היום הארוך ביותר: יום מותו של אליק שמיר ז"ל (גיבור "במו ידיו -פרקי אליק" מאת משה שמיר) כפי שתואר בידי ידידו צבי אשד

Image result for ‫במו ידיו פרקי אלי ק‬‎

מאת אלי אשד

"אליק נולד  מן הים".


אליק הילד, על מרפסת הבית ליד הים.


עמוד הפתיחה של "במו ידיו ( פרקי אליק)" מאת משה שמיר

אליק מת במלחמת העצמאות בפעולת יאזור על דרך ירושלים ב-22 בינואר 1948, כאשר פיקד על יחידה של שבעה נוטרים. פעולת יאזור כונתה גם בשם מבצע יונה, על שמו של יונה רסין שנרצח ב-1947.

אליהו "אליק" שמיר

היום הזה היה הארוך בחייו של ידידו הטוב של אליק, אביו של כותב שורות אלו, צבי אשד ז"ל, שפגש את אליק – הלא הוא אליהו שמיר הפלמ"חניק, אחיו  הצעיר של הסופר משה שמיר – פגישה אחרונה  בדרך לירושלים, בי"א שבט תש"ח, דקות ספורות לפני שאליק וששת חבריו הנוטרים יצאו למסע הארוך שממנו לא יחזרו.

במשך חדשיים שמר אליק בראש אנשיו על דרך בית דגון, למרות התקפותיהם של ערביי כפר יאזור. לא פעם יצא בראש אנשיו לפעולת עונשין נגד כפרים ועמדות צלפים לאורך הקו מאבו כביר עד רמלה. באותו יום, 22 בינואר 1948, יצא אליק כדרכו, בראש שיירת הבוקר לירושלים ולמושבי הדרום, בראש כיתת הנוטרים בטנדר הפתוח הירוק של נוטרי חולון.

לפני שיצא הספיק להיפגש עם ידידו הטוב צבי אשד, והשניים קבעו להיפגש שוב בקרוב.

הנה לפניכם תיאור הפגישה האחרונה בחייו של אליק, שנכתב בידי צבי אשד:

תמונת החלל

Image result for ‫אליק שמיר‬‎

אליק

המשימה הפעם הייתה חשובה במיוחד. היה צורך לאבטח את העברת מטוסי האוסטר, שאותם רכשה הסוכנות היהודית, לשדה תל נוף.

הפעם נהג אליק בעצמו, מפני שנחפז לבדוק בעוד מועד את הדרך. בתוך הכפר הערבי יאזור, מול בית החרושת לקרח, נתקל במחסום גדול והותקף מן המארב באש צולבת של רובים ורימונים. מכל הבנזין נפגע והטנדר התהפך והתלקח. הנוטרים נאלצו לנטוש אותו, תפסו מחסה בצד הדרך ולחמו עד הכדור האחרון  עד שנפלו כולם.

אליק היה אז בן 24.

על המצב נמסר למשמר חיילים בריטי, שאספו את הקורבנות והביאום לביה"ח "הדסה" בת"א. למחרת היום נקבר בנחלת יצחק. לאחר מותו הועלה אליק לדרגת סרן לפי פקודת מטכ"ל. המושב משמר השבעה, שהוקם על חורבות הכפר הערבי יאזור, נקרא על שמם של שבעת הנוטרים.

Image result for ‫שבעת הנוטרים‬‎

סמל מועצת  אזור.שבעת הכוכבים מסמלים את שבעת הנוטרים שנפלו.

בספרייה של צבא ההגנה לישראל קרוי על שמו של אליק  שמיר המדור לספרות ישראלית מקורית (_ בתרומת משפחת שמיר)

שמו של אליק נרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל ( במימון בני המשפחה וידידים )

בעיר אזור יש כיום רחוב על שם כל אחד משבעת הנוטרים.

בגן הבוטני במקווה ישראל שם למד אליק יש פינת מרגוע לזכר "אליהו שמיר וחבריו מפלסי הדרך".

על שמם של שבעת הנוטרים  נקראת גם כיכר השבעה שבחולון (ראו בתמונה למטה).

לוחית הזיכרון לאליק שמיר ולחבריו ב"כיכר השבעה" בחולון

Image result for ‫פרקי אליק‬‎ Image result for ‫במו ידיו משה שמיר‬‎

אחיו הגדול של אליק שמיר, הסופר משה שמיר, תיעד את חייו ומותו של אליק באחד הספרים הקלאסיים של הספרות העברית "במו ידיו (פרקי אליק)", בהוצאת ספרית פועלים, 1951. משה שמיר נפגש עם אבי לשיחות על חייו של אליק, ושילב בספרו כמה אנקדוטות שאותם סיפר לו אבי, אם כי מבלי להזכיר את שמו כדמות "הידיד" של אליק (שבה שולבו כנראה כמה אנשים שונים).

עם עובד - במו ידיו / משה שמיר

"במו ידיו " הוא  אחד מרבי המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים שלו.. רק בהוצאת "עם עובד"  שהחלה לפרסם את הספר ב-1975 פורסמו עד 2017  11 מהדורות שלו שנמכרו סה"כ בכ- 60,000 .עותקים.

כאשר יצא לאור ושנים רבות לאחר מכן "כולם " קראו אותו.

