חוה עציוני-הלוי היא הכותבת הפוריה ביותר בספרות העברית לדורותיה של רומנים על רקע תנ”כי. אין אף סופר עברי שהתקרב אליה בכמות הספרים שכתבה על ימי התנ”ך, והיא בחרה להעמיד במרכז ספריה את הדמויות המושתקות עד כה בשיח התנ”כי – את הנשים.

היא במקצועה סוציולוגית, העוסקת בחקר החברה הישראלית העכשווית. ספרה האחרון לפני שהפכה לכותבת רומנים תנכיים, “ארץ שסועה: האם מלחמת תרבות היא בלתי נמנעת?” (הוצאת אריה ניר, 2000), עסק במאבק התרבויות בתוך התרבות הישראלית.


ספר הסוציולוגיה האחרון שפיטרסמה חוה עציוני-הלוי ״ארץ שסועה״

לאחר מכן בשינוי כיוון דרמטי ביותר החלה לעסוק בספריה רק בתקופות התנ”ך.

יש לציין שלפני שעציוני-הלוי החלה לכתוב הייתה רק סופרת אחת שהתבלטה ככותבת סיפורים תנכיים, היא שולמית הראבן, שכתבה טרילוגיה ידועה של סיפורים תנכיים. גם בתה, גייל הראבן, כתבה סיפורים תנכיים בעקבותיה. אפשר להזכיר עוד את גלילה רון פדר שכתבה רומן לנוער על המלך שאול, ואת ארנונה גדות שחיברה סידרה של סיפורים תנכיים לילדים.

וכמעט אף לא אחת חוץ מהן. הסיפור התנ”כי, בפרוזה לפחות, היה בגדר “טריטוריה גברית”. עד שבאה חוה עציוני-הלוי ושינתה זאת, ושמה לראשונה דגש על דמויות הנשים בתנ”ך.

הרומנים התנכיים של חוה עציוני-הלוי

 

ספריה הם:

  • אשת לפידות, 2010 – סיפורה של דבורה הנביאה
  • .פרקים מהספר קראו ב”יקום תרבות ” כאן 
  • אפר על ראשה, 2011 – סיפורה של תמר בת דוד
  • ולו שתי נשים, 2012 – סיפורן של פנינה וחנה, שתי נשותיו של אלקנה
  • אל אשר תלכי, 2013 – סיפורה של רות
  • והמלך לא ידעה, 2014 – סיפורה של אבישג השונמית
  • שפחתי בחיקך, 2015 – סיפורן של הגר ושרה
  • כחוט השני, 2016 – סיפורן של בנות צלפחד
  • ותמאן ושתי, 2017 – סיפורן של ושתי ואסתר
  • מלכת החידות, 2018 – סיפורה של מלכת שבא.
  • כי כיסתה פניה, 2019 – סיפורה של תמר (אשת ער)

היא עמלה כעת על ספר על יעקב וארבע נשותיו, ועוד נוספים.

להלן ראיון עמה שערך אלי אשד:

אלי: את כותבת מזה שנים רומנים היסטוריים על דמויות נשיות המוזכרות בתנ”ך כפרוייקט שלם, ובבירור יש לך  מחויבות לנושא זה של נשים תנכיות. למה בעצם את עושה זאת במשך השנים?

חוה עציוני-הלוי

חוה: במקצועי אני סוציולוגית, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ובימי חיי כל אותו הזמן ישב בתוכי שד קטן, שלחש לי שאני רוצה לעשות משהו אחר. כשפרשתי לגמלאות, השד קפץ החוצה, והמצאתי את עצמי מחדש ככותבת רומנים תנכיים.

בכתיבה זו שילבתי בין שתי שאיפות שלי: לכתוב משהו קליל, קריא, ומותח, שאנשים ירצו לקרוא לא למען הקורס אלא למען הכיף, ולהתחבר לזהות היהודית שלי על ידי קבלת השראה מן התנ”ך ובמיוחד הנשים בתנ”ך.

