מסע הצלב על פי עמוס עוז – הסיפור "עד מוות" כאנכרוניזם היסטורי


לפניכם מחקרו של אביאד פרנקל על האמינות ההיסטורית של אחד מהסיפורים ההיסטוריים המפורסמים והחשובים ביותר של הספרות העברית, "עד מוות" מאת עמוס עוז, סיפור על נוסעי הצלב.

בקרוב נפרסם מחקר מקיף על "עד מוות" ומשמעויותיו מאת אלי אשד.

המערכת

מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב"עד מוות" לעמוס עוז

מאת אביעד פרנקל

מבוא

בשנת 1969 פרסם עמוס עוז, אחד מהסופרים הבולטים והחשובים בספרות העברית המתחדשת בארץ ישראל, את הנובלה ההיסטורית הראשונה שלו, "עד מוות". היצירה מתמקדת בקבוצה היוצאת למסע הצלב הראשון בשנת 1096, היא חריגה ממנהגו הרגיל של הסופר לכתוב על ההווי הארץ ישראלי המוכר לו, תוך בחירה להתמקד במאורע היסטורי מרוחק.[1] החבורה יוצאת למסע הצלב בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבאן השני, ל"לשחרר את הארץ הקדושה מידי כופרים וכן למרק עוונות על ידי ייסורי הדרך"[2]. את המסע מלווה קללה שיצאה מפי הממונה על המכירה היהודי, שנשרף באותו חורף על ידי האדון האציל גיום די-טורון, מנהיג החבורה.[3] במהלך המסע (שלא הגיע לסיומו), נתקלים הנוסעים בכמה דמויות של יהודים. מפגשים אלו מסתיימים בדרך כלל ברצח היהודי, לאחר שטפלו עליו הנוסעים האשמות שונות.

הסיפור מסופר מפיהם של שלוש דמויות שונות, שאחת מהן, "קלוד עקום הכתף", עבדו של האדון, גם הוא ממשתתפי המסע.[4] אחד מן המספרים הנוספים מיוצג כהיסטוריון בן התקופה, המעיר על כתביו של קלוד, ואילו השלישי, שאינו מרבה להופיע, הוא המספר יודע הכול, אולי כבן דמותו של הסופר. [5] ניכר הדבר, שהצבת אחד המדברים כהיסטוריון המפענח כרוניקה בת תקופתו, באה לשדר אמינות היסטורית מסוימת.[6] הצבה זו של אחד המספרים כהיסטוריון הופכת למעניינת, כשאנו באים לבחון את המפגשים של הנוסעים עם אותם יהודים, תוך השוואה לידוע לנו על פי המחקר ההיסטורי.

במאמר זה אבחן מספר מוטיבים אותם בחר להכניס עוז לפיהם של נוסעי הצלב, תוך שקילת אמינותם ההיסטורית. מובן שלא אוכל לבחון את שלל ההיבטים הטבועים ביצירה, ולכן אבחר להתמקד בשלושה מיתוסים ידועים בהקשר האנטישמי, ואראה שאותם מוטיבים עוד לא היו ידועים בזמן ההתרחשות הבדיוני של הסיפור. בהמשך, אציג מספר השערות לסיבות שהובילו את המחבר "לשתול" את אותם מיתוסים בתוך הסיפור, ואחתום בהצעת קריאה מחודשת לסיפור, בעקבות שתילתם של אותם מוטיבים.

לפענוח התפיסה ההיסטורית המשתקפת ביצירות מעין אלו חשיבות רבה, שכן התודעה ההיסטורית בקרב הציבור הרחב, מעוצבת לא פעם על פי האופן שבה ההיסטוריה משתקפת ביצירות ספרותיות. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר באירועים מכוננים כדוגמת מסעי הצלב, ובתפיסות היסטוריות רחבות כדוגמת תולדותיה של האנטישמיות. מטבע הדברים, העיסוק בשנאת ישראל לדורותיה מייצר אצל הקורא הישראלי אמוציות רבות, כך שדיוק הדברים ובירורם חשוב כדי להבין את אותה תודעה היסטורית אלטרנטיבית שאותה מציג המחבר.

מיתוס היהודים כרוצחי המשיח


כאמור, קללת היהודי הנשרף, שהופיעה עם תחילת הסיפור, ליוותה את חבורת הנוסעים בדרכם. באחת מחניות הלילה פנה האציל אל קלוד, כותב הכרוניקות, והפנה את תשומת לבו לקללה והחרון אשר הנחית אלוהים על ראש היהודים.[7]

חוקרי ההיסטוריה מצאו עניין רב ביחסם של הנוצרים כלפי היהודים בימי הביניים. אחד ממעצבי הגישה הרשמית של הכנסייה ליהודים עד למאה ה-12, היה אוגסטינוס (Augustinus מהיפו, בן המאה הרביעית). הוא זה שטבע את דוקטרינת "העד היהודי", לפיה הישרדותם של היהודים המדוכאים בגולתם, משמשת הוכחה לאמיתות האמונה הנוצרית. אוגסטינוס טען, שהיהודים הם עדות חיה לצדקת הכנסייה, שכן הם משקפים בסבלם את העונש על הריגת האל.[8] ואמנם, יש לראות בדבריו של האציל שיקוף מהימן לתפיסה זו.

לעומת זאת, בשלב מסוים, התחיל להאמין מנהיג החבורה, בהיטמעותו של יהודי בתוכה. חשדו זה, אף הוביל אותו בסופו של דבר להתאבדות, כשהמספר מרמז על כך שהאציל הבין שהוא הוא היהודי המסתתר.[9] באחד מהתקפי החשד של האדון, הוא פונה למשרתו ושואל אותו אם נמצא בכתובים תיאור של זאב הנטמע בעדת הכבשים, שגם צייד לא יכול להבחין בו. המשרת, שמבין את המסתתר מאחורי השאלה, עונה בהפניה לדמותו של יהודה איש קריות, הבוגד היהודי האולטימטיבי.[10] על תיאורו של יהודה הוא מוסיף "ערום השטן, אדוני, ערום וחלקלק, ואנחנו המאמינים אנשים תמימים אנחנו".[11]

בשלב זה, דומה שהמחבר מכניס לדוברים מניעים, שככל הנראה נפוצו רק בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה. כפי שהראה ג'רמי כהן, התפישה הרווחת בקרב אנשי הכנסייה באלף הראשון לקיומה היה שהיהודים שהרגו את ישו לקו בעיוורון, משלא זיהו את ישו כמשיח. עונשם וסבלם מגיע מעצם המעשה, אך לא מכוונה זדונית. רק בשלב מאוחר יותר, למן המאה השלוש-עשרה, זיהו הנוצרים כוונות זדון במעשיהם זה.[12] אם כן, זיהויים של היהודים באופן כוללני כמייצגי יהודה איש קריות, ותיאורם כערומים וחלקלקים בהקשר זה, אינם מתאימים לתקופתה הנידונה. יש לסייג קביעה זו, כיוון שהצבעה על עמדתה הרשמית של הכנסייה, או של תיאולוגים בכלל, אינה מעידה בהכרח על האמונות העממיות שרווחו בקרב העם, אך לפחות על פי המקורות הגלויים לנו, תפיסה כזו של היהודים טרם השתרשה בתודעה הנוצרית.

מיתוס אנשי השטן

פן נוסף בדבריו של המשרת הנזכרים, יכול לשקף דוגמה נוספת של אנכרוניזם היסטורי. המשרת מתאר את היהודים כשטן ערום, אל מול המאמינים התמימים. במקרה נוסף מצמיד בכתביו המשרת תיאור דמוני ליהודים. כאשר הקבוצה מתקרבת למקום מושבם של קהילות יהודיות, הם נתקלים באישה יהודייה. אישה זו, הנשלפת עם תינוקה ממקום מחבואה, מתוארת כחיית טרף בעלת שיניים חדות וציפורניים לטושות, המתכוונת להכיש או לירוק ארס. האפקט הראשוני של הופעת האישה היא התרחקות המאמינים – "איש לא נועז להתקרב כמטחווי ציפורן או שן".[13]

ואכן, כבר באווינגליון אנו מוצאים תיאור של היהודים כשטן.[14] ואכן, למן העת העתיקה כונו היהודים "כנסיית השטן", העומדת אל מול כנסיית האל.[15] למרות זאת, נראה שהעמדת השטן כמייצג של חלקלקות היהודים אל מול תמימותם של הנוצרים, מקורה בתמורות שהופנמו בעולם הנוצרי רק בסוף המאה ה-12. בשלב זה, הפך דימויו של השטן ממלאך, כפי שהצטייר על ידי הקדמונים, ליצור מעוות, המעורר סלידה בגרוטסקיות שלו, וכך גם השתנתה תפיסת היהודי ככזה.[16] השימוש של המשרת אינו השימוש המסורתי בשטן, הנכון לזמן המעשה, כי אם הפנמה של תפיסות מאוחרות יותר.