במו ידיו (פרקי אליק)

"במו ידיו" עוטר בפרס ברנר, שוועדת השופטים שלו קבעה, בין השאר, כי "הספר הוא הישג ודאי לא רק ביצירת שמיר, אלא בפרוזה הצעירה בכללה… זהו ספר ארץ ישראלי כל כך, אנושי כל כך, ויש בו הרבה אהבה ורוך וטוהר וטבועה בו התוגה הגדולה של כליון נעורים…"

Image result for With His Own Hands shamir

עטיפת המהדורה האנגלית של "במו ידיו"

"במו ידיו" תורגם לאנגלית : .

With his own hands / translated by Joseph Shachter (Jerusalem : Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1970)

הספר תורגם לרוסית בהוצאת "עלייה " ב-1979

" ב-1979.Translated from Hebrew T. Dolzhanskaya; Editor R. Zernov].

Своими руками: Роман/ Моше Шамир; Пер. с иврита. -Иерусалим: Б-ка-Алия ( 71), 1979. -309 с.

הספר  עוּבּד לתסכית רדיו שייצג את קול ישראל בתחרות לפרס איטליה  לתסכית הטוב ביותר .

הספר הוסרט לטלוויזיה תחת השם "פרקי אליק"  ב-1974 בבימויו של שמואל אימברמן ולתסריט של משה שמיר עם מיכאל ורשביאק בתפקיד אליק ואירית מאירי בתפקיד חברתו יעל. (היו לגביו אף תוכניות שלא מומשו, למרבה הצער, להפכו לסרט קולנוע).

Image result for ‫אליק של הים‬‎

על פי המיתוס של אליק כ"ילד שנולד מהים" כדי לשוב אל הים, יצרה לי להב את סרטון האנימציה "אליק של הים".( את הסרט ביחד עם מאמר על הקשר שלו לאליק אפשר לצפות  ברשת כאן )

"במו ידיו" היה כלול בתכנית הלימודים של בתי הספר, ופרקים ממנו הופיעו במקראות.

Image result for ‫פרקי אליק‬‎

אליק בקרב האחרון. איור מאת פ.הכטקופף בפרק מ"במו ידיו" שהופיע ב"מקראות ישראל" בבתי הספר

לפניכם הסיום של הספר "במו ידיו" שהפתיחה שלו מבוססת ישירות על זיכרונותיו של צבי אשד:

תבליט המתכת המתאר את קרב שבעת הנוטרים ביאזור. שבעה בחורים נלחמים מתוך טנדר פתוח על רקע כפר ערבי.  בבית הספר "השבעה " באזור .

הצילומים לקוחים מהבלוג כאן.

אנדרטה בבית הספר "השבעה" (על  שם שבעת הנוטרים ) באזור.עוצבה על ידי נחום וייס, אמן מתושבי אזור  ונבנתה בסיוע תלמידי בית הספר. האתר נחנך בשנת 1960.

Image result for ‫שבעת הנוטרים‬‎

אנדרטה באזור לשבעה הנוטרים.

שמות שבעת הנוטרים במרכז האנדרטה לחללי מערכות ישראל  במושב "משמר השבעה" נקרא על שמם של שבעת הנוטרים.

במרכז האנדרטה שבעה עמודים, שעל כל אחד מהם רשום שמו של אחד מהנוטרים: מנחם אבטיחי, דוד איבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום, אליהו שמיר.על קורת האבן שמעל העמודים רשום המשפט "בהבטחת הדרך לירושלים נפלו ב-י"א שבט תש"ח 22.1.1948".

לקוח מכאן

ראו גם:

אליק שמיר באתר "יזכור"

אליק שמיר באתר "גבעתי "

קורות חייו של אליק שמיר

פרשת נפילת שבעת הנוטרים בויקיפדיה

אליק נולד מן הים: קטע הפתיחה של "במו ידיו"

נולד או לא נולד מן הים?

אליק של הים – סרט אנימציה שיצרה לי להב

סופר בשר ודם – על משה שמיר, אחיו של אליק שמיר

טבלת הנצחה לאליהו (אליק) שמיר בגן הבוטני במקווה ישראל

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביטחון וצבא, היסטוריה וחקר התנ"ך, סיפורת היסטורית עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

6 תגובות על היום הארוך ביותר: יום מותו של אליק שמיר ז"ל (גיבור "במו ידיו -פרקי אליק" מאת משה שמיר) כפי שתואר בידי ידידו צבי אשד

  1. פינגבאק: סופר בשר ודם : על משה שמיר | המולטי יקום של אלי אשד

  2. מאת אלי אשד:‏

    המבקר אילן ברקוביץ' פירסם את המאמר הזה על הנוסח הגנוז של "פרקי אליק " של שמיר :
    המטמון שהתגלה בחיטוט בארכיונו של משה שמיר
    http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2419644
    קטע שלם ואקטואלי הושמט מהספר "במו ידיו" מפני שעורך ספריית פועלים, דוד הנגבי, טען שיש בו "סכמאטיות קולנועית". במלאות עשור למותו של שמיר
    29.08.2014 14:09
    אילן ברקוביץ'

    "במו ידיו (פרקי אליק)" של משה שמיר ראה אור בשלהי שנת 1951 בהוצאת ספריית פועלים. בפתח דבר לספר מדגיש המחבר את ההבדל בין יצירות השייכות לסוגת ספרי הזיכרון "המצטרפים והולכים בספרותנו ובבתינו אחד לאחד", לבין ז'אנר הספרות היפה, שהספר, לפחות על פי טענת מחברו, נבדל ממנה: "ספר זה אינו צרור סיפורים, וכן אינו רומאן. הריהו, בעיקרו, מחזור פרקים מחייו של אחי אליהו".

    למעבר לקטעים הגנוזים

    אחר כך מתאר שמיר את נושא הספר: אליק, אחיו, "אשר נפל בי"א בשבט תש"ח [22.1.1948], בקרב עם מתנפלים ערבים שהתקיפו שיירה בדרכה לירושלים". הוא מציין כי הוא הדמות המרכזית בספר וכי בניגוד לכללי הספרות היפה, כאן "לא נשמר היחס הנכון בין הטיפול בגיבור הספר והטיפול בסובבים אותו, והאחרונים יצאו מקופחים". את פתח הדבר חתם שמיר בהערה שהיא גם בעלת אופי מהותי אך גם בעלת גוון טכני מעורר עניין: "יותן־נא אל לב כי אין בספר מעין זה כדי להשלים פרשת־חייו של אדם. גנוזים בלבבו ובזיכרונו של המחבר גם פרקים אחרים, העשויים לספר על חייו של גיבורו לא פחות מאלה המוגשים כאן. דומה כי לא נשלמו פרקי אליק".

    אפשר לקרוא כאן רמיזה עבה לפרקים נוספים על אליק, שלא פורסמו בספר. ואמנם, בעיון מדוקדק שערכתי בארכיון הסופר, במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, מתברר כי אכן נותרו חומרים גנוזים שלא פורסמו על ידי שמיר בספר, שהיו חלק בלתי נפרד מכתב היד בנוסחיו הראשונים.

    כתב היד של "במו ידיו – פרקי אליק" כולל שלושה נוסחים עם תיקונים רבים ושינויי גירסאות המתפרשים על פני עשרות מחברות, דפי טיוטה ודפים שהודפסו במכונת כתיבה. בסוף אחד הנוסחים התגלה טקסט שלם שהוא מעין כתב־מניפסט שחיבר שמיר על הורים שכולים והמורשת שהותיר אחריו בנם המת. לבסוף בחר כנראה שמיר לסיים את "במו ידיו" עם תיאור מותו של אליק בקרב והותיר את הקטע הזה מחוץ לספר.

    במניפסט הגנוז הוא חוזר שוב ושוב על כך ש"הבית נעשה ריק. אבא ואמא מאבדים עם כל רגע חולף את נטפי־חייהם. הם הולכים אליו, אל הנופל" (ארכיון משה שמיר, מרכז קיפ, 31:1-2). לצד תיאור מצבם הקשה של ההורים האבלים מתייחס שמיר בקטע הגנוז למאווייהם לִבְנוֹת מדמותו של הבן המת "אדם חדש" באמצעות הזיכרונות ממנו: "נאחזים במלחמה, בחברים, באחים. נאחזים בעמל, מבקשים את עקבות הבן האבוד בחול, מבקשים את עקבות אור־פניו בעינֵי הנערות שאהבוהו, מבקשים את טביעת־האצבעות של חייו החולפים בכל גביע ששתה" (שם).

    הגם שדבריו בקטע שנגנז לא כוּונו רק אל בני משפחתו הפרטית כי אם אל כלל הנופלים ב"מלחמה על המולדת", ניכרת הנימה האישית שלהם: "בחוף הים יחסר גופו החסון והצוהל. ולא יהיו הטיפות המלוחות מנצנצות על חזהו ועל זרועותיו בשמש" (שם). דברים אלו מתקשרים אל פתיחתו המפורסמת של הספר, בפרק "צולי הדגים", שם מתאר שמיר את אליק כמי ש"נולד מן הים" ו"היה מחבּב את הים חיבה גדולה" ("במו ידיו", 1951, עמ' 12-11).

    בתוך כך מתייחס שמיר בדבריו אלו גם אל חזון המורשת של הנופלים במלחמה: "הם לא המציאו את המלחמה הזאת, ולא השתוקקו לה ולא נולדו לא בשביל להמית ולא בשביל למות – אבל כשם שהיה להם הכל מובן, ללא שאלות, כשם שהמולדת בשבילם לא היתה נאום או מליצה או ערך או שאיפה אלא עובדה המצורפת מִנּוֹף, ושכֵנים, וזיכרונות־ילדות, ומושגים של רוח, ונטיות־היצר ועובדות כמות שהן: נשימה, רקיע, ים, עננים – כשם שהכל היה טבעי ומובן מאליו כן היתה גם ההליכה עד הסוף" (ארכיון שמיר, מרכז קיפ, 31:1-2).

    שמיר חותם את הקטע הגנוז בדברים בעלי רוח צוואתית־לאומית הכוללים קריאה אל הנותרים בחיים להיות ראויים לנופלים, להיות "טובים יותר משום כך, נשנא את הברחנות, נזדהה עמם, נברך על הדרך שהנחילו לנו. נהיה ראויים להם. נהיה ראויים להם, יהודים, נהיה ראויים לבנים ולאחים, נהיה ראויים!" (שם).

    קטע גנוז נוסף שהתגלה בין הנוסחים השונים של כתבי היד קשור בפרק השביעי בספר הקרוי "ליל שׂרונה". פרק זה מתאר את פעולות החבלה שביצעו לוחמי הפלמ"ח, בהם אליק, במצודות המשטרה הבריטית ששכנו אז בקרבי השכונה התל אביבית. במקור, בכתב היד, כלל הפרק שלושה חלקים שנקראו "המרי"; "הקרב" ו"הלוויה", שבהם תואר גם סיפור מותו של עמירם בלינקוב, חברו של אליק למבצע הלחימה.

