..”אני רק אנסה לתאר אותם, את האנשים החיים באותם מעגלים המקיפים אותי, ושהקיפו אותי באותם הימים שיכנסו להיסטוריה, מסוף החורף ועד סוף קיץ של שנת 2011, ואת הימים שבאו לנו אחרי שחזרנו מניו יורק, לנו ה-99 אחוזים, שם לא הצלחנו לכבוש את וול סטריט, כמו שלא הצלחנו לשנות את המצב הכלכלי והחברתי בארץ, למרות הימים הקדחתניים של המחאה, וההרגשה שהייתה אז, שכל אחד מאיתנו הוא מיליונר גם אם לא בכסף”.

(מתוך ״קיץ של מיליונרים״ ע’ 379)

איציק אביב בוחר נושא לא שגרתי לספרו החדש “קיץ של מליונרים” (טוטם ספרים 2019).

אביב פרסם עד כה עשרות סיפורים קצרים במוסף הספרותי העיר-ירושלים. סיפורים פרי עטו זכו בין השאר במקום הראשון בתחרות מספרי סיפורים בחולון שנושאה היה שכנים, ובשתי תחרויות כתיבה של הוצאת כתב. הוא פירסם כבר כמה ספרי בלשים ומותחנים, וזהו ספרו השמיני.

אבל ספרו החדש הוא יוצא דופן בהשוואה לספריו הקודמים. למעשה הוא יוצא דופן בכל ספרות העברית החדשה, להוציא יצירות של סופרים כמו ניר ברעם ודמויות בודדות מאוד אחרות.

ספרו החדש “קיץ של מליונרים”, הוא סיפור פנורמי, וכפי שמתברר לנו בהדרגה, “היסטורי”, דהיינו המתאר בפרוטרוט תקופה ואירוע ספציפי בעבר, המתאר את עולמן של כמה דמויות מדירות שונות בבניין אחד, בעת אירוע שלכאורה יש לו משמעויות היסטוריות – המחאה החברתית של קייץ 2011. אביב מתאר את המחאה הזאת דרך עיניהן של הדמויות השונות, כולם דיירים ובעלי דירות בבניין ליד גן מאיר בתל אביב, קרוב לאיזור שבו מתרחשת המחאה.

כולם לכאורה אנשים פשוטים ורגילים, שאנו פוגשים אותם ושכמותם ברחוב מדי יום ביומו, ועוברים על פניהם ללא מחשבה שנייה. אבל, לפתע פתאום, הם מוצאים עצמם קרובים ואפילו מעורבים באירוע שלכאורה יכול לשנות את ההיסטוריה.

הספר מתרחש רק שבע שנים בעבר הקרוב לפני הפרסום, אבל מכיוון שאביב מקפיד מאוד לתאר את פרטי הפרטים של הזמן והרקע שעליו פרצו ההפגנות, אפשר לקרוא לו סוג של רומן היסטורי של העבר הקרוב.

בכך, “קיץ של עשירים” שונה מאוד מהנוהג המקובל בספרות העברית כבר עשרות שנים, של תיאור חייהן של דמויות ספרותיות כמנותקות לחלוטין מאירועי היום, כאלו אין חשיבות למה שקורה במדינה ובחברה לגורלו של הגיבור (אלא אם כן המדובר ברומנים מלחמתיים שיש פחות ופחות מהם בשנים האחרונות).

אביב משלב פרטים מדיווחי היום בעיתונות, על עליות מחירים והעליות במחירי דירות, שמסבירים את הרקע למחאה, והופכים את הרומן לרומן חברתי נוקב, המזכיר, במקצת או בהרבה, את הרומנים החברתיים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 באנגליה, בצרפת, ובארה”ב. אז תיארו סופרים כמו אמיל זולה את חייהן של משפחות על רקע אירועי היום ההיסטוריים, כמו פרשת דרייפוס, ואירועים אחרים שתוארו בפרטי פרטים, שיש להם השפעה מכרעת על חיי הדמויות ומחשבותיהן. בכך הפכו המחברים למעין היסטוריונים של תקופתם.


מתחם האוהלים בשדרות רוטשילד שבתל אביב, 21 ביולי 2011 בעת המחאה החברתית. ויקיפדיה

ל”קיץ של עשירים” אפשר לקרוא, אם כך, רומן היסטורי ללא ספק, כי בדיעבד אנחנו כבר יכולים להעריך ולנתח את משמעויותיו והשלכותיו של האירוע. כמובן שבמרכז הסיפור עומדות הדמויות ולא אירוע המחאה, אף שמבחינת המחבר זה היה אירוע מכונן בתולדות ישראל, אפילו שברור שהוא חושב שהמחאה נכשלה.

