליה במקום אחר – קראתי ביקורת שירה מלפני 100 שנה. הדבר המדהים ביותר ביחס לכך, היה שלמעשה גיליתי, שהתביעות של המבקרים לפני מאה שנה לא היו מאוד שונות מאלה של המבקרים היום, אבל הכוונה הייתה שונה, כלומר מה שהם ראו כחיבור לרוח התקופה ומה שאנו רואים הוא דבר שונה מאוד, כמו כן היה אלמנט שנעדר מהביקורת של היום אבל לא מן הנמנע שהוא ישוב: הצורך של יצירת ספרות להתיישר אידיאולוגית עם מה שהכרחי למען תקומת עם ישראל בארצו. הדבר הזה הוא כמובן אסון לשירה הלירית, אבל לא תמיד יש לנו השפעה על רוח התקופה ועיצובה.