    בפרק שפורסם לבסוף בספר הוסרה הכותרת "המרי" מן החלק הראשון והוא קוצר באופן משמעותי. בכתב היד נקרא החלק הזה במקור "השנאה", ובו תיאר הסופר הצעיר את השנאה היוקדת של אליק וחבריו הלוחמים לצבא הבריטי: "זו היתה שנאה שנולדה עם ראשית הדם הראשונה", כתב שמיר, "פתאום הובאו גייסות חדשים, וזה היה כבר לאחר המלחמה – וידעת כי נגדך הובאו. השנאה. מחנות שלהם, מכוניות, המשטרה המיוחדת, הנשק המשוכלל, חולפים על פניך בשתיקה, בשנאה. נסגרים במבצריהם… המכוניות המשוריינות בלילה. העוצר. יום שלם בגדרות־התיל, בשמש. הביזיון. המאבק. השקפתו של אליק: בעד המשך המאבק. נגד מפירי המשמעת" (ארכיון שמיר, מרכז קיפ, 31:1-2).

    בהמשך הדברים מבהיר שמיר את עמדותיו של אליק לצבא הבריטי בארץ, ומסביר כי השנאה לבדה לא תספיק על מנת לקעקע את שלטון הבריטים מן הארץ: "בשעה מסוימת ייתכן שצריך להרוג אנגלים, וייתכן שצריך לחבל במתקניהם, וייתכן שצריך להטיל בהם מהומה… להיות בלא הבריטים, לחיות בלעדיהם – זהו השער שעליו אנו מתדפקים" (שם).

    הפרק התשיעי של הספר, זה הנקרא "כ"ט בנובמבר", עוסק בהכרזה על הקמת המדינה ובחגיגות שהתקיימו בעיר תל אביב בעקבותיה. בפרק, כפי שפורסם, מתאר שמיר את אליק כמי שנדחף עם נערתו אל המון החוגגים (עמ' 208) אך בד בבד כמֵהַ להישאר לבדו: "כלום אינני אחד כשהוא לעצמו? לכל בני־האדם ישנו אותו הלב – אבל לכל אחד יש פצע משלו. השאלה, הגדולה והנוראה והאפלה היא: האם יניחו לי לחיות אותו, את לבי שלי?" (עמ' 215).

    לנוכח פני המון החוגגים והשמחה האדירה שפרצה בעיר מחשבתו של אליק נוגה יותר ועוסקת בשאלת המחיר שיצטרכו לשלם, החל ממחר, עת הוקמה המדינה, אלו שיילחמו על חייה, בהם הוא עצמו: "מי ישלם?… אנחנו נשלם, אנחנו, אנחנו" (שם, עמ' 216-215). בקטע שנגנז מפרק זה, אליק הוא דווקא נושא דברו של ההמון ומציג חזון ציוני־אידיאליסטי: "הים יהיה שלנו. הרבה דגלים. ומלחמת הערבים. והנשק יהיה שלנו. והכסף יהיה שלנו, והבולים יהיו שלנו. איך אפשר בלא הגליל, איך אפשר בלא חברון [ו]יהודה? תהיה הרבה הרבה הרבה עבודה. הנמלים יהיו שלנו, והאניות שבהם. אולי יהיה שקט וטוב והרבה כרמים והרבה פרדסים והרבה שירים והרבה ילדים, ואפשר יהיה לטייל, בלילה לטייל ולשכב על האדמה ולעצום את העיניים ולהיות שקט מאוד, בין אור־יהודים מזה ואור־יהודים מזה, שדרות עצים ארוכות, כבדות־צל, ועדרי־פרות בעשב עמוק, גשרים על הירקון, כבישים, והכבישים יהיו שלנו. בכל שעה, בכל מקום, שלנו כמות שהבית הוא שלנו, כמות שהסנדלים הם שלנו" (ארכיון שמיר, מרכז קיפ, 31:1-2).

    מדוע הושארו לבסוף קטעים גנוזים אלה ואחרים מחוץ לספר? תכתובת אישית שהתגלתה בארכיון הסופר עם עורך הספר, דוד הנגבי, ששימש אז בתפקיד עורך בהוצאת ספריית פועלים, יכולה לספק תשובה אפשרית. בסוף שנות הארבעים, כאשר החל שמיר בכתיבת "פרקי אליק", כתב לו הנגבי מכתב ניחומים על מות אחיו הצעיר וייחל לצאתו של הספר לאור: "והספר הזה יהיה קדוש מתחילתו לזכרו של אליהו אשר לא הכרתיו ואני אוהבו, וכולנו נצרור אותו בצרור חיינו ויגונותינו הקדושים לעד" (שם, 31:8-7162). לאחר מכן, כשהעבודה על הספר כבר התקדמה מצדו של שמיר, והנגבי החל לקבל ממנו פרקים לקריאה, הוא בירך אותו מצד אחד על כך שהוא האדם המתאים למשימה החשובה הזאת של תיעוד חיי הנופלים שכן "יצאו כה הרבה ספרי־עיצבון. והכל טענו כי חומר נפלא זה מצפה ליד סופר שתבוא ותפיק ממש את מהותו, את עצמיותו. והנה באת אתה. סופר צעיר, מתוך סגל־החבורה, מתוך הגזע, והדור; והגיבור – אחיך הוא. אליק" (שם, 31:8-7118).