המחבר נותן תמונת מצב פנורמית של תושבי אותו בניין בתל אביב שחייהם מצטלבים זה עם זה, ועם חייהם של אחרים, על רקע האירוע ההיסטורי, שהוא גדול יותר מחייהם, ואם כי הם לא מבינים באמת את כל משמעויותיו, הם מבינים היטב שהמדובר במשהו גדול ואף היסטורי. אלו הם אנשים שחלקם חולמים על מכירת דירותיהם בסכומים גדולים, וכך להיהפך למליונרים, המוצאים את עצמם מתמודדים עם המפגינים הזועמים על עליית מחירי הדירות, גם כתוצאה מחמדנותם של אנשים כמוהם. וכך הם בעצם נמצאים בשני הצדדים של המתרס.

הסופר מציג את כל הצדדים בהבנה גדולה, ובצורה לכאורה אובייקטיבית. מנקודת המבט שלהם בבחינת “אלה וגם אלה צודקים”. הוא אינו שופט אף אחד. כך הוא מגביר את עוצמתו של הסיפור.

עם זאת, לוקח זמן סיפור עד שכל זה קורה: 279 העמודים הראשונים עוסקים בסיפוריהם האישיים והשגרתיים למדי של דיירי הבניין שליד גן מאיר, בעיות פרנסה, בעיות בריאות, בעיות זוגיות ומיניות, וכולי. רק אחד הדיירים בבניין מרגיש שמשהו עומד לקרות. זוהי הדמות המעניינת ביותר בספר. מוטי בן בסט, דוקטורנט להיסטוריה הגר עם הוריו, כותב עבודת מחקר על תולדות בתי הקולנוע בתל אביב משנות העשרים עד שנת 2000, ושיוצר קשר, תחילה מקצועי ולאחר מכן מיני, עם פרופסור אביגיל מלאך מרצה לסוציולוגיה, שחוזה שתהיה מחאה חברתית בישראל. המרצה אביגיל מרגישה שמהפכה חברתית צפויה בישראל דווקא מצד המעמד הבורגני, שרמת חייו הולכת ויורדת, ולאו דווקא מצד קבוצות השוליים הקיצוניות.

היא כותבת על כך ומנבאת על כך. אבל כשהמחאה לה ציפתה התפרצה לבסוף, היא מתנערת ממנה בזעם, שכן מנהיגי המחאה אינם נראים בעיניה כבשלים להנהגה של מהפכה חברתית נדרשת. היא בעצם צודקת, כי האירוע אכן נכשל, ולא יוצר את המהפכה שהמרצה ודמויות אחרות בספר קיוו לה.

רק החל מעמוד 280 אנחנו סוף סוף מגיעים לאירועי המחאה החברתית. לדעת מבקר זה בהחלט היה מקום להביא אותם הרבה יותר מהר כשיא דרמטי שכולם מחכים לו. המחבר מתאר אז במקביל את האירועים, את המנהיגים שלהם, ואת המעורבות של הדיירים השונים בצורות שונות ומגוונות באירועים המתרחשים על סף ביתם. יחד איתם אנו חווים את התפתחות אירועי המחאה.

בסוף הספר אביגיל ומוטי נוסעים לניו יורק, כדי לראות מקרוב את ההפגנות המחאה המקבילות במנהטן, אבל שניהם מרגישים שצפויה להם פתיחה חדשה. או סיום. וכך אכן קורה בסיום הדרמטי מאוד והבלתי צפוי לחלוטין של הספר.

סך הכל ב-383 עמודי הספר יוצר איציק אביב ביד אמונה רומן חברתי גדול, שמתאר חיי אנשים רגילים או רגילים לכאורה, שהרי אין מישהו שהוא רגיל באמת, על רקע האירועים הגדולים מהם שמתרחשים סביבם. אביב יצר ספר שבעצם שאפתנותו לתאר את הסביבה של אירוע חברתי גדול, אם כי כושל, הוא יוצא דופן בספרותנו. אם יצאו עוד רומנים בסגנון שאפתני כזה ניתן יהיה לטעון שהוא בין אלו שיצרו זרם ספרותי חדש-ישן בספרות העברית.

איציק אביב

ראו עוד על איציק אביב:

דף הפייסבוק של איציק אביב

איציק אביב בלקסיקון הספרות

איציק אביב בויקיפדיה

ראיון על הספר “קיץ של מיליונרים”

איציק אביב מקריא

איציק אביב

 

תגובה אחת

  1. תודה על הביקורת

    מעניין אם יש התייחסות למדיה של אותו הזמן – המוזיקה ברדיו, תוכניות בטלוויזיה, סרטים שהציגו אז. ברומנים המקומיים יש כמעט אפס התייחסות כזו, כאילו הם פועלים בחלל וירטואלי

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן