ב-7 ביולי ארגן מגזין “יקום תרבות” בבית הסופר בתל אביב אירוע ספרותי-מוזיקלי-תיאטרלי סביב דמותו המוכרת, הידועה והאהובה – אבל גם השנויה ביותר במחלוקת בתנ”ך – הלוא הוא דוד בן ישי, מלך יהודה וישראל. את המופע הנחה אלי אשד, עורך “יקום תרבות.

בערב הופיעו יוצרים ממגוון תחומים: סופרים, מחזאים, שחקנים וזמרים, שהציגו מגוון של גישות ותפיסות לגבי בן ישי, שחי אלף שנה לפני הספירה אבל ליחו לא נס, והוא ממשיך להעסיק אותנו עד עצם היום הזה.

בין המשתתפים היה המשורר והסופר אמיר אור, שחיבר רומן מקיף על ימי דוד, “הממלכה” (בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”), שבו מוצגת השקפה שנויה במחלוקת במיוחד על דוד וימיו כתקופה פגאנית.

להלן תמליל הרצאתו של אמיר אור בכנס.

את דבריו המוסרטים ראו כאן:

אמיר אור – בדברים על ספרו “הממלכה”

https://www.youtube.com/watch?v=DFHBS2g9p9w

לרכישת הספר: http://www.kibutz-poalim.co.il/the_kingdom

דויד בשר ודם

מאת אמיר אור

“הממלכה” היא סיפור חייו של דויד בשר ודם – דויד השאפתן, פורע החוק, האסטרטג, המאהב, הפוליטיקאי, המשורר, העריץ והאב. בו בזמן “הממלכה” אינה רק רומן היסטורי אלא גם סאטירה על חיינו העכשוויים שמשתמשת בדרכי ביטוי עכשוויות ומציגה באור ביקורתי ואירוני את סיפורנו הלאומי; “הממלכה” מכוונת עוקץ חריף כלפי הממלכתיות הישראלית החדשה המעצבת את חיינו כאן כיום, ומזמינה את החברה הישראלית לדיון בוגר ולא מפוחד במיתוסים של התנ”ך ושל המורשת היהודית.

הזמן הוא המאות ה-11 וה-10 לפנה”ס. כל עלילותיו הרשמיות של דויד כבר תועדו  לשביעות רצונו המלאה ומסודרות לו יפה, מגילות-מגילות, על המדף בסטודיו. הוא יודע שהתנ”ך ייכתב אבל רוצה שיסופר גם הסיפור האמִתי. ישראל של התקופה מאוכלסת בשבטים שמיים ושבטי גויי הים שכבשו את מרבית הארץ מידי האוכלוסייה הכנענית הוותיקה ומתמודדים על השליטה. אחרי מאתיים שנה של חיים באזור, התרבות והדת המקומית משותפת לכולם. היהדות טרם נולדה, והאלים העבריים העתיקים מושלים עדיין בכיפה בעולם של פולחן, נבואה וכישוף. השלטון הדתי הישן מתחלף בשלטונו של המלך שאול, אבל עד מהרה קם לו מתחרה על הכתר – דויד בן ישי – שמצליח לעלות במקומו לשלטון ולייסד אימפריה. אלים ובני אדם, מלכים וגיבורים, מסתחררים ב”הממלכה” תחת כנפי הגורל במערבולת של יצרים ואהבה, הרפתקאות גבורה ומאבקי כוח.

אני רוצה להזמין אתכם כאן למסע קצרצר בתוך “הממלכה”: איך הגעתי לכתוב על החיים של דוד המלך, למה כתבתי בסגנון ובאופן שכתבתי, באיזה עולם פיזי ורוחני חיו אבותינו העברים ושכניהם, מה הוספתי ומה פירשתי, וגם טעימה או שתיים.