מיתוס היהודי הנודד


באחד מימי המסע, נתקלת החבורה ברוכל יהודי. הפנייה הראשונית לעברו היא במילים: "יהודי, לאן אתה הולך".[17] היהודי מנסה להציע את מרכולתו, אך קלוד מתעקש "למה אתה הולך, יהודי. למה לך ללכת ממקום אחד למקום אחר?". תשובתו של היהודי לשאלה/האשמה זו גם היא בשאלה: "וכי לבדנו אנחנו בעולם… וכי יכול אדם לבחור לו בעצמו אם ללכת ואם לא ללכת?".[18] יש כאן הפניה ברורה לדמותו של היהודי הנודד, מיתוס רב עצמה ביחסי יהודים-נוצרים.

מקורותיו של מיתוס זה עמומים מעט. בשנת 1602 נדפס והופץ בגרמניה קונטרס קטן, שבו נכלל סיפור על יהודי ושמו אהסוורוס. אהסוורוס זה, או בשמו העברי אחשוורוש, ייצג לראשונה את האגדה על היהודי הנודד. לפי הנדפס, אהסוורוס היה סנדלר שנכח בצליבתו של ישו, והצטרף לאספסוף שדרש את צליבתו. עונשו של אותו יהודי היה, כפי שהתבשר מפי ישו, בנדודי נצח עד חזרת המשיח.[19] רשמיו של הסיפור השפיעו רבות על עיצוב הארכיטיפ היהודי האנטישמי במאות החולפות.[20] אך האם המיתוס היה ידוע בצורה זו או אחרת בזמן מסע הצלב הראשון? נראה שהתשובה היא שלילית. אמנם גרעינו של הסיפור ככל הנראה נעוץ במסורות מזרחיות עתיקות, אך הוא הגיע למערב אירופה רק במאה ה-13 לכל המוקדם.[21] אם כן, אנו רואים דוגמה נוספת של אימוץ מוטיב אנטישמי מאוחר לתוך הסיפור.

דחיסת ההיסטוריה


הצגנו אם כן, שלושה מיתוסים מאוחרים, שהופנמו בסיפורו של עוז אל תוך מערכת האירועים של מסע הצלב הראשון. אין להניח שהמחבר התעלם בשוגג מהבעיה ההיסטורית שמיתוסים אלו מניחים לפתחו, שכן העיון בספר מגלה רמת דיוק היסטורית גבוהה בפרטיו. על כן, צריכים אנו לתת את הדעת לשאלה מה הניע את הסופר להשתמש במיתוסים אלו דווקא, ומדוע הצמידם למסע הצלב?

בין חוקרי הספרות, אפשר לזהות מספר מוטיבים מתחרים לפענוח מהותו הסיפור. היו שרצו להסביר שעוז ניסה לשכתב את ההיסטוריה, ולתת כח רב ביד היהודים, יותר מכפי שהיה בידיהם בזמן ההתרחשות.[22] רעיון שכזה יכול להסביר את הכנסת שני המיתוסים הראשונים, המעצימים  בצורה מסויימת את כוחו של היהודי על פני הרודפים, אך הוא אינו מסביר את אימוצו של מיתוס היהודי הנודד.

יעל פישביין הלכה בדרך דומה, והראתה כיצד התשתית המיתית של הסיפור מסתירה מאחוריה לעג ואירוניה. למעשה, טוענת פישביין, הסיפור מדגים כיצד ההגשמה הנוצרית של המיתוסים, כדרך להתמודדות עם בעיית היהודים, הפכה לרועץ בידיהם, שהרי בסופו של דבר המיתוס מוביל את החבורה לאבדן דרכה.[23] אם נאמץ את גישתה של פישביין, נוכל לטעון שבהכנסת המיתוסים שבחנו לסיפור, הפך עוז את עוקצה של האנטישמיות הגלומה בהם, כשבסופו של דבר היא הופנתה כלפי הנוצרים עצמם.

אחרים ניסו להסביר את הסיפור כתגובה של עמוס עוז לאיימי השואה. דמות היהודי המשתקפת בסיפור אינה דמותו של היהודי הטיפוסי הימי-ביניימי, אלא משקפת היטב את "היהודי המטפיזי" של היטלר.[24] בדרך זו, ברור מדוע המוטיבים המאוחרים נכנסים, הרי כל כולה של העלילה אינה אלא כסות להצגת האנטישמיות המודרנית, זו שהובילה למעשי הזוועות בימי השואה.

אני מעוניין ללכת בדרך מעט שונה מקודמיי. מסעי הצלב (וגזרות תתנ"ו בפרט), נחקקו בתודעה היהודית כמאורעות שאין שני להם. החוקרים הרבו לדון בשאלת ההשפעות של הפרעות על ההיסטוריה של יהודי אשכנז. אם במאה ה-19 ראו החוקרים את הכרוניקות העתיקות כאמת היסטורית, היום הנטייה היא להמעיט בחשיבות המאורעות[25]. אך תהיה האמיתה ההיסטורית אשר תהיה, ברור לכל שההיסטוריוגרפיה היהודית הנציחה את המאורעות כמכוננים בתודעת העם. לטעמי, עוז ניסה לבצע כאן מהלך של "דחיסת ההיסטוריה", על ידי תמצות וריכוז של מירב הסימבולים האנטישמיים האפשריים, לרגע היסטורי מכונן, המעצב היסטורית נרדפות מזוקקת.

סיכום

כתיבתו של עמוס עוז רווייה סמלים, בייחוד המדובר בספר כמו "עד מוות", המתעסק ביחסי יהודים-נוצרים. במאמר בחנתי שלושה מיתוסים מכוננים באנטישמיות של ימי הביניים המאוחרים, שהופנמו אל תוך היצירה, העוסקת במסעי הצלב. הראיתי כיצד בהצגת היהודים כאשמים במות ישו, תיאורם כחיות – שטן והצגתו של היהודי הנודד כיהודי המצוי – יש משום אנכרוניזם היסטורי המתבצע על ידי הסופר.

בהמשך הראיתי דרכים שונות שהועלו כבר, לפענוח המוטיבציה של הסופר באנכרוניזם זה. בסוף הדברים הצגתי דרך חדשה, הרואה במהלכו של הסופר ניסיון לספר מחדש את ההיסטוריה, אך לא כדי להוסיף או לגרוע פרטים, אלא כדי ליצור מרחב א-היסטורי, המזקק לנקודת זמן מסויימת, את כל אותם רעות חולות שהביאה האנטישמיות לדורותיה.

ביבליוגרפיה

ספרות ראשונית

עמוס עוז, עד מוות, (תל אביב: ספריית פועלים, 1971).

ספרות משנית

אשד, אלי. מסע הצלבנים אל המוות: עד מוות של עמוס עוז כסיפור אימה על טבעי, בכתובים.

בונפיל, "היהודים והשטן בתודעה הנוצרית בימי הביניים", מתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ם), עמ' 122-113.

בן ברוך, חיים. "עד מוות: הצעת אינטרפרטציה", עלי שיח 9-8 (ספטמבר 1980), עמ' 209-184.

בריזלי, שולמית. "פרויד והטופוס של היהודי הנודד", מחקרי ירושלים בספרות עברית (תשע"ג), עמ' 241-323.

גורן, אברהם; כנעני, דוד ואחרים. "עד מוות לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל)", עלי שיח 2, נובמבר (1975), עמ' 182-171.

כהן, ג'רמי. "בין היסטוריה להיסטוריוגרפיה: על חקר הגזרות וקביעת משמעותן", בתוך: יום טוב עסיס, מיכאל טוך, ג'רמי כהן, אורה לימור, אהרון קידר (עורכים), יהודים מול הצלב: גזירות תתנ"ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, (ירושלים: מאגנס, תש"ס).

כהן, ג'רמי. כעיוור במראה: היהודי בתפיסה הנוצרית בימי הביניים, מאנגלית: אביבה גורן, (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ב).

לימור, אורה. "מי אפוא בגד במי", זמנים 109 (2010), עמ' 115-112.

פדיה, חביבה. "המשיח והיהודי הנודד: יהדות ונצרות כמבנה דו ראשי ומיתוס רגליו ונעליו", בתוך: אבי אלקיים וחביבה פדיה (עורכים) חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, (ירושלים:הוצאת כרמל, תשע"ה), עמ' 108-61.

פישביין, יעל. התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות", דיסטרציה שלא פורסמה, 1973

Anderson, G.K. The legend of the Wandering Jew, (Providence: Brown University Press, 1965)

Cohen, Jeremy. Christ Killers: The Jews and the Passion from the Bible to the Big Screen, (Oxford: Oxford University Press, 2007)

Fredriksen, Paula. Augustine and the Jews: A Christian Defense of Jews and Judaism, (New Haven and London: Yale University Press, 2010).


[1] אלי אשד, מסע הצלבנים אל המוות: עד מוות של עמוס עוז כסיפור אימה על טבעי, בכתובים, עמ' 9.

[2] עמוס עוז, עד מוות, (תל אביב: ספריית פועלים, 1971), עמ' 88. כל ההפניות להלן מפנות לספר זה, אלא אם צוין אחרת.

[3] עמ' 90.

[4] עמ' 88.

[5] חיים בן ברוך, "עד מוות: הצעת אינטרפרטציה", עלי שיח 9-8 (ספטמבר 1980), עמ' 186.

[6] אך כפי שהעיר בן ברוך בצדק, המחבר בחר לטשטש לעיתים את הגבול הספרותי שבין ההיסטוריון למספר העל, ובין שניהם לבין הכתבים של קלוד. שם, עמ' 188.

[7] עמ' 103

[8] ראו למשל, ג'רמי כהן, כעיוור במראה: היהודי בתפיסה הנוצרית בימי הביניים, מאנגלית: אביבה גורן, (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ב), עמ' 39-38.

[9] עמ' 152.

[10] עמ' 110.

[11] שם.

[12] Jeremy Cohen, Christ Killers: The Jews and the Passion from the Bible to the Big Screen, (Oxford: Oxford University Press, 2007) pp@;

Paula Fredriksen, Augustine and the Jews: A Christian Defense of Jews and Judaism, (New Haven and London: Yale University Press, 2010), pp 280-281;

אורה לימור, "מי אפוא בגד במי", זמנים (2010), עמ' 113.

[13] עמ' 131.

[14]ראו יוחנן 8: 43-44.

[15] ראובן בונפיל, "היהודים והשטן בתודעה הנוצרית בימי הביניים", מתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ם), עמ' 116.

[16] שם, עמ' 117.

[17] עמ' 118.

[18] שם.

[19] G.K. Anderson, The legend of the Wandering Jew, (Providence: Brown University Press, 1965), pp. 42-48;

[20] שולמית בריזלי, "פרויד והטופוס של היהודי הנודד", מחקרי ירושלים בספרות עברית (תשע"ג), עמ' 326.

[21] חביבה פדיה, "המשיח והיהודי הנודד: יהדות ונצרות כמבנה דו ראשי ומיתוס רגליו ונעליו", בתוך: אבי אלקיים וחביבה פדיה (עורכים) חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, (ירושלים:הוצאת כרמל, תשע"ה), עמ' 67.

[22] אלי אשד, מסע הצלבנים, עמ' 10.

[23] יעל פישביין, התשתית המיתית של הסיפור עד מוות, דיסטרציה שלא פורסמה, 1973, עמ' 23.

[24] אברהם גורן, דוד כנעני ואחרים, "עד מוות לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל)", עלי שיח 2, נובמבר (1975), עמ' 173.

[25] ראו סקירה אצל ג'רמי כהן, "בין היסטוריה להיסטוריוגרפיה: על חקר הגזרות וקביעת משמעותן", בתוך: יום טוב עסיס, מיכאל טוך, ג'רמי כהן, אורה לימור, אהרון קידר (עורכים), יהודים מול הצלב: גזירות תתנ"ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, (ירושלים, מאגנס, תש"ס).

אודות אביעד פרנקל

אביעד פרנקל הוא סטודנט לתואר ראשון במדעים הומניסטים במרכז האקדמי שלם.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, סיפורת היסטורית עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מסע הצלב על פי עמוס עוז – הסיפור "עד מוות" כאנכרוניזם היסטורי

  1. מאת אלי אשד:‏

    דעתי בנושא זה שאלו שהפיצו את הטענות בקרב הכנסייה בערך במאה ה-13 ואילך שהיהודים הביאו לצליבת ישו מכוונת זדון היו מומרים יהודיים .והיו להם נימוקים טובים לטענותיהם : סיפורים בתלמוד כמו "תנורו של עכנאי " שהראו על כך שהחכמים היהודיים התנגדו ומתנגדים לשלטון ישיר של ישות בעלת כוחות כמו אלוהיים עליהם ומעדיפים תמיד שלטון אנושי של חכמים המגיעים להכרעה רק בכוח שיכלם.
    וזה הסיפור :אמר להם רבי אליעזר בן הורקנוס "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה… אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ציטוט מתוך דברים, ל', י'-י"ד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."]. לא בשמים היא אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [ציטוט מתוך שמות, כ"ג, א'-ג'].
    — מסכת בבא מציעא נט, ב
    בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי האל "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".
    מיד לאחר הכרעת המחלוקת מסופר שאת כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר ובסופו של דבר נפסקה הלכה נגדו – שרפו חכמים בפניו "אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש".
    מאחר שסירב לקבל את הכרעת הרוב, רבי אליעזר נודה והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. "
    יש להניח שהמומרים שהיכירו סיפורים אלו הם אלו ששיכנעו את הכנסייה שהיהודים הביאו להוצאה להורג של ישו דווקא משום שהיכירו בכוחותיו העל טבעיים ומסקנתם שיצור כזה הוא סכנה לאנושות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*