    מצד שני טוען הנגבי במכתבו כי הרושם שמתקבל מן הקריאה בפרקים שהגיש לו הוא "שאינך מספר את הדברים, סיפור מקורי, משלך, אלא רושם את תמציתם הפובליציסטית" ובהמשך אף כתב: "פרקי ילדות – טובים. ואילו הפרקים שהוא [אליק] נתבגר, שהוא 'בין הבְּריות' – יש בהם איזו חולשה. חולשה נסתרת, 'מוֹצֶצת', כדבריכם, של יזהר ושלך" (שם). הנגבי ביקש משמיר לא לתת בפרקי הספר האחרונים שהוא יגיש לו "סכמאטיות קולנועית, אלא אדם בגידולו" (שם).

    אפשר אפוא כי שמיר, הסופר הצעיר שאוזניו היו כרויות היטב והעריכו את דברי הביקורת של העורך המנוסה, דוד הנגבי, שעה לבקשותיו, הסיר את הקטעים הרעיוניים מספרו, והעדיף את התיאור הישיר והמהימן של המאורעות, בלעדי האידיאולוגיה, שלא בהכרח תמיד התלוותה אליהם, במקרה של אליק.

    * קטע גנוז מכתבי שמיר:

    והבית נעשה ריק. אבא ואמא מאבדים עם כל רגע חולף את נטפי־חייהם. הם הולכים אליו, אל הנופל, בכל לבבם ובכל מאודם, הולכים לבוא אליו.

    בחוף הים יחסר גופו החסון והצוהל. ולא יהיו הטיפות המלוחות מנצנצות על חזהו ועל זרועותיו בשמש.

    והנערות יהיו חסרות אותם, הרבה־הרבה בחורי־חמד יהיו חסרים. אלה שהיו מחיים את מראה הרחוב, אלה שעשו את מוצאי־שבתה של תל־אביב לחג של אורים וצחוק, אלה שיצאו ברכיבה לוואדי, אלה שהשקו בפרדס, הנהגים הצעירים, פועלים, גימנזיסטים שכתבו חיבורים טובים וחלמו על ספרות.

    בתינו מתרוקנים ועוד יתרוקנו. אבא ואמא מאבדים אט־אט את נטפי־חייהם. כולנו הולכים אליהם. זוהי שאלה של זמן בלבד. אבל הם, מעיד אני עלי שמים וארץ, הם לא רצו למות, הוי כמה לא רצו למות! וכמה אהבו את החיים האכזריים והקצרים והיפים והעקובים מדם שלנו.

    בינתיים הלכו אחריהם גם מאלה שלשמע הידיעה המרה נשכו לרגע את שפתיהם והפליטו מילה מרה וכבושה של כאב. בינתיים נפלו גם מאלה אשר בשם נקמת־דמם הלכו לתוך האש.

    הם לא המציאו את המלחמה הזאת, ולא השתוקקו לה ולא נולדו לא בשביל להמית ולא בשביל למות – אבל כשם שהיה להם הכל מובן, ללא שאלות, כשם שהמולדת בשבילם לא היתה נאום או מליצה או ערך או שאיפה אלא עובדה המצורפת מנוֹף, ושכֵנים, וזיכרונות־ילדות, ומושגים של רוח, ונטיות־היצר ועובדות כמות שהן: נשימה, רקיע, ים, עננים – כשם שהכל היה טבעי ומובן מאליו כן היתה גם ההליכה עד הסוף.

    כשם שאין שואלים למה ארצנו הריה הרי סוד הם או למה מגדלת היא דווקא שקמה וזית – כן אין שואלים למה צריך להגן עליה או למה צריך לפסוע למענה בלילה בין אותם ההרים או באותן חורשות־זית.

    כשם שברור כי הים, הים הכחול שלנו הוא נפלא, וטוב שיש חולות, והאמפיתיאטרון הטבעי של דליה נפלא הוא בעצרת־מחול המונית – כן ברור שצריך לעמוד ולהגן על כל אלה, ובאותה השתקעות והתמסרות וחד־צדדיות בהן נעשה הכל.

    והולכים להילחם בשביל לחיות.

    אבל נופלים. כן. והבית נעשה ריק. אבא ואמא מאבדים אט־אט את נטפי־חייהם.

    נאחזים במלחמה, בחברים, באחים. נאחזים בעמל, מבקשים את עקבות הבן האבוד בחול, מבקשים את עקבות אור־פניו בעיני הנערות שאהבוהו, מבקשים את טביעת־האצבעות של חייו החולפים בכל גביע ששתה והותיר או לא הותיר.

    מבקשים לבנותו מחדש, מקטעי־חיוך, מפיסות־מכתבים, מסיפורי־חבר, מספר שקרא, מ"שבריה" שהותיר אחריו, מנעלי־ספורט.

    איך בונים אדם מחדש?

    כל אדם בעולמנו הוא סיפור אשר מעולם עוד לא סופר כמותו – ולעולם כמוהו לא ישוב. בו התחיל ובו נסתיים. הנה התחיל – הנה ליבלב – הנה נסתיים. הנה תמה – בכל העולם כולו – בכל מלוא המרחב האדיר, החשוך, המפחיד של נצח הזמן ונצח המקום – הנה תמה פרשתו של אדם. די, שוב לא תחזור, לעולם. יהיו עוד מיליונים, מיליארדים. יהיו עוד כל הדברים היכולים להיות אבל הוא. אליק או דוד, יעקב – הוא כבר לא יחזור.

    בלתי אם בנו. בקיום הרועד, הטרגי, המעורטל אשר בתוך מחשבתנו הקודחת, המחשבה ששוב לא יהיה לה מנוח עד רגעה האחרון, המחשבה אשר עד רגעה האחרון תפרפר בתוכה; כבכלוב, הדמות המבקשת חיים של זה אשר נעקר מתוכנו.