ההחלטה קשורה בתולדות חיי. בנעוריי הייתי דתיה, ובמשך חיי הארוכים הספקתי להתרחק מן הדת, מן היהדות, ומן הארץ, ונדדתי עד לצד השני של העולם.

אז באה התפנית, והחלטתי לשוב לארץ, ליהדות, ולדת. כחלק ממסע ארוך זה הביתה, התחלתי לקרוא את התנ”ך בכוחות עצמי, ונתקלתי בספר שלא הכרתי, אחד ששכחו ללמד אותו בבית ספר, והתאהבתי בו.

לכך יש כמה סיבות:

סערות וטלטלות בחיי הנשים

הוקסמתי במיוחד מן הנשים שקולן עדיין נישא אלינו מעבר לאלפי השנים שחלפו מאז, ומספר לנו סיפור שאי אפשר לשגות בו: על חרדות ותקוות, הקשורות בסערות וטלטלות בחיים, שלמרות כל מה שהשתנה מאז דומות לאלה שמטלטלות את חיינו.

על קנאה לגבר, בעל שאוהב אישה אחרת (לאה, פנינה). על אונס ותקיפה מינית (תמר). על כמיהה לילד (למשל רחל). על חשש לחיי ילד (שרה). על עקרות. על אובדן אדם יקר, שכול (נעמי ורות).

התחלתי להזדהות עם נשים אלו והתחלתי להרגיש שאני חלק מחייהן, והן חלק מחיי.

עטיפת ספרה המתורגם לאנגלית של עציוני-הלוי על חנה אם הנביא שמואל the song of Hannah

אלי: האם את חושבת שהנשים התנכיות היו דומות לנשים של המאה העשרים ואחת שאת כותבת עבורן את ספרייך? האם נשות ההווה יכולות בכלל להבין את עולם המחשבות של נשות עולם התנ”ך?

חוה: לפי הדימוי שלהן, כל מה שעניין את נשות עולם התנ”ך, וימי קדם בכלל, הוא להינשא וללדת בנים, בבחינת “ותהר ותלד”, ואילו לנו, נשות המאה ה21, יש שאיפות ואופציות רבות כל כך בחיינו. אבל הדימוי הזה הוא טעות אופטית.

באמת היו להן שאיפות רבות ומגוונות, ונושאים רבים על סדר יומן. במובן זה הן במיוחד קרובות אלינו היום, בתקופה שבה אנחנו חוגגים רב גוניות בחיים, ואת זכותה של כל אישה להגשים את עצמה בדרכה היא.

הנה שרה ורחל – אמנם שתיהן נכספו לבנים, אבל הן היו מוכנות להשיג אותן באמצעות אמהות פונדקאיות. תמר כלת יהודה שאפה גם היא לבנים, אך לשם כך הייתה מוכנה להיות אם חד הורית. מה יכול להיות יותר עכשווי?

מרים אחות משה השתוקקה להיות נביאה ומנהיגה. רות המואביה שאפה להיספח לעם ישראל. וישנן עוד דוגמאות.

אלי: מה משך אותך במיוחד לכתוב על נשות עולם התנ”ך?


עטיפת ספרה הממתורגם לאנגלית של עציוני-הלוי על רות המואביה The Garden of Ruth

חוה: אחד הדברים שמשכו אותי לכתוב על הנשים בתנ”ך היה דבר שבדרך כלל לא חושבים עליו בהקשר אליהן אבל הוא בהחלט קיים – עוצמתן, שגם היא מצאה ביטוי בדרכים רבות ומגוונות. מה שמבחינתי משמש מקור השראה מיוחד הוא כי הטראומות שחוו חישלו אותן: דווקא מתוך הטלטלות והטראומות של הנשים האלו צמחו העוצמה וכושר העמידה.

הן חיו בחברה פאטריארכלית, הנשלטת על ידי גברים, ומצבן החוקי היה בשפל. למעשה השלטון היה לחלוטין בידי אב המשפחה והבעל, בלי בג”ץ ובלי “בצלם”.

בכל זאת, הן לא ישבו וקוננו על מר גורלן, אלא לקחו את הגורל לידיהן ועיצבו אותו לפי צרכיהן – גם אם לשם כך נאלצו ללכת בדרכים עקלקלות.

למשל, הגר, שלא הייתה אלא שפחה נחרפת, ששרי גברתה התעללה בה, וגרשה אותה ואת בנה, הצליחה לגדל את בנה ישמעאל בכוחות עצמה, ולעצב לה חיים משלה.

עטיפת ספרה של חוה עציוני הלוי על שרה אשת אברהם והגר שפחתו ״שפחתי בחיקך״

למשל, תמר בת דוד, שנאנסה על ידי אחיה. היה לה הכוח הנפשי לצאת לרחובות ולזעוק על העוול שנעשה לה. רק לאחרונה מתחילות נפגעות פגיעה מינית בימינו להשמיע את קולן בצורה ברורה כל כך.

עטיפת ספרה של חוה עציוני הלוי על תמר בת דוד ״אפר על ראשה״

נשים בשר ודם: מה שהמורים שכחו לספר לי

לדעתי אחד מיסודות היופי המופלאים של ספר הספרים הוא שבו האנשים, גברים כנשים, מוצגים כדמויות רב-מימדיות, בעלות עומק, שגם הדגולים שביניהם הם בשר ודם, שעשו גדולות ונצורות, ומנגד גם כשלו. אנשים בעלי רוחניות נעלה, שהם גם יצריים מאד. וכל זה משתלב בהם ומתגבש למיקשה אחת.

גם בעניין זה הזדהיתי בראש ובראשונה עם הנשים, וכך תיארתי אותן ברומנים שלי.

הן כיסו את פניהן

על תמר כלת יהודה מסופר כי כיסתה פניה, כדי להסתיר את זהותה. אבל למעשה כל הנשים בתנ”ך כיסו את פניהן. לא בתחום הלבוש אלא במובן מטפורי.

ברומנים שלי אני מנסה לחפור לעומק בנפשן ולחשוף את מה שאיננו גלוי לעין ממבט ראשון.

אלי: באילו דמויות נשים העדפת להתמקד ?

חוה: למעשה כתבתי כמעט על כל דמויות הנשים העיקריות בתנ”ך. הנה הן לפי סדר הופעתן בתנ”ך, שהוא גם סדר התקופות, עם שמות הרומנים שבהם כתבתי עליהן (כולם בהוצאת אריה ניר):

שרה והגר, שפחתי בחיקך (2015), תמר כלת יהודה, כי כסתה פניה (2019), בנות צלפחד, כחוט השני (2016), דבורה הנביאה (ויעל), אשת לפידות (2010), חנה ופנינה נשות אלקנה, ולוֹ שתי נשים (2012), רות המואביה, אל אשר תלכי (2013), תמר בת דוד (ובת-שבע), אפר על ראשה (2011), אבישג השונמית, והמלך לא ידעה (2014), מלכת שבא, מלכת החידות (2018), ושתי ואסתר, ותמאן ושתי (2017).

קצר המצע מלספר על כולן, והיום בחרת להתייחס לדבורה הנביאה.

אלי: האם ישנן יצירות ספרות ספציפיות על נושאים אלו ששימשו לך מקור השראה לאורך השנים, חוץ כמובן מהתנ”ך עצמו, או שקראת ואת מעריכה?

חוה: אני אוהבת את הרומנים ההיסטוריים של פיליפה גרגורי על תקופת הנרי השמיני באנגליה ועל הנשים המלכותיות החזקות של אותה התקופה.

אלי: נעבור לספר הראשון שכתבת על אשה מהתנ”ך “אשת לפידות”. מה משך אותך בדמות של דבורה הנביאה?