הקשר שלי לדויד מתחיל מגיל צעיר, וקודם כול מאהבה לסיפורים עצמם, שריתקו אותי כסיפורי הרפתקאות מדהימים, כמו האיליאדה, חסמב”ה או עלילות וינטו ויד הנפץ. יש בספר לא מעט תיאורי קרבות, מרדפים ומבצעים נועזים בעורף האויב. ואם תשאלו את עצמכם מאין האקשן הזה מגיע לסיפור, אז התשובה היא שבחלקו זהו הסיפור המקראי שמקבל פה רוחב יריעה אפי, ובחלקו זהו דמיון של ילד. ליום הולדתי השישי קיבלתי את “סיפורי התנ”ך”. דויד הופיע שם כנער בלונדיני ארוך שער, והיו בו גם ציורים של גוליית, של דוד ויהונתן ושל שאול שמטיל את החנית שלו בדוד. מאוחר יותר, בנעוריי הערצתי את דמותו של יואב דווקא, וכעסתי על דויד כפוי הטובה שגרם למותו. באותן שנים סיפרה לי סבתא שלי שמשפחתי היא נצר לבית דויד. אילן היוחסין, שכנהוג אצל יהודים דתיים הופיע בהזמנה לחתונה של המשפחה, הגיע אל ר’ אלימלך מליזנסק, אליהו בחור ועוד רבנים חשובים אחרים עד רש”י, ומשם על פי המסורת הלאה, אל יוחנן הסנדלר וממנו לדויד המלך. בית הספר לא קטע את האהבה שלי לתנ”ך, להפך – בשיעורי פיזיקה וכימיה הייתי מעתיק את שירת דבורה או שירת האזינו מן הזיכרון. אבל כבר אז, שנים לפני שלמדתי ולימדתי דת השוואתית באוניברסיטה העברית, הבנתי שהתנ”ך הוא יותר אידיאולוגיה מהיסטוריה.

ב”הממלכה” רציתי לספר סיפור הרפתקאותיו המופלאות של דוד – סיפור על מלחמה ואהבה, אלים וחזיונות, תככים וכישופים. אבל רציתי גם לפרק את המיתוס של דויד המסורתי, ולקרב את דויד המלך לחיינו שלנו: להפוך את דמויות הסיפור בחזרה לאנשים בשר ודם, ולהציג את דויד כדמות המורכבת והמעניינת שבוקעת ועולה מבעד לשפה הארכאית של המקרא. אנחנו רגילים להביט על התנ”ך באיזה ריחוק חגיגי, כמו אגדה מעולם האגדות. אבל בקריאה שלי אלה אנשים בשר ודם, עם רגשות, יצרים, תככים ושנאות שלא שונים עקרונית מאלה שלנו. המיתוס והשפה הארכאית הם שמשמשים אותנו להרחקה של הסיפור מן המציאות של ישראל העכשווית; לכן ב”הממלכה” השפה שהדמויות מדברות היא העברית שלנו, המדוברת והחיה, והמציאות הישראלית מחלחלת, ולא פעם באופן סטירי, לתוך התנ”ך.

גם הסיפור עצמו משמש כתמונת ראי לחיינו בישראל המודרנית.  החזון של דויד מתקלקל כמו החזון הציוני, והחלום על חברה צודקת נגמר, האידיאלים הופכים לסיסמאות מכובסות בשירות השלטון, והמדינה הופכת למפלצת של טייקונים, גנרלים ושאר אינטרסנטים, שמדכאת גם את העמים שכבשה וגם את אזרחיה שלה. לאזרח הקטן יש פחות ופחות חופש, כוח, זכויות ואוויר. אבל אנשים מתרגלים לשעבוד, והוא נעשה חלק מההוויה שלהם. האידיאלים של פעם הופכים לסיסמאות מכובסות של השלטון, ובתוך זה השחיתות המוסרית והמערכתית פועלת כמו וירוס קטלני, שמבשר את המפולת. ב”הממלכה” דויד הזקן מצדיק בנאום הקרנף שלו את שיטת הדיכוי הממלכתית, ולעומת זה השיחות של אחיתופל ואבשלום מזמינים דיון פתוח על דמוקרטיה ואזרחות. הפלישתים, כמו הישראלים של היום, עוצרים במחסומים את בני ישראל של תקופת דויד, משפילים אותם,  מדכאים אותם, ומשתלטים על אדמותיהם. יש משהו אירוני בעובדה שהישראלים של היום יושבים בשטחים הפלשתיים של אז, בשפלה, בעוד שהפלסטינים יושבים בהר, בשטחים שבהם ישבו שבטי ישראל של המקרא.