    לזכור, לזכור, לזכור ללא הפוגות.

    יכו הם בלבנו כדם אשר בו, יכו ללא הפסק! אל ירפו מאתנו, ולו גם בעקשנות ובהתמדה טרדנית של מי שאין לו זולת זאת קיום.

    אנו נלחם משום שאין הם מרפים מאתנו, נהיה טובים יותר משום כך, נשנא את הברחנות, נזדהה עמם, נברך על הדרך שהנחילו לנו. נהיה ראויים להם. נהיה ראויים להם, יהודים, נהיה ראויים לבנים ולאחים, נהיה ראויים!

  3. מאת אלי אשד:‏

    אליק של הים : סרט אנימציה המבוסס על המיתוס של אליק שמיר.

    נולד מן הים ושב אליו
    אליהו (אליק) שמיר – י"ג בסיוון תרפ"ד (15.6.1924)-ט' בטבת תש"ח (22.1.1948)

    "אליק נולד מן הים", כתב הסופר משה שמיר על אחיו הצעיר אליהו (אליק) שמיר, שנים ספורות לאחר
    שנהרג. כתל אביבי מלידה, אליק היה מחובר לים. הוא בילה שעות ארוכות על החוף, ושם התעצבה דמותו. מנעוריו היה חבר השומר הצעיר, ספורטאי מצטיין, חבר התאגדות הפועל, שחקן כדורגל ושחיין.

    עם סיום לימודיו במקווה ישראל ב- 1941, התגייס עם חבריו לפלמ"ח, שהיה אז בראשית דרכו. הוא נשלח לקורס מ"כים, ושימש מדריך, מפקד ומרכז ספורט ברחבי הארץ: כפר מנחם, רמת הכובש, עין שמר, גבעת חיים, מעוז חיים, בית השיטה, יגור, כפר יהושע ועוד. לאחר חמש שנות שירות הוא שוחרר, אך המשיך לשרת ב"רזרבה", יחידת המילואים של הפלמ"ח, מילא תפקידים שונים, השתתף בהתקפה על משטרת שרונה, ובנס ניצל ממוות.

    בראשית מלחמת העצמאות נשלח אליק כמפקד לנקודה מרוחקת בנגב. הוא וחברו נחום אריאלי הקימו את פלוגתם, שהופקדה על אבטחת ראשית הדרך מתל אביב לירושלים, הקטע שבין שכונת התקוה לראשון לציון. במשך חודשיים הספיק לפקד ולהשתתף בקרבות רבים נגד " כתל אביבי מלידה, אליק היה מחובר לים. הוא בילה שעות ארוכות על החוף, ושם התעצבה דמותו. מנעוריו היה חבר "השומר הצעיר", ספורטאי מצטיין, חבר התאגדות הפועל, שחקן כדורגל ושחיין " יאזור, רמלה, בית דגון ויפו, ומונה למפקד המשמר הנע של אבטחת השיירות. ב-22.1.48 הוא יצא בטנדר עם פקודיו, נוטרי חולון, לבדוק את הדרך לפני שיירת הבוקר לירושלים, ובכניסה לאזור הותקפו במארב. הטנדר התלקח, הנוטרים נאלצו לנטוש אותו, תפסו מחסה בצד הדרך ולחמו עד שנפלו כולם. אליק הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק. המושב משמר השבעה, שהוקם על חורבות הכפר הערבי יאזור, נקרא על שמם של שבעת הנוטרים.

    למצוא את היופי במקומות אפלים

    הסרט שנוצר בהשראת סיפור שנכתב על אליק שמיר משרטט זיכרון שאינו מסתכם בגעגועים לזיכרונות ילדות, אלא מציע תקווה. לי להב מספרת על תהליך היצירה

    קטע ספציפי מסיפורו של משה שמיר, "במו ידיו – פרקי אליק", משך אותי כבר במילותיו הראשונות: "אליק נולד מן הים". זהו משפט פנטסטי ומציאותי בו זמנית, שמרמז על המשך נוגה ונוסטלגי ומשדר תמימות שאינה מעולמנו. את שאר הסיפור עוטפים זיכרונות ילדותו של אליק בחוף הסמוך לבית, פשוטים וקטנים לכאורה, אך משמעותיים כל כך לאותו ילדון. שום מילה לא נאמרת באותה פסקה על מוות, אובדן או צער. יש בה רק אופטימיות של נעורים נצחיים.

    האב, שניסח את המשפט שכבש אותי בתחילת הסיפור, התפתח לדמות הזקן השקוע בזיכרונות על בנו. הוא יושב ומביט בים, כאילו שכבר היה נעוץ שם שנים רבות, ומצפה שאליק ייוולד ממנו שוב ויחזור אליו. הבנתי שהסרט המבוסס על הסיפור הזה לא יוכל להציג רק געגועים לזיכרונות ילדות, אלא גם להכיל תקווה מסוימת. התחושה הזאת התפתחה בסופו של דבר למסר העיקרי בסרט – השלמה.

    הסגנון האמנותי, עיצוב מונוכרומטי צהבהב בסגנון ישראל הישנה, מייצג תמימות ילדותית וחיפוש אחר אדם אבוד. היצירה המלווה את הסרט, "שיר ללא מילים" אופ 109, תאם את הרעיונות, את התחושות ואת המסקנות שרציתי להעביר, והוא ממשיך את הקו המדויק והנקי שהעיצוב מביא עמו. הוא מלווה את הסרט אך אינו משתלט עליו, וצץ ברגעים של קשר אנושי ומציאת תקווה.