ספרה של חוה עציוני- הלוי על דבורה הנביאה ״אשת לפידות״

חוה: אחת הסיבות העיקריות שבגללן נמשכתי אליה, היא, שהמקרא מספר סיפור מאד דרמטי, מפליא ואפילו מתמיה עליה.

לפי הכתוב במקרא (שופטים ד’, ה’), בעת ההיא, הכנענים – בראשות המלך יבין ושר צבאו סיסרא – עשו שמות בישראל. דבורה, שהייתה נביאה, שופטת, ומנהיגה מורמת מעם, זימנה אליה את שר הצבא ברק, וציוותה עליו לצאת לקרב נגד הכנענים.

כאן בא החלק הדרמטי של הסיפור. שכן ברק השיב לה תשובה מוזרה: ” אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.”

המקרא מספר שהיא אכן הלכה איתו, לא רק לשדה הקרב, אלא גם לעיר מגוריו, שהייתה מרוחקת ממקום מגוריה. זאת, למרות שהייתה אשת איש ואם לילדים, ולא נכתב שבעלה התלווה אליהם.

עטיפת התרגום לאנגלית של ספרה של חוה עציוני-הלוי The Triumph of Deborah

הסיפור המקראי מעורר תמיהות. מדוע רצה בה ברק בשדה הקרב? האם רק כדי להלהיב את הצבא לקרב, או שהייתה סיבה נוספת?

והיא, שלפי המסופר במקרא הייתה אשת איש, ואם בישראל, נסעה עם שר הצבא ברק לקצה השני של הארץ, ולא מסופר שהבעל, לפידות, התלווה אליהם.

איך הגיב אישה על מסע תמוה שכזה? ואפילו בימינו, מה היה בעל אומר לו יצאה אשתו למסע למרחקים עם גבר זר, כשהיא משאירה אותו בבית כשמרטף? קרוב לוודאי שהמסע אכן גרם לטלטלות ביחסים בין בני הזוג. האם הצליחו ליישר את ההדורים ביניהם? ומה התרחש בין דבורה לברק בעת שהיו לבדם, ביחד, בעירו, ללא בעל באופק?

השאלות המרתקות האלה לגבי חייה של דבורה, ויחסיה עם ברק ועם לפידות, הן מהסיבות העיקריות שהביאו אותי לכתיבת הרומן, והוא משיב עליהן בדרכו.

איך נפתר הסבך הזה? את זאת לא אגלה. על כך תצטרכו לקרוא בעצמכם.

אלי: האם את מרגישה שזאת דמות יוצאת דופן אולי יחידה במינה בהיסטוריה היהודית ואולי הכללית ?

חוה: דבורה היא אולי הדמות הנשית הבולטת ורמת המעלה ביותר בתנ”ך. היא הייתה מעין מנהיגה לאומית, שופטת עליונה, ורבה ראשית בעת ובעונה אחת.

כמו רבות מן הנשים בתנ”ך, ואף יותר מהן, דבורה יכולה לשמש מקור השראה לנשים כיום: היא חיה בתקופה הנשלטת על ידי גברים, והיא הצליחה לשבור מוסכמות חברתיות, “לשבור את תקרת הזכוכית”, ולמרות האזיקים על ידי הנשים, להגיע לצמרת.

היא עשתה זאת בלי לאבד את נשיותה: היא הייתה גם אשת איש ואם, ובשירת דבורה היא מדברת על עצמה לא כעל מנהיגה, או כעל נביאה, או כעל שופטת, אלא כעל “אֵם בְּיִשְׂרָאֵל”. יש פה אמירה חזקה ביותר: אני אמא.