בו בזמן יש בספר יסודות פנטסטיים, אלוזיות דתיות ואף יסודות פמיניסטיים. הנה לטעימה ראשונה את הפרק המספר על הולדת דוד.

שמש נמוכה מאירה באור מלוכסן ורך את כיפת השמיים הענקית. האור המסנוור של הצהריים שכך זה כבר, והצבעים הולכים ומעמיקים – החום של אדמת הגבעה חום יותר עכשיו, והירוק של השדות  ירוק יותר. איש לא שם לב כשהמילה “פסטורלי” מתמתחת לאיטה בין הכבשים על פני הנוף הרגוע.

שלוש הנשים המתקרבות בשביל המוביל לנחלת ישי רוכבות על חמוריהן בדממה, וצעיפי פשתן שחורים מסתירים את פניהן. בדיוק כאן, בליל אמש, עלה כוכב מן המזרח והאיר כמו פנס על ביתו של ישי. איש מיושבי הבית לא התייחס לתופעה המוזרה – אולי מפני שהאלים כהרגלם הסתירו דווקא מהם את המתרחש מעל ראשם, ואולי מפני שכולם, ובייחוד הנשים ששום פרט לא חומק מעיניהן, היו עסוקים ביולדת, שציריה תכפו, ולמרות שכבר הביאה לעולם תשעה ולדות בריאים ושלמים, התקשתה הפעם ללדת וכאביה הלכו וגברו. האישה, ניצֶבת שמה, הייתה אשתו של ישי, שישב עם בניו בחצר וכוסס את ציפורניו בעצבנות. חמש שנים היא לא ילדה, ופתאום בירכה אותה שוב עשתורת בהיריון נוסף, העשירי במספר. ועכשיו, כשמתארכת הלידה ואיתה הדאגה, ישי נודר לזבוח עשר יונים לאלות הלידה, הכּוֹשְרות, רק שימהרו ויבואו כבר מביתו של אביהן, האל שַחר, ליילד את אשתו בשלום. ואמנם, לא חולפות עשר דקות מרגע שיִשַי דיבר, ומתוך החדר בוקע בכיו של תינוק. ישי קם ורץ אל הדלת, אבל נתקל שם בקְטוּרה, המשרתת הכנענית של ניצבת, שעומדת בפתח בידיים משולבות וחוסמת את כניסתו.

“עוד מעט נגמור, אדון ישי. בבקשה תשב תשתה משוּ”.

דקות ארוכות חולפות עד שראשה של קטורה מציץ שוב מן הדלת לקרוא לו פנימה. הנשים חתכו לוולד את חבל טבורו, רחצו אותו ואת אימו, והניחו אותו בחיקה.

בן זקונים! מתרחב לבו של ישי כשהוא מניח את עיניו ברוך על בנו ואשתו, וריגשה מציפה את חזהו.

“השבח לאלים, שניכם בריאים ושלמים! ואיזה תינוק יפה! נקרא לו… דויד”.

“דויד?” שואלת ניצבת.

ישי רוכן אליה ומלטף את שערה. הוא מסביר לה שדויד פירושו “האהוב”, ועיניה מתלחלחות.

השמש שוקעת במערב ועד מהרה מתכסה אחוזת ישי בשמיכה של חושך. היולדת נרדמת, ואחריה כל בני הבית. רק ישי עודנו ער, והתרגשות של ציפייה לא מניחה לו לישון. משהו עומד לקרות, הוא חש, או מי יודע – שמא כבר קרה?

למחרת, כששלוש הנשים נכנסות עם חמוריהן אל החצר, ישי מברך אותן לשלום כאילו חיכה רק להן, בלי להתפלא כלל על בואן של האורחות הזרות או על כך ששלוש נשים מכובדות כמותן רוכבות לבדן בדרכים, בלי ליווי.

שלושת בניו הגדולים, אליאב, אבינדב ושמעא נמצאים על הגבעה הסמוכה עם הכבשים. בתו הבכורה, צרויה, יושבת מתחת לסככה ופוקחת עין על אחיה הצעירים שמתרוצצים בחצר. הצעירה, אביגל שכולם קוראים לה גלי, יושבת בבית לצד אמה ומנדנדת את העריסה.

“שלום ישי בן עובד”, אומרת האישה הראשונה, וקולה חרוך כמו לחש החול בישימון, “באנו מדרך ארוכה”.

הנשים כלל לא נראות כמי שבאו מן הדרך, ואף גרגר אבק לא נראה על בגדיהן, אבל ישי לא שואל שאלות.

“צרויה, קחי את הקטנים למטבח”, הוא פוקד.

“הכוכב קרא לנו ובאנו”, אומרת השנייה, גם היא בקול ההוא, החרוך, הלוחש.

ישי, בלי לדעת למה, כורע על ברכיו ומשתחווה.

“איפה התינוק?” שואלת השלישית באותו קול עצמו.

הוא מסמן להן לבוא אחריו בדרך אל החדר, הן עוצרות ליד הכירה שבחצר, שם כבר מבשלת קטורה את התבשיל לארוחת הערב. בזו אחר זו הן רוכנות אל האש וכל אחת מהן שולה ממנה בידה החשופה גחל בוער. האחרונה מעבירה את ידה מעל עיניה של קטורה המבוהלת שפיה כבר נפער לצעקה, ואלה נעצמות. חם, אבל צמרמורת עוברת בבשרו של ישי ועורו סומר. הוא מוביל אותן פנימה ומצביע בידו על עריסת הנצרים.

“גלי, לכי תעזרי לצרויה”, אומר ישי, ומתיישב ליד אשתו השרועה על המחצלת לסוכך עליה בגופו ובו בזמן למצוא בה מחסה.

ללא מילים הן מניחות את הגחלים בקערית נחושת קטנה, וכצוות מיומן מכינות את המקום: הראשונה מפזרת סביב העריסה במעגל מושלם עפר זהב זוהר, השנייה מניחה על הגחלים גבישי לבוֹנה צהבהבים, והשלישית מושחת את מצחו ורקותיו של התינוק בשמן מור. היא יוצקת מן השמן גם על הגחלים, והריח המתוק, המשכר, ממלא את החדר. הן עומדות יחד בתוך מעגל הזהב, אוחזות ידיים, ושרות.

כוכב פלאים מעל בית לחם

קרא לנו אליו –

כאן אמש הגיח מרֶחם

מְשׁיחַ גורל ואֵלים.

מלך נולד בבית לחם היום –

לכתרו הבאנו זהב.

מלך כובש, מלך אָדום,

שימלוך ברצון האלים.

קטורֶת לבונה הקטרנו,

מִנחה לאם כל חי,

תפילה על שפתים נשאנו –

שִׁמרו עליו, הו אֵלים.

ומור הבאנו, בושם מר:

חיי אדם עם אנחתם

יחתום בְּקבר אבן קר

נשכח מאדם ואלים.

הן מנידות בראשן לעבר העולל לברכת פרידה, ובצאתן מעבירה הראשונה את ידה על עיניו של ישי הרועד, השנייה על עיניה של ניצבת, והשלישית על עיניה של גלי. עיניהם נעצמות. עוד שעה, כשיפקחו את עיניהם, הם לא יזכרו דבר.

שנים יחלפו עד ששלושתן תופענה פה שוב.

כפי שאתם רואים זהו רומן היסטורי, כלומר רומן שמאמץ בקפדנות את הפרטים ההיסטוריים, אבל גם מוסיף עליהם ומפרש אותם. הסיפור המקראי נוכח, אבל לצידו ובתוכו גם עיבוי ספרותי ופרשנותו של המחבר, כלומר שלי. דוד בית הלחמי ודאי נולד בבית לחם, אבל הפרק הזה מתכתב גם עם לידתו של ישו, כששלושת המאגים באים מהמזרח בעקבות הכוכב שזרח מעל בית לחם, ומציעים את מתנותיהם לישו שנולד שם. כמובן, סביר שישו בכלל לא נולד שם, אבל כדי למלא את דבר הנבואה על משיח מבית דוד, המציאו את הסיפור הזה על לידתו בבית לחם.  המכשפות, שיש להן בספר יד ורגל בניהול העניינים לא פחות ממלכים ונביאים, הן המצאה שלי, אבל לא לגמרי: אחת מהן היא בעלת האוב מעין דור, המוכרת לנו מהתנ”ך. פרק זה עדיין מאוד קלאסי בטיפול שלו בתקופה. בהמשך השפה מתפרעת, נעשית יותר עכשווית, ומכילה מושגים ששייכים לתקופתנו ולא לתקופת דויד.

קראתם פה למשל איך ישי מתפלל לכושרות, אלות הלידה, ושמואל מדבר בשם יאהו ועשתורת. אולי הרמתם גבה, ואולי שתיים: ישי מתפלל לאלילים? ושמואל הנביא? מה פתאום? ה’ אלוהינו ה’ אחד. אלא שבפועל, בתקופת דוד היהדות עדיין לא נוצרה, והממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על פולחן ודת עבריים פגאניים. למעשה הפרקים על דוד בספרי שמואל ודברי הימים נכתבו מאות שנים אחרי הזמן המיוחס לו, ונכתבו מתוך כוונה ליצור את המיתוס של ‘בית דוד’. בניגוד למציאות המדומיינת של הסופר המקראי, במובן ההיסטורי “הממלכה” דווקא מחזירה את סיפור דוד למציאות של תקופתו.

ברוב ספריו התנ”ך משקף את האידיאולוגיה הדתית־פוליטית  של עורכיו, אבל כשקוראים אותו בקריאה ביקורתית רואים שהעריכה הזו לא עשויה עד הסוף. כך למשל בפרקי הפתיחה של בראשית אנחנו קוראים “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”; מי המדברים כאן? – האלוהים, כלומר מועצת האלים. כך  גם נמצא לפני סיפור המבול מיתוס על בני האלים שיורדים ארצה ולוקחים נשים בנות חוה, ואילו באיוב ובתהילים נמצא סיפור על יהוה שנלחם במפלצות הים רהב, נחש בריח ונחש עקלתון – כולם סיפורים פגאניים למהדרין. גם הארכיאולוגיה מספרת סיפור דומה: בכונתילת עג’רוד שבדרום ובח’ירבת אל־קום שבאיזור חברון התגלו כתובות הקדשה מהמאה ה-10 לפנה”ס (התקופה המיוחסת לדוד) שהוקדשו “ליהוה ולאשרתו”, כלומר לאל יהוה ולבת זוגו, האשרה. לפי המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי עד גלות בבל לא הייתה למעשה יהדות. אם שואלים את ההיסטוריה, היהדות נוצרה איפשהו בין המאה ה־4 וה־6 לפני הספירה, וכנראה בסביבה הרעיונית  של דת זרתוסטרא.ַ למעשה מהפרסים הגיעו עיקר הרעיונות  הדתיים שלנו: על אל שפועל בתוך ההיסטוריה, על יום הדין ואחרית הימים, על משיח שייוולד מבתולה, על גן עדן וגיהינום ,על המלאכים, ועוד.

בצפון סוריה התגלו במאה הקודמת כתבי העיר אוגרית מהמאה ה-13 לפנה”ס ושם מסופרים מיתוסים רבים על האלים העבריים הקדומים – ענת, אלת המלחמה, עשתורת, אלת המין והפריון, שחר ושלם – התאומים היפים, כוכב השחר וכוכב הערב, רשף, אל המלחמה והמגפה. בדתות אלה, ובכלל זה בדת העברית העתיקה, אנשים היו באים למקדשים לקבל תקשור מהאלים או לבקש רפואה, הצלחה באהבה, או עזרה בעסקים. בחגים עבודת הקודש כללה שחיטה וצליית בשר המונית, כמו גם פעילות מינית פולחנית. ההבחנה היהודית-נוצרית בין גוף לנפש עדיין לא השתלטה על הראש של האנשים, וסקס מקודש היה חלק טבעי מהעולם הרוחני שלהם. בדתות הפגאניות, ובכלל זה בדת העברית העתיקה, אנשים היו באים למקדשים לקבל תקשור מהאלים או לבקש רפואה, הצלחה באהבה או עזרה בעסקים. בחגים עבודת הקודש כללה שחיטה וצליית בשר המונית, כמו גם פעילות מינית פולחנית. ההבחנה היהודית-נוצרית בין גוף לנפש עדיין לא השתלטה על הראש של האנשים, וסקס מקודש היה חלק טבעי מהעולם הרוחני שלהם.

לסיום רק אוסיף שבדתות הטבעיות – מיוון העתיקה ועד יפן, לא היה דיכוי דתי מסוג זה, וגם לא בדת העברית העתיקה. אין זה אומר שהחברות האלה היו גן עדן של חירויות מוחלטות, אבל זה כן אומר שהאלים לא התעסקו שם בהילכות המיטה של בני האדם. בתנ”ך הסיפורים המפורסמים של דוד ויהונתן או דוד ומיכל הם סיפורים טעונים ביותר מבחינה ארוטית, אבל תמיד היה נדמה לי שהם צונזרו באיזו עריכה פוריטנית. בואו נציץ איך זה נראה ב”הממלכה”:

מיכל יודעת שמשהו קרה, אבל כרגע לא אכפת לה מכלום. היא שומעת את המשרתות בחצר פותחות את השער ויודעת שזה הוא, דויד. הוא חזר מחצר המלך מוקדם מהרגיל, ובלי לתת לה זמן להתכונן, עולה ונכנס אליה ישר לחדר.

היא כמעט עירומה כשהוא מגיע, ולא שאכפת לה, להפך. על עורה רק כותונת פשתן מצרית, שאפשר לראות דרכה את פטמותיה, שמתקשות לקראתו בהתרגשות – שלום אהוב שלי, שלום מתוק… אבל וואו, הוא אפילו לא אומר שלום היום, רק מחבק, ויש מין רעד במגע שלו – מה שמרגש אותה עוד יותר. הוא משכיב אותה על הכרים, וכבר שפתיו על צווארה. היא גונחת – רק הריח שלו מספיק כדי לשלוח את גופה לסערה ראשונה. היא אפופה באותו זוהר אנדרוגיני של אמצע שנות העשרה – שדיה המוצקים והקטנים עדיין צומחים, וגופה גמיש, תואם לשלו.

היא צועקת.

אחח, מיכל, הוא חושב, כמה את שונה מנערות הכרמים מבית לחם!

היא פראית, כן, אבל בכל תנועה שלה יש סטייל. ריח דק של שמן אפרסמון נודף ממנה תמיד, וכפות ידיה רכות וחלקות כמו משי. בעצם כל העור שלה משי, כולה…

“די, דוידי, די! אני לא יכולה יותר, אני מ-תה!”

אבל דויד רק נעשה מכוון יותר אליה, רק נאחז יותר בגופה – רחוק מהעולם, רחוק מהפחד, רחוק מהחנית שהחטיאה אותו בסנטימטרים.

אשתי, אשתי, כמה טוב לשכב איתך! הוא מלקק את פטמותיה הכהות כשגופה מתפתל עם גופו.

הוא מת על החרמנות האינסופית שלה. אולי היא לא נוגעת לו בנשמה כמו יונתן, אבל יש ביניהם כימיה של פעם בחיים, כימיה של ריחות ושל מגע.

כמו שני נמרים, הוא חושב כשנופל עליו אותו עילפון קצרצר של אחרי, כמו שני נמרים.

בדיוק אז מתחילות הדפיקות בדלת.

איזה עצבים, חושבת מיכל. כלום לא יעיר אותו עכשיו, וגם היא ממש לא רוצה לקום, אבל היא יודעת שיִסכָּה, המשרתת, לא הייתה מעיזה להפריע להם אם זה לא היה באמת חשוב, והיא מקלפת את עצמה מהמיטה וקמה. זרע חם נוזל על ירכה, אבל לא אכפת לה, להפך. הנזילה הזאת שולחת בה עוד רטט אחד של עונג.

“כן, יסכה?”

יסכה נכנסת ובידיה חלוק כותנה מקופל. היא לוחשת כמה מלים באוזנה, ומיכל מהנהנת ומניחה ליסכה להלביש אותה בחלוק ולהעביר מסרק זריז בשערה הפרוע. היא יוצאת ויורדת אחריה במדרגות אל האיש

שמחכה למטה בסככה ליד פינת הכביסה. לילה כבר יורד, והצללים רוקדים עם שלהבת המנורה שבידה של יסכה.

הזר שמחכה להן בסככה לא יושב. הוא מניד בראשו לשלום, כולו דרוך, ופולט את המלים מהר, בלי גינונים, ואפילו בלי להסיר את הברדס שמכסה על עיניו. מיכל שומעת ומחווירה. “מה  אתה אומר!” היא לוחשת, בעיקר לעצמה. היא לא מאמינה למה שהיא שומעת – עם שחר ייצאו האורבים להרוג את דויד שלה.

האורבים! היא שמעה על קומנדו המתנקשים הסודי של אביה, אבל רק דרך השמועות והסיפורים שהמשרתות היו מספרות. סיפרו עליהם שהם יכולים לעוף ולקרוא מחשבות, שאפילו המבט שלהם הורג, ושיש ביניהם גם שדים.

היא מסירה משערה סיכת זהב בצורת ראש פר, ונותנת אותה לאיש. הוא חוטף אותה מידה, משתחווה קלות, ומסתלק במהירות מפשפש השער.

מיכל רצה.

“קום, דוידי, קום!”

דויד, עם אינסטינקטים של חייל, מתעורר בבת אחת, דרוך.

“קום, אהוב שלי, אתה חייב לברוח. זה אבא שלי – הוא שלח את האורבים אחריך. אם אתה לא בורח הלילה, אתה איש מת”.

הוא קם מיד, מתלבש ואוסף במהירות את החרב, הקשת והחיצים שהשאיר ליד הדלת. הוא מוכן. בלי מילה נוספת מיכל מושיטה לו חבל ופותחת את החלון. דויד זורק את החבל מעבר לקורת התקרה, ומהדק את הלולאה. הוא מצמיד אליו את גופה. הפחד והתשוקה מעבירים בו צמרמורת. הוא מנשק אותה, ומרפה. שניהם חושבים אותה מחשבה – מי יודע מתי יתראו שוב. מיכל מלווה אותו במבטה כשהוא מטפס ויורד לאורך הקיר. שרירי זרועותיו משתרגים מן המאמץ, ולמרות החרדה אפילו המראה הזה מרגש אותה לרגע. הוא יורד חרישי, במהירות, עד שבבת אחת החבל המתוח מידלדל – וזהו, הוא למטה, נעלם בין צללי הלילה.

היא מרשה לעצמה אנחת רווחה קטנה, אוספת במהירות את החבל פנימה וסוגרת את החלון. עכשיו נותרה רק החרדה. המחשבות מסתחררות במוחה – השליח, הבריחה, האורבים, אבא.

בטוח יבואו לחפש אותו….”


ראו עוד הרצאות ומאמרים  מאירוע “דוד מלך יהכודה וישראל חי וקיים ” של “יקום תרבות “:

אירוע דוד מלך ישראל של “יקום תרבות” מוסרט

מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי ?: הרצאה מאת סם רקובר

הנשים בחייו של דוד בן ישי :הרצאה מאת חוה עציוני -הלוי

“הממלכה” – דן שורר מראיין את אמיר אור

עורך “הממלכה” אלי הירש מדבר על הרומן

ד”ר יגאל בן נון מדבר על “הממלכה”

פרופסור משה רון מדבר על “הממלכה”

עדיין מחכים לברברים: שיר מאת אמיר אור

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + שלוש =