    כל סרט נתון לפרשנויות, אך כולי תקווה שהצופים יבינו את המסר האופטימי שמסתתר בו – מסר על השלמה עם האובדן ומציאת יופי במקומות אפלים.

    והנה הסרט במיסגרת פרוייקט סרטי האנימציה על נופלים של בית אבי חי
    אליק של הים
    https://www.youtube.com/watch?v=KRdltL5PYI4

  4. מאת אלי אשד:‏

    לא נולד מן הים
    מאמר מהבלוג של אורי הייטנר "
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=8795158

    "במאמרו "שורשיו היהודיים של הצבר", בו סקר אלי אשד את ספרו של חנוך ברטוב "לגדול ולכתוב בארץ ישראל", הוא תאר את ברטוב, צבר המחובר לשורשיו היהודיים מן הגולה כחריג בדורו, וכאנטי תזה לדרכו הציג פעמיים את משה שמיר.

    אשד טועה בשמיר. שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט, איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטיה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947 פרסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטיה כנענית, שנקרא "במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק". במאמרו ליגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש, מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.

    מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של ספרו "פרקי אליק" – הספר שכתב על אחיו אליק, לאחר נפילתו במלחמת העצמאות. הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.

    שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה, וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים."

  5. מאת אלי אשד:‏

    אריאנה מלמד כןותבת על אליק :
    הוא האמין ולכן כתב
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2966694,00.html
    כשכתב את "הוא הלך בשדות" היה משה שמיר, איש צעיר מאוד. עוצמת ההיזקקות לגיבורים כמו אורי, בדור שראה את עצמו כנושאה של בשורה ראשונית וחדשה, אלימה ורווית הבטחה כאחד, הפכה אותו לגיבור תרבות מיידי: כל היישוב קרא את הספר, כמעט כולו צפה בהצגה שבאה בעקבותיו, ההצגה הראשונה שהועלתה על קרשיה הרעועים של בימה עברית חדשה במדינה שזה עתה נולדה. חצי דור מאוחר יותר למדו את הסרט על פה.

    מאוחר יותר כתב את השורה הכי שורשית והכי צברית שנכתבה כאן אי פעם, "אליק נולד מן הים", שורת-מופת שמתנערת באחת מכל עולה של ההיסטוריה ומכל נחמותיה וגחמותיה גם יחד. וכאילו נזקקו לנוכחות של אליק בכל האמנויות שיש בהן מלים, רק כדי לשוב ולהחליט כי הוא מייצג, כי הוא אותנטי, כי הוא מגלם את מיטב השאיפות של זמנו ומקומו: להתנתק לחלוטין מהורים ומעבר ומתחושת זהות שיש בה עומק של זמן. לחיות את היום. להיעתר בלי תנאי לתביעותיה של המלחמה. למות, אם צריך, ובלבד שאפשר יהיה למות צעירים ויפים. כזה היה מרד הנעורים של דור תש"ח, ומשה שמיר היה דוברו הנאמן ביותר.

    וכשבגרו מעט בניו של הדור הזה והמשיכו להאמין באליק, דווקא יוצרו היסב עורף לתפיסת העולם שילדה אותו מן הים. שנים רבות לפני שיצא אל הדרך שהובילה אותו למעמד הסופר הנערץ על נוער-הגבעות, כבר חיפש שורשים: "מלך בשר ודם" היה לקלאסיקה מיידית, אבל ספק אם קוראיו הבינו לאן יגיע יוצרו בחשיבתו ובאמונותיו מן המפגש עם ההיסטוריה האלימה והכוחנית של העם העיקש שחי כאן פעם. "כבשת הרש", ממרחק של שנים, נקרא פחות כביוגרפיה של דוד המלך ויותר כהיאחזות עיקשת ברעיון החמקמק של הריבונות היהודית, שהיתה רק פרק אחד בתולדותיה של הארץ – אבל למשה שמיר היתה הפרק היחיד שחשוב לעסוק בו."

  6. מאת אלי אשד:‏

    אליק שמיר היה נושא לויכוחים שנים לפני שעתה השאלה הנצחית "האם הוא באמת בא מן הים ?" שאלה שבה עסקו מבקרים רבים וגם אחיו הסופר משה שמיר .
    ויכוח לגביו עלה בשנות החמישים והנה רשימה עליו מאת נמרוד הלפרן :
    "המשוררת הנשכחת של דור תש"ח "
    http://alllies.org/blog/archives/44833#.WQnH12mGPcc
    דומה כי מכל שיריה של מרים יחיאל – שהוכתרה פעם על ידי ס. יזהר בתור 'המשוררת שחסרה לדור תש"ח' – השיר 'גיבוריו של משה שמיר' מבטא באופן המדויק ביותר את רוחה של המשוררת העברית הנשכחת.

    בראיון היחיד מעולם שנערך עמה, שפורסם בחורף 1955 בעיתון "דבר", סיפרה המשוררת כי כתבה את 'גיבוריו של משה שמיר' בעקבות אירוע שהתרחש בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' בתחילת שנות ה-40.

    "הימים היו ימי מלחמת העולם, ובין תלמידי מקווה באותו הזמן היו לא מעט בני נוער שעלו ארצה לבדם, ואשר משפחותיהם נותרו מאחור באירופה. אחד מהם היה חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל), אשר עלה לבדו מיוגוסלביה שנה קודם לכן, ואשר נפשו כמעט פרחה מרוב דאגה לאחר שחודשים ארוכים חלפו מבלי שקיבל מכתב ממשפחתו", סיפרה יחיאל בראיון. "בלילות, הוא החניק את חרדתו מתחת לשמיכה מחשש כי גילוי מורך לב יהפוך אותו למושא ללעג ובוז מצד התלמידים ה'צברים' המחוספסים".

    אחד מאותם צברים מחוספסים שלמדו בכיתתו של חיים היה אליק שמיר (אחיו של הסופר משה שמיר) אשר נהרג כעבור מספר שנים ממארב ערבי והונצח על ידי אחיו בספר 'במו ידיו – פרקי אליק', שבזכותו הפך אליק לדגם לחיקוי ולסמל הצבר של דור תש"ח.

    "ב-1943 עשה אליק לשותפו לספסל הלימודים מעשה שתמצת את קהות הרגש שממנה סובלים צברים רבים", סיפרה יחיאל בראיון. "הוא רצה ללמד את חיים שיעור בצבריות ולהוכיח לו שנער עברי אמיתי אינו זקוק לעניין בורגני כמו הורים, ולכן הסתיר את כל המכתבים שנשלחו אל חיים ממשפחתו באירופה. עד אשר יום אחד, פתח חיים בטעות את דלת הארונית של אליק, ומצא שם את עשרות המכתבים. חיים, שהתמצא בהלכי מהלומות הודות לשיעורי האגרוף שלמד במכבי זאגרב, החליט ללמד את אליק שיעור משלו, והכה אותו מכות נמרצות".

    "מאותו רגע ואילך נחשב חיים לאחד מהחבר'ה", סיכמה יחיאל את דבריה בראיון. "וזהו העניין: תנאי קבלה למועדון הצברים תמיד היה כוח הזרוע וקהות הלב. ואני, שגם הייתי שם, לא מוכנה להמשיך להשתתף".

    מרים יחיאל שלחה יד בנפשה ב-31 בדצמבר 1956.

    גיבוריו של משה שמיר / מרים יחיאל

    גיבוריו של משה שמיר,
    יפי הבלורית והתואר,
    קדמו ל"מגש הכסף".

    אורי הלך בשדות
    לפני שאליק נולד מהים.

    אך קהות הרגש של בני דור הארץ
    קדמה לגיבוריו המתים של שמיר,
    וגם למות אחיו."
    עד כאן המאמר של הלפרן.
    נציין שלכל הסיפור יש בדפוס גירסה נוספת שמטילה אור שונה במקצת על הדברים :
    : גירסת המעורב בפרשה הרמטכ"ל והשר לעתיד חיים בר-לב שאותה אפשר למצוא בביוגרפיה שלו שכתבה כרמית גיא" בר-לב : [ביוגרפיה] / תל-אביב : עם עובד, 1998
    ‬ושם בעמוד 23 הפרשיה מתוארת ככל הנראה כפי שסיפר אותה בר לב לילדיו :
    "שכניו של ברוצלבסקי ( בר -לב לעתיד ) לחדר ב"בויידעם " הידוע של מקווה היו שאול יופה ,שהיה עתיד להיות ידידו הקרוב במשך שנים ארוכות ,ואליק שמיר שעתיד להיחקק בתודעת העם כולו בספר שיכתוב אחיו ,משה , והוא עתיד להפוך לאחר מותו במלחמת העצמאות לסמל הצבר ,שבזכות גבורתו ואישיותו הקורנת מנהיגות קמה מדינת ישראל .
    הקשר עם בני המשפחה שנותרה באירופה התרופף ובכל יום שהופיעה עגלת הדואר היו יוצאי אירופה שנקראו כולם "יקים "גם אם מוצאם היה מיוגוסלביה כמו חיים ברוצלבסקי ,ממהרים לקבל מכתב.
    חלפו שבועות וחודשים ולא התקבל מכתב ממשפחת ברוצלבסקי.
    דאגתו של חיים גברה ,ולילות ארוכים החניק את חרדתו מתחת לשמיכה .
    עד אשר יום אחד פתח בטעות את דלת הארונית של אליק שמיר ,ושם גילה לתדהמתו ערמות ערמות של מכתבים ,כולם מבני משפחתו אליו. בירור קצר העלה שאליק החליט ללמד את חיים שיעור בחיים : נער עברי אינו זקוק להוריו ,ומשפחה היא מושג בורגני מיותר . לכן הסתיר את המכתבים שקיבל ,ונהנה בסתר ליבו לראות את נפשו של שכנו פורחת מדאגה.
    אך חיים שהיה חסון ובנוי לתלפיות ולמד פרק בהלכות מהלומות משכניו הקרואטים ובשיעורי האיגרוף במועדון "מכבי " בזגרב ,לימד את אליק שיעור משלו .הוא היכה אותו מכות נמרצות .
    מכאן ואילך נחשב ללא עוררין כאחד מ"החברה ".
    ואמנם בתצלומים היחידים שנשמרו מהתקופה הוא נראה שרור על הדשא בחברת חבריו ,בכובע שעם רחב שוליים ,פריט חיוני באופנת מקווה ישראל ..רגליו שזופות והוא נעול נעלי עבודה משופשפות ,נינוח בעליל ,החיוך הקורן שופע ביטחון ואושר. "
    מתיאור הפרשה ברור שמבחינת בר -לב היה זה אירוע מפתח בהתערותו בארץ בקרב "הצברים " ומתברר שהוא ואליק נשארו ידידים טובים לאחר מכן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*