לא כל אשה משתוקקת להיות מנהיגה או שופטת. אבל כל אשה רוצה להגשים את עצמה בדרכה, בתחום שבו היא בוחרת. מה שאפשר ללמוד מדבורה בימינו הוא, שנשים ניחנו בכוח נשיי ייחודי, שלמרות הקשיים – הקיימים גם כיום, אם כי בצורה אחרת – הן מסוגלות להתגבר על מכשולים, ויש לאל ידן להגשים את עצמן בתחומן ובדרכן, ובלא לאבד את נשיותן.

נוסף לכל אלה, מצאתי בדבורה דמיון מפליא לגולדה מאיר, תוך שוני רב כמובן.

אחת היא המנהיגה היהודייה הבולטת ביותר בעת העתיקה, והשנייה – בעת החדשה. יש דמיון בסיפור החיים של שתי המנהיגות. גם גולדה יצאה “לשדה הקרב”, אם כי של הפוליטיקה. גם גולדה הייתה נשואה, ועל פי המסופר באריכות במקורות שונים ובעיתונות, גם היא פגשה גבר אחר. וכפי שאני משערת שהיה אצל דבורה, גם בעלה של גולדה לא אהב את המצב שנוצר.

מה שגם היה ייחודי בדבורה: היא הייתה מנהיגה לאומית ושופטת עליונה, מבלי שעמדו לרשותה צבא או משטרה או מנגנון מינהלי, והיא השיגה הכל רק בכוח אישיותה הכריזמטית, שזיכתה אותה בהערצת העם. כמו שכתוב: “וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט.” איש לא הכריח אותם לעלות אליה. הם עשו זאת מרצונם.

היא מרתקת גם משום שיש צדדים שונים באישיותה ובחייה: כאמור, הייתה גם מנהיגה וגם אישה ואם. גם אשת מלחמה וגם אשת שלום. היא הובילה את העם גם לשלום, ככתוב, “וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה.”

את כל התכונות והניגודים האלה, הבלטתי ברומן שלי, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת.

אלי: עד כמה את חושבת סיפור דבורה מבוסס על מציאות היסטורית כלשהיא? אישה כמוה יכלה להתקיים במציאות ההיסטורית של ימי התנ”ך?

חוה: השאלה הזאת, למעשה, היא חלק משאלה יותר רחבה, והיא, עד כמה התנ”ך מבוסס על מציאות היסטורית. התשובה האישית שלי היא, שעד לדוד המלך, אין תעודות היסטוריות או חומר ארכיאולוגי המעידים ישירות על אמיתות הארועים המסופרים. לעומת זאת, יש הרבה מאד חומר המסייע לביסוס האוטנטיות של המסופר, בעקיפין. זהו חומר המעיד על כך שהמסופר בתנ”ך מתאים להפליא לרקע ולתקופה של המסופר.

במקרה של דבורה הנביאה, הסיפור מתאים למה שאנחנו יודעים על המלחמות והמאבקים למיניהם שהתרחשו בעת המשוערת (כנראה בסביבת המאה ה-12 לפנה”ס) בארץ כנען.

לטעמי, מעניין הוא, שהיו ויש ארכיאולוגים המנסים לקעקע את כל הכתוב בתנ”ך כנעדר בסיס היסטורי, ובין השאר טענו שהמלך דוד כלל לא היה קיים, אלא אגדה היה.

והנה מה קרה? מבחינה זו, לעניות דעתי, הקלף המנצח הוא מצבת דן. בשנות התשעים של המאה שעברה, התגלתה מצבה הידועה כמצבת דן, שבה מופיעה כתובת משמעותית. לפי התאריכים המקובלים, דוד חי במאה העשירית לפנה”ס והכתובת היא מן המאה התשיעית. בכל זאת, היא קרובה לזמן ומוזכר בה במפורש בית דוד. לאחר גילוי זה הרבה יותר קשה לטעון כי דוד לא היה קיים. והכתובת מעידה על כך שהוא גם הקים שושלת מלוכה. מכאן אפשר גם להשליך אחורה בזמן, אף כי לא באותה מידה של ודאות.

מעבר לכל זה, באופן אישי, אני מזדהה עם דמותה של דבורה עד כדי כך, שהיא קמה וחיה לנגד עיניי, ואין לי ספק שהיא וסיפורה מבוססים על מציאות היסטורית.

אלי: מבין הספרים איזה היה הפופולארי או רב המכר ביותר ?

ספרה של חוה עציוני-הלוי על רות ״אל אשר תלכי״

חוה: “אל אשר תלכי” על רות המואביה, שגם תורגם לאנגלית, וכן “כחוט השני” על בנות צלפחד מסיפור יציאת מצרים, היו רבי מכר ברשימת רבי המכר של צומת ספרים מיד כאשר יצאו, אולי לחודש חודשיים.

ספרה של חוה עציוני-הלוי ״כחוט השני״ על בנות צלפחד

הספר שבמשך השנים נמכרו ממנו הכי הרבה עותקים הוא “ולו שתי נשים” על שתי נשותיו של אלקנה, שמאחת מהן נולד שמואל הנביא. גם הוא תורגם לאנגלית.

אלי :אציין בהערה שבזמן שההצלחה של הספר על רות המואביה אינה מפתיעה, הרי ההצלחה הגדולה של שני הספרים האחרים היא מפתיעה. שהרי בנות צלפחד שנלחמו על ירושת אביהן וקיבלו אותה, וצמד נשותיו של אלקנה, אינן בדיוק דמויות ידועות באמת מהמקרא. יש להניח שהיו סיבות אחרות מלבד הפרסום המועט של הדמויות שגרמו להצלחה הרבה של ספרים ספציפיים אלו.

במקרה של הספר על בנות צלפחד יש להניח שהמאבק הפמיניסטי העומד במרכז על זכויות האשה הוא שגרם להצלחת הספר בקרב קהל הקוראים שאליו יועד, הנשים הדתיות. את הצלחת “ולו שתי נשים” לעומת זאת איני מסוגל להסביר. הספר מתאר שיטת נישואין של גבר עם שתי נשים, דבר שאינו מקובל היום. האם קהל הקוראות מצאו עניין בתיאור שיטת נישואין פוליאמורית?

ספרה של חוה עציוני-הלוי ״ולו שתי נשים״ על נשותיו של אלקנה אביו של שמואל

אלי: מה מאפיין את הכתיבה שלך על נשים בתנ”ך?

חוה: הרומנים שלי נאמנים לתנ”ך אך מוסיפים נופך משלהם. הרומנים שלי נאמנים לגמרי לסיפור המקראי, ולא סוטים ממנו ימינה ושמאלה. אבל הסיפור המקראי הוא לרוב מקוטע ומשאיר הרבה פערים. הרומנים ממלאים את הפערים.

הם גם מרחיבים את הסיפור המקראי, ומוסיפים לו נופך משלהם, כולל עלילה סוחפת וסיפורי אהבה כפי שרומנים חייבים לעשות, אחרת אינם רומנים. יש בהם יסוד של אהבה רומנטית, אבל גם הרבה מעבר לזה.

חשוב לזכור שאהבה אינה מנוגדת לרוח התנ”ך אלא להפך: אהבה מודגשת בסיפור של יצחק ורבקה, יעקב ורחל, אלקנה וחנה, אחשוורוש ואסתר, וישנו כמובן שיר השירים שכולו שיר תהילה לאהבה. לכן דגש על אהבה הוא נאמן לרוח התנ”ך.

עטיפת ספרה של חוה עציוני הלוי על האישה האחרונה בחייו של דוד המלך ״והמלך לא ידעה״

הרומנים שלי מהווים פירוש לספורי המקרא. תוך כדי מילוי פערים והרחבה, הרומנים גם נותנים פירוש לסיפור המקראי. פירוש זה הוא לפעמים דומה ולפעמים שונה מן הפירוש המסורתי המקובל המצוי בספרות חז”ל בכלל ובמדרש בפרט, ולכן הוא מאתגר.

אלי: יש בהם מסרים פמיניסטיים עכשווייים לנשים של המאה ה-21?

חוה: לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי האם יש מסר ברומנים שלי. ואכן, נדמה לי שיש. אין זה מסר פוליטי. אין בו כל אמירה או רמז לגבי הפוליטיקה של ימינו.

המסר הוא כי התנ”ך הוא ספר הספרים שלנו, במובן זה שהוא מחבר אותנו לשרשים שלנו כעם, וגם במובן שהוא גורם מאחד, ומחבר בין דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים, וכל אלה שבאמצע, וכך התייחסתי אליו בספרים שלי. לכן הם מתאימים לקהל רחב כמעט מכל הקשת הדתית-חילונית והפוליטית.

המסר הוא כי בכך שנחיה את עולם התנ”ך, ונעשה אותו נגיש יותר לנשים ואנשים בני ימינו, גם נתרום לחיבור זה לשורשים שלנו כעם, ולהגברת הקשר בין כל חלקי העם.

עטיפת ספרה של חוה עציוני-הלוי על מלכת שבא ושלמה המלך ״מלכת החידות״

אלי: ישנן טענות כנגדך שהרומנים שלך הם בסך הכל ספרות רומנטית שמתרחשת בימי קדם. את מסכימה לזה?

חוה: נכון שהרומנים שלי אינם יומרנים. אין הם מתיימרים להיות מהדורה חדשה של ספרי קפקא או ש”י עגנון. הם מקימים לתחייה את עולם התנ”ך באמצעות עלילה סוחפת, והם מסופרים בסגנון המבוסס על המקרא, אבל הוא קליל וקריא, ומותאם לקוראות ולקוראים של ימינו. ובראש מעייניי בכתיבתם – הנאת הקוראות והקוראים.

ואכן, לשמחתי, המכירות ומאות המכתבים הרבים שקיבלתי מעידים על כך שמטרה זו הושגה לפחות במידת מה.

אלי: יש סיכוי שתכתבי בעתיד על המלכות איזבל ועתליה בתור פמיניסטיות?

חוה: ממש לא. אינני מסוגלת לכתוב על דמויות שאינני יכולה להזדהות איתן.

עטיפת ספרה של חוה עציוני-הלוי על תמר אשת ער ויהודה בן יעקב ״כי כסתה פניה״

אלי: איזה פרוייקטים את מתכננת לעתיד?יש עוד נשים תנכיות שאת מתכוננת לכתוב עליהן מתי שהוא?

חוה: הפרויקט הבא שלי הוא רומן אשר הגיבורות שלו הן ארבע נשי יעקב – לאה, רחל, בלהה, וזלפה.

לשמחתי הוא התקבל לפרסום ע”י המו”לית שלי, אבישג ניר, ועכשיו הוא מחכה לעריכה, הגהה, ושאר ההליכים של ההוצאה לאור.

עכשיו אני מתכננת לכתוב על בת פרעה ומרים, אחות משה. יש עוד נשים בתנ”ך שהייתי רוצה לכתוב עליהן, אבל מוקדם מדי לחשוב על כך.

אלי: ולסיום, יש גברים בתנ”ך שמעניין אותך לכתוב עליהם ספר משלהם?

חוה: אני כן כותבת על הגברים – אברהם, יעקב, יהודה, דוד, שלמה – אבל רק דרך עיניהן של הנשים. 

קראו גם :

חוה עציוני-הלוי בויקיפדיה

דף הפייסבוק של חוה עציוני-הלוי

פרויקט הסיפור התנכי של “יקום תרבות”

פרקים מספרה של חוה עציוני הלוי “אשת לפידות״ ביקום תרבות

חוה עציוני-הלוי על הנשים בחייו של דוד המלך

תמר אשת ער בקולנוע ובספרות

חוה עציוני-הלוי

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן