מאת אלי אשד

מאה ועשרים שנה חלפו מאז פרסם העיתונאי היהודי הווינאי תיאודור הרצל ב-1896 את ספרו “מדינת היהודים”, ספר ששינה את ההיסטוריה העולמית באופן דרמטי ביותר – אולי יותר מכל ספר אחר, למעט ספרו של קרל מארקס “הקפיטאל”.

מעטים יודעים זאת, אך להרצל היה עניין עמוק בשאלות של “מה היה קורא אילו” ובהיסטוריות חלופיות, ויש לו מקום חשוב בז’אנר זה. ז’אנר הסיפורים העוסקים ב”מה היה קורא אילו” הוא עתיק יומין, ואפשר למצוא ספקולציות מסוג זה אצל היסטוריונים עתיקים כמו טיטוס ליויוס. לספרות היפה הוכנס ז’אנר זה בידי האב והבן יצחק ובנימין דישראלי, הסופר וראש ממשלת בריטניה. אחריהם אפשר למצוא דוגמאות בודדות מאוד של סוג ספרותי זה עד סוף המאה ה-19.

הרצל כאמור הוא בעל חשיבות מרכזית בסוג ספרותי זה וזאת משלוש סיבות: א. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית בשפה הגרמנית (עד לזמנו כל הסיפורים הבודדים בתחום, ואפשר לספור אותם על אצבעות הידיים, היו באנגלית, צרפתית ואיטלקית). ב. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית במאה ה-20 (ב-1900). ג. וחשוב מכול: הוא האדם שיצר את הצורה המודרנית של סיפור ההיסטוריה החלופית. כל הסיפורים הבודדים שעסקו בהיסטוריה חלופית לפניו עשו זאת במעין התנצלות לפני הקוראים על שהסופר עוסק בספקולציות מוזרות מעין אלה, והסיפור הוצג לרוב כמעין חלום של הגיבור, המוצא את עצמו בעולם שבו ההיסטוריה התנהלה בצורה שונה מאשר בעולמנו. הסופר הקפיד תמיד “להכין” את הקורא בתחבולות שונות ובכל מיני הסברים מתפתלים, ולהסביר לו לבסוף שמדובר בלא יותר מחלום בלהות שלא צריך לקחת אותו ברצינות.

אצל הרצל ההצגה של נושא ההיסטוריה החלופית שונה מאוד מכל קודמיו. בסיפור ההיסטוריה החלופית שכתב, “היזם בונפרטה” (1900)  – סיפור שמשום מה, בניגוד לרוב סיפוריו האחרים של הרצל, תורגם רק פעם אחת לעברית – מתואר עולם שבו המצביא המפורסם נפוליאון לא התבלט בקריירה צבאית, ובמקום זאת הפך לאיש עסקים בעל רשת חנויות. זאת, בזמן שהמעצמות המלוכניות הביסו את צבא צרפת המהפכנית והכתירו את לואי ה-18 למלך  – בשנת 1796. הסיפור תיאר את עלייתו של נפוליון למעמד אחד האנשים העשירים ביותר בצרפת, ואת נפילתו הפיננסית כתוצאה משפל כלכלי בשנת 1815 (שבהיסטוריה שלנו, כמובן, נפוליאון הובס בה סופית בקרב ווטרלו). בסיפור זה מתאר הרצל בצורה כללית את פניה של ההיסטוריה שבה נפוליאון לא שיחק תפקיד כה חשוב כמו בהיסטוריה שלנו.

סיפור זה הוא יוצא דופן לעומת כל קודמיו, שכן בניגוד להם הרצל לא “התנצל” בפני הקוראים על המשחק המוזר שהוא משחק עם ההיסטוריה, אלא רק בהדרגה במהלך העלילה, וכביכול בדרך אגב, באמצעות השיחות הסתמיות של הדמויות, גילה לקורא המופתע כי המדובר בהיסטוריה שונה מזו שהוא מכיר ובאיזו צורה היא שונה. העולם שתואר בסיפור לא הוצג בהכרח כעולם גרוע יותר מזה שאותו הכיר הקורא כנורמה הנהוגה עד אז, אלא פשוט כעולם שונה (ואולי אפילו טוב יותר?). זוהי השיטה שאותה החלו מחברי הסיפורים מהסוג הזה  לנקוט רק עשרות רבות של שנים לאחר הרצל, וסיפורו נראה כמודרני לחלוטין בתחום זה גם היום בשנת 2016 , מאה ושש עשרה  שנים לאחר שנכתב.

אין שום ספק שלהרצל היה עניין אישי עמוק ביותר בשאלות של מה היה קורא אילו אירועים היסטוריים היו מתנהלים בצורה היסטורית אחרת מהאופן שבו התרחשו, ואילו דמויות היסטוריות היו חיות ופועלות בצורה שונה.

דוגמה לעניין זה מופגנת באחד מסיפוריו הידועים,  “הפעמון השמאלי”, שבו מתאר הרצל מה היה עולה בגורלו של אדם אילו היה לוחץ בהזדמנות מסוימת על הפעמון השמאלי בבית מגורים (שאז היה פוגש אישה מכוערת ו”קלפטה”,  מתחתן עמה והופך לאיש אומלל ומסכן) או בפעמון הימני (שאז היה פוגש אישה יפהפייה, בת למשפחה עשירה, והופך לאדם מאושר ומצליח). העלילה מזכירה מאוד את עלילתו של סרט מודרני המתאר את הגורלות השונים הצפויים לבחורה אם הייתה יורדת בתחנת רכבת אחת או בזו שאחריה.

ברור (ורישומים רבים ביומניו מעידים על כך) שהעניין של הרצל בסיפורים אלה נבע ממחשבותיו על גורלו שלו – מה היה עולה בגורלו אם לא היה כותב את הספר “מדינת היהודים” ב-1896, והיה ממשיך להיות עיתונאי מפורסם ומצליח, אך משאיר את חותמו בלא יותר מהערת שוליים בספרי היסטוריה על העיתונאות הווינאית בסוף המאה ה-19?

לאור התפקיד החשוב שאותו שיחק הרצל עצמו בהיסטוריה הציונית ולמעשה העולמית, אפשר לכתוב גם סיפורים וספקולציות של היסטוריה חלופית עליו. ספקולציות שידונו בשאלה: מה היו פני ההיסטוריה אם הרצל אכן לא היה פונה לפעילות ציונית – האם הייתה התנועה הציונית קמה כארגון עולמי אפקטיבי ללא הדחיפה שנתן לה בכוח אישיותו והשפעתו? ואפשר גם לחשוב על סיפור מדע בדיוני המתאר יחידת קומנדו מוסלמית החוזרת בזמן כדי לרצוח את הרצל בשנת 1894 לפני שכתב את “מדינת היהודים”…

מאמרים נוספים על יצירתו של הרצל :

ספינת האוויר של הרצל

“העתיד הוא שלנו ” הרצל בבית הקפה הספרותי

הרצל ואטלנטיס

וכעת, הנה לפניכם סיפור ההיסטוריה החלופית מאת חוזה המדינה הרצל.

Herzl-Erzählungen.jpg

היזם בונפרטה

הכותר הגרמני  והטקסט המלא שלו :Der Unternehmer Buonaparte

פורסם במקור בעיתון  הוינאי ;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;”נויפראיא  Neue Freie Presse “נויה פראיא פראסא”3 ביוני 1900

ולאחר מכן    בשנת  1900 בקובץ “סיפורים פילוסופיים”  Philosophische Erzählungen (Verlag von Gebrüder Paetel, 1900

תורגם בכרך “סיפורים” – כרך 5 של כתבי הרצל, בהוצאת הספרייה הציונית, 1961. תרגם: א.ש. שטיין.

לדוברי האנגלית ביננו הנה תרגום של הסיפור באגלית :”

Bonaparte, the Entrepreneur

1900)

Alors. Adandonnant tout réve de gloire gloire et méme celui de cette conquéte de l’Italie don’t sa conscience était pleine. Son imagination s’égara dans plusieurs essais de spéculations mercantiles. Ce fut, entre autres, dans une entreprise de librairie. L’expédition d’une caisse de livres á Bále fut son premier essai qui tourna mal; il y fallut renoncer.Aussitôt il lui en substitua un autre dans un genre d’industrie tout différent, mais qu’il ne put réaliser.”

Général Cte. De Ségur, Mémoires 1

הדוכסית, המארקיזה, הויקוֹנט2 דאֶ בוֹאַ־ואָרמוּלי ומר גוֹדפרוֹאַ, האקדמיקן, יצאו מרחוב סאנט אנדראֶ דאֶז־אַרט ופנו לסימטה צרה יותר ומזוהמת. האדון הוויקוֹנט לבית בואַ־ואָרמוּלי צעד בראש החברה.

“אימה ופחד נופלים עלי, ויקונט!” – אמרה הדוכסית.

“כבר הגענו למטרה, גבירותי” – ענה האדון שאליו הופנו הדברים, “אולם מכאן ואילך אבקש שלא לקרוא אותי בתארי. כאן יודעים אותי אך בתור מר דיבֹּואַ.”

“נראה, שהיכרוּיות נאות יש לך, חביבי” –חייכה המאקיזה. “לפיכך נאלצנו להתלבש לקראת הטיול הזה כפי שמתלבשות נשי השוערים שלנו. זה מבדח!”

אמר הוויקונט: – “אין אני יודע, אגב, אם עוד זוכרים אותי. זמן כה רב עבר מאז… הנה נמצאים אנו ליד Hôtel de l’Eperon.3 קדמו־נא בברכה את הבית הזה, גבירותי ומר גוֹדפרוֹאַ! בכאן התגוררתי בימים הקשים ביותר בתולדותינו.”

“אני מברך!” – אמר האקדמיקן גוֹדפרוֹא בחיוך.

הם עמדו ליד הדלת הנמוכה של האכסניה. הוויקונט המשיך ואמר:

“כאן סעדתי ביום בו נגררה מלכתנו היקרה על־ידי המרצחים אל הגרדום.”

“אני כלל לא יכולתי לסעוד באותו יום” – מלמלה הדוכסית.

“הן לא אמרתי, גברת, שהיה לי תיאבון. נאלץ הייתי להסב לשולחן, כרגיל. אלמלא כן היו חושדים בי. אוי לחשודים! אולם מה היה אז מצב רוחי, זאת תוכלו לשער בנפשכם. הערב־רב סביב התלוצץ על ההוצאה־להורג. לא היה עוד בידי לעזור למארי אנטואנאֶנט המסכנה, גם אילו הייתי עושה מעשה־אווילות. בלעתי אפוא את דמעותי יחד עם המרק העלוב. הדבר עומד לעיני, משל היה זה אתמול ולא לפני עשרים ושבע שנה… אגב, אין אני נעשה צעיר בשל כך!”

“ורצונך הוא, האדון דיבּוֹאַ, שנסעד כאן?” – שאלה המארקיזה. “האם סבור אתה, שהמרק נשתפר בינתיים?”

“לא, אבל הוא יתובל בזכרונות היסטוריים” – אמר גודפרוֹא באירוניה קלה.

“כן, כן, אבל הבה ניכנס!” – פסקה הדוכסית. “לאכול מאכלים טובים יכולים אנו בכל יום. אני מבין לרוחו של ידידי. לאחר סעודת־זכרון שכזאת נחזור ביתר קורת־רוח הביתה.”

“אל הארמונות שלך, שהם שוב ברשותך בזכות האל והמלך” – השלים מר גודפרוֹאַ, שלעולם אי אפשר היה לדעת אם ברצינות גמורה ידבר.

היה זה פונדק עלוב. קירותיו המטוייחים מלוכלכים מאד, קורי־עכביש בפינות התקרה, והקישוט האחד והיחיד על הקיר הקדמי – תמונה לקוייה של הוד מעלתו המלך המושל לוּאי השמונה־עשר. המפה שעל השולחן, המוכתמת בשיירי־מזון, זעזעה את המארקיזה. אך הדוכסית האמיצה לחשה על אזנה:

“עד מה היו שמחות אמהותינו בשנת התשעים־ושלוש, אילו ניתן היה להן להימצא כאן במקום להימצא בבית הסוהר.”

מלבדם היו עוד אורחים מעטים בחדר־האוכל, המואר אור דל של מנורות־נפט אחדות. האור הבהיר ביותר היה בכניסה, עד שאפשר היה משולחן־המוזג להבחין היטב בכל הנכנס.

בעל־הפונדק, אדם חסון בגיל חמישים, בירך אותם בפתיעת־מה וקיבל את הזמנתם. סעודה לארבע נפשות, שתעלה אולי אחד־עשר או שנים־עשר פראנק, לא היתה לבעל פונדק “הדרבן” מן המעשים בכל יום. הוא אף החליט, לכבוד ההזמנה הגדולה, לפרוש מפית נקיה על גבי המפה המלוכלכת. המארקיזה נשמה לרווחה קמעה ואמרה:

“עתה יכולה אני לשער לעצמי, מה היה המצב באותם ימי־האימים, אם אדם שכמותך יכול היה לסעוד במאורה כזאת. ידידי המסכן!”

“ואין את מתארת לעצמך, כיצד חייתי כאן ביד רחבה! סעודה קטנה עלתה לי מארבעה עד חמשה אלפים פראנק!”

“אתה מהתל! כאן, בפונדק ‘הדרבן’

“הוא מדבר בשטרי־האוצר, גברת” – הסביר האקדמיקן. “הכסף היה נטול־ערך עד כדי כך, שבעד נסיעת־שעה בכרכרה דרש העגלון ששת אלפים פראנק. אכן, המשק העלוב מוכרח היה בסופו של דבר להתמוטט בשל כך. מן האכר נגזל פרי שדהו, והעירוני – רכושו ועמלו נהרסו על ידי מכונת ההדפסה של שטרי־הכסף”.

“זהו, משום כך חזרו וקראו את מלכנו הטוב לשוב אל כנו!”

“אין היא בקיאה בהיסטוריה, מארקיזה יקרה זו!” – חייך הוויקונט. “מובן, עוד תינוקת היית שעה שנתרחשו כל הדברים האלה”.

וגודפרוֹאַ הוסיף והעיר:

“והמארקיזה פטורה היתה, לאשרה, ללמוד דבר, שכן חזרו ובאו הזמנים הישנים.”

“הו, אנא, אל תחשבני נבערה כל כך! יודעת אני, שלאחר המהפכה פנה מלכנו אל המלכים הזרים ובעזרתם חזר לארץ. והדבר נראה לי נאה ביותר. חייבים מלכים לגמול איש לרעהו חסד מסוג זה. היום אני, מחר אתה… מה? אתה צוחק. האם לא כך היה הדבר?”

“לא, ילדתי!” – אמרה הדוכסית. “לאחר האימה בא תחילה הדירקטוריון, שכלכל את העניינים שנים אחדות וניהל מלחמות עם מדינות־חוץ, עד שנוצחו כל צבאות־הרפוּבליקה והמלכים הזרים נכנסו לצרפת. אז גורשו הדירקטורים, ולוּאי השמונה־עשר עלה לכס־המלוכה שהגיע לו בזכות.”

“ואי אפשר היה שיתרחשו הדברים על דרך אחרת” – חיווה דעתו מר גודפרוֹאַ. “המהפכה לא גילתה כשרון מושלים, כולם הוזים, פטפטנים, טפשים, רמאים, גנבים ורוצחים. אדם רב־פעלים אחד, מוכשר היודע לנהל, לפקד, להדריך, אפשר שהיה מציל את הרפוּבליקה מאבדן.”

“או שהיה תוחב אותה לתוך כיסו”, – אמר הוויקונט.

האקדמיקן נענע ראשו: “אף זה מתקבל על הדעת! אבל היכן היה אותו אדם? אפשר שהיה ואך בדרך מקרה לא הגיע לכלל התגלות? אפשר שהחמיץ את השעה הכשרה? היה עליו לפנות ימינה, ואילו הוא פנה שמאלה. או שאיחר רבע שעה לבוא אל הראיון. שעת־הכושר כבר עברה ושום דבר לא יכול היה להחזירה. או שהיה חייל ונפל על גדות־הריין, באיטליה או בהולנד, שירת תחת פיקודו של הוֹש או פּישגרי, מוֹרוֹ או שאֶרר,4 ומת בבית־חולים צבאי מפצע שהוזנח. או שנשאר בחיים ונתייאש, שעה קלה לפני בוא הנצחון.

“ורצונך לומר בכך?”

“רצוני לומר בכך, כי…”

הופעה תמוהה הפסיקה שיחו של האקדמיקן, ששכח אחר־כך להמשיכו. הדלת נפתחה בתנופה עזה ואדם נמוך־קומה, מסורבל ומזדקן, עמד בפתח. אורן של מנורות־הנפט שהיה זרוע בכניסה נפל עליו.

“פּאֶטוּ!” – קרא אל עבר שולחן־המוזג – “האם לא הגיע בשבילי דבר?”

פּאֶטוּ, הפונדקאי, שעמד לנקות כוס במטלית מלוכלכת, עזב הכל והפסיע אל הדלת. הוא הרים ידו כמו להצדעה צבאית, נגע במצחו והודיע זקופות:

“לא כלום, הגנראל שלי.”

סנטרו העצום של האדם הזקן, המסורבל, שעמד בפתח צנח רגע על חזהו, לאחר הודעה זו. אמנם אי אפשר היה להבחין בהבעת פניו, משום שהמגבעת שירדה על מצחו האפילה עליהם; אולם היאוּש והדכדוך ניכרו בכל עמידתו של האדם. חבורת האריסטוקרטים הקטנה עקבה אחריו בתשומת־לב. לבושו דהה היה מרוב שימוש, אבל נקי. הנעליים נתעקמו מרוב הילוך, ומגבעת־הלבד הבהיקה פה ושם באדמימות. ידו השמאלית, בה אחז מקל, נתונה היתה מאחורי גבו, ואת ידו הימנית תחב בין שני כפתורים של אפודתו האפורה הרכוסה. רגע קל עמד בראש רכון. אחר־כך נזדקף. על פניו המגולחים למשעי, החיוורים והשמנים נפל עתה אור מלא. היתה אדנות מפתיעה בעיניו המופנות בקדרות לעבר הפונדקאי, שעה ששאל:

“האומנם לא בא איש?”

“לא איש, אדוני הגנרל!”

“טוב, פּאֶטוּ! עוד אחזור. עלי עוד להניע עצמי קמעה. הדם מתעבה, פּאֶטוּ!.. להתראות!”

בתנופה אחת משך את הדלת לאחוריו, עוד לפני שהיה בידי הפונדקאי להראות לו את כל סימני־הכבוד לפרידה.

הגברות והאדונים הסתכלו זה בזה בתמיהה. הפונדקאי רצה לעבור על פניהם בדרכו למטבח, אך גוֹדפרוֹאַ פנה אליו ואמר:

“הגד־נא, אדוני הפונדקאי, מי היה הלז?”

פּאֶטוּ נתקרב, התגרד קמעה מאחורי אזנו ואמר בצחוק מטושטש:

“אחד מאורחינו הקבועים, סרסור, העומד בקשרי־עסק עם ספני־הסינה. נראה, שהוא עוסק גם בחיפוש דירות־מגורים לאדונים שאינם רוצים לטרוח בזה בעצמם. בּואוֹנאפּרטאֶ שמו.”

“שם מוזר” – העירה הדוכסית, – “ואין צלילו צרפתי כלל.”

“נדמה היה לי, שקראת לו גנרל” – אמר הוויקונט.

“נכון בהחלט. הרגל ישן שלי שכן הייתי אחד מפקוּדיו.”

“משמע, שבאמת היה גנרל?” –ביקש לדעת גוֹדפרוֹאַ.

“פחות או יותר!” – השיב הפונדקאי. “לגמרי כהלכה לא היה תואר־הגנרל שלו. הוא היה גנרל רפובליקאי. הן באותו זמן היה הכל בתנודה. היום הנך מפקד, מחר גנרל, מחרתיים לא כלום, או הכל, או בעולם האמת. שֵׁרַתִּי תחת פיקוּדו בטוּלוֹן. הסוללה שׁלי כִּנוּיָהּ היה סוללת חסרי־הפחד. כאלה היינו, פצצות ורימונים. עוד שמור עמי העתק פקודת־יום, בה הוא ציין אותי. תאריכה התשעה לפּליביוֹז5 שנת שתיים6 וניתנה בפורט־לא־מונטאן. אפשר שהאדון בוּאוֹנאַפּרטאַ דילג על דרגות אחדות, או שיש משהו אחר שלא כשורה בהתקדמותו. אולם בעינינו היה במלוא תקפו, כאילו היה גנרל אמתי. צייתנו לו ואהבנו אותו. וזאת אומר לכם: פחדנו מפניו, אנחנו, אנשי סוללת חסרי־הפחד. ובדומה לנו גם אנשי שאר הסוללות. הנה רואים אתם, גם כיום, בבואו לכאן, אני רוחש לו כבוד כאילו היה מפקדי. והן יודע אני, שאין הוא גנרל אלא סרסור עני וזקן. יש משהו במבטו, שאני נאלץ לציין לו, בין שאני רוצה בכך בין שאיני רוצה. אילו נכנס עתה האדון בּוּאוֹנאפארטאֶ והיה פוקד עלי. “פּאֶטוּ! הַכְתֵּף הַמִּרדֶה! אנו מסתערים על גני־הטילאֶרי!” בנאמנות, מובטחני, שהייתי הולך אחריו.”

“מה מעניין!” – לחשה הדוכסית.

“האדון פּאֶטוּ” – אמר הוויקוֹנט– “האם לא תשתה עמנו כוס יין ותספר לנו עוד על הגנרל שלך?”

“ברצון רב. לחיי הגברות!”

האקדמיקן שקע בהרהורים, ומלמל: “בּוּאוֹנאפּארטאֶ! את השם הזה, דומה, כבר שמעתי אי־שם… חכה! האדון פּאֶטו כלום לא היה בּוּאוֹנאפּרטאֶ אחד שניהל בית־מסחר גדול – עד לפני שנים אחדות? מה היה שמו?”

” ‘ממגורת תבל’! ודאי! בּוּאוֹנאפּארטאֶ זה והגנרל שלי – חד הם.”

“הכיצד?”

“מיניסטר־המלחמה אוֹבּרי סירב לאשר לו את תואר־הגנרל, ובכלל היו אנשי־המשרדים עוינים אותו. היו נותנים לו להגיש פטיציות ולהתדפק בחלונות גבוהים. לבסוף פקעה סבלנותו. פשטנו את המדים, וחסל סדר חיילים!”

“אנחנו? גם אתה?”

“כן. לא ידעתי, לאן רצה לפנות הגנרל שלי, אולם הלכתי אחריו. אכן ימים קשים היו אלה. עתים היתה לנו בקושי פת חרבה. בכל היה אז מצב מצרכי־המזון חמור. האדונים עוד זוכרים אל נכון, מה היה המצב בשנת 1795. הגברות צעירות מכדי לדעת זאת… לחייכן, גבירותי!… ובכן, היכן הפסקתי? כן, בענין מצרכי־המזון. היתה זו תנופת־הגאונות הראשונה שלו. “פּאֶטוֹ” – אמר אלי – “היודע אתה כיצד אפשר להרוויח עתה כסף רב, כסף אמיתי, קשה, זהב?” – “לא, אדוני הגנרל.” – אומר אני – “שום ידיעה אין לי”. ובאמת לא היתה לי שום ידיעה. ואולם הוא, הוא ידע. עלינו לספק לפאריס חמאה, ביצים, עופות. אכן, קל היה לומר זאת מאשר לבצע. קודם כל דרוש היה לשם כך כסף, כדי לערוך את הקניות. שנית, צריך היה להעביר את המצרכים לעיר דרך ארץ שורצת שודדים. אולם בּוּאוֹנאפּארטאֶ – כל שרצה– יכול. את הכסף הדרוש לקניות השיג מתיווך בעסקי־דירות, בו עשה בשותפות עם אחד בוּריאֶן. הם שכרו באשראי בניינים אחדים ברחוב מוֹנטוֹלוֹן, והשכירו את הדירוֹת הבודדות למשפחות קטנות שהיו משלמות מראש. בכסף זה נסענו לנורמנדיה. שם קנה כל שהשיגה ידו והתקין שירוּת־אספקה ממש. עד מהרה הכירו אותנו האכרים והביאו לנו בסתר כל שהיה בידם לחסוך מעצמם, שאלמלא כן היו השלטונות כביכול גונבים מהם, הכל בדרך החרמה, לפיכך קנינו בזול גדול ומכרנו בפאריס ביוקר רב. בין שני אלה השתרע, כמובן, המסע הלילי לפאריס. ההברחה הרגילה בגבולות היא לעומתו משחק־ילדים, שכן המבריחים באים במגע עם אנשי משמר סדירים, ואילו אנו – עם שודדים רעבים. עתים שרקו אחרינו כדורי־הרובים, שעה שאצנו דרך מקום מוכה־רעב שכזה. כי הכפרים בסביבות פאריס כבר היו שדודים כליל על־ידי שלטונות המהפכה. הדבר נמשך חדשים אחדים, כמעט כל לילה ישבנו אני ובּוּאוֹנאפּארטאֶ בעגלה, פעם בכיוון האחד, פעם בכיוון האחר. שנים דרושות היו לי, כדי להשלים השינה שהחסרתי. ואולם הגנרל שלי היה תמיד ער. הוא עשוי ברזל, ללא צרכים לחלוטין – לכל היותר הנשים…”

הוויקונט השמיע כעכוע חזק.

פּאֶטוּ הבין מיד לדעתו: “לא אמרתי אלא… בקיצור, הרווחנו סכום נאה. כלומר: הוא הרוויח. אני לא הייתי אלא הסַמל שלו, כמו אז בפורט־לא־מונטאן, עם חסרי־הפחד. לאחר שנשתגשג העסק הביא אליו, קודם כל, את משפחתו. אין לה ערך רב למשפחה זו, אבל הוא דבק בה. תמיד הגה באחרים יותר מאשר בעצמו. האם, האחים והאחיות, הידידים – היו ראש דאגתו. עסק מצרכי־המזון התפתח מהר. את אחיו העסיק כסוכנים, אחיותיו שימשו זבניות, האם הלהוטה־לבצע ישבה ליד הקופה. את העבודה הקשה והמסוכנת ביותר עשה תמיד בעצמו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו משום שלא חס על עצמו כלל. ורק אחיו ואחיותיו, שעמם גמל חסד, לעולם לא חיבבוהו כראוי.”

– “כן, כן” – אמר גוֹדפרוֹאַ – “מעשה חסד הוא העלבון הגדול ביותר שאפשר להסב לשארי־משפחה.”

פּאֶטוּ המשיך: “לאחר ששירות האספקה לפאריס נעשה סדיר יותר, הבין המנהל שלנו, שאין ענף זה עתיד להיות עוד נושא־רווחים כפי שהיה. לאט־לאט שינה את העסק, תוך כדי הרחבה. היה קונה חפצים שערכם ירד מאד בשנות־האימה. אצל בּוּאוֹנאפּארטאֶ אפשר היה לקנות ולמכור את החפצים השונים והמשונים ביותר. פעם קיבל מידיו של בעל בית־חרושת לארונות־קבורה שפשט את הרגל את כל ארונות־הקבורה שלו, פעם אחרת רכש מידיו של מאלף־חיות אריות, נחשים וקופים. תכניתו היתה פשוטה וגדולה: הוא ביקש להקים חנות כל־בו של העולם. והדבר עלה בידו. איש לא ידע, לשם מה צבר את כל החפצים המגוונים הללו שאין כל קשר ביניהם. אילולא חוש־הסדר שלו, כי אז היה זה תהו־ובהו מטורף. יום־יום הייתי בקרבתו, ראיתי כל שעשה, ואף־על־פי־כן היתה בי ההרגשה, שמעשה־קסמים מתרחש לעיני, שעה שצירף יחד גוש של בניינים, הרס קירות־ביניים ובנה מעברים. לכל הגוש כולו ניתן השם: ממגורת־תבל. כל צרכי אדם, מן הערישה ועד לארון־הקבורה, אפשר היה להשיג אצלנו. מתוך כל הערבוביה של החפצים יצר הוא אחדות. כל החוטים היו בידו. הבין בכל סחורה – במכשירי חקלאות, בספרים, במשוטי־סירות, בבגדי נשים, בתנינים חיים ובצעצועי־ילדים. הכיר כל אוצר וידע כל פריט, מתי יהא צורך בו. הזמין צורות חדשות למגבעות, לאריגי משי, לארונות, למערכות כלים. הוא שקבע את האפנה הבאה. כדי להבטיח שוק לחפצים הישנים, ייסד סניפים בערי־השדה. אחיו וגיסיו היו למנהלי הסניפים האלה: יוסף בליאוֹן, לוּאי במארסֶאי, ג’ירוֹם בנאנסי, מוראט בטולוז – בקיצור, כל אלה שהיו מקורבים אליו קרבת משפחה או ידידות זכו במשרות חשובות, עוזריו העיקריים במרכז היו אנשים שמצא אי־שם והם נתחבבו עליו, כמעט כולם כפויי־טובה, ואולם ראייתו המריאה הרחק מעבר לאנשים הקטנים שנעשו גדולים.

“אל תבל כולה” – העיר האקדמיקן דוֹפרוֹאַ שקוע בהרהורים.

הפונדקאי המשיך בסיפורו:

“המנהל שלנו עורר קנאה מרובה. אמרו, שנתמזל מזלו. אולם אין זו אמת. לעולם לא יגע אדם כפי שיגע הוא. פעמים הרבה ראיתיו דופק ארגזים או מתיר חבילות. שום עבודה לא היתה בעיניו ירודה או קשה. הוא נהג, כדרך שאדון חייב לנהוג: ביחס טוב אל הקטן שבעובדיו ובחומרה לעצמו. לפיכך גרמה לי תמוטתו צער כה רב.”

“הוא נתמוטט אפוא?” שאלה המארקיזה.

“כמובן, גברתי! הן ראית אותו קודם לכן. אולם כיצד אירע הדבר, זאת נבצר ממני להשיג. לשם כך, נראה, סכל אני מדי. אך שמעתי אומרים, שהוא חרג מתחומי כוחו. מפעליו נתרחבו יתר על המידה, העזתו היתה גדולה מדי, עוזריו חלשים מדי או בלתי־נאמנים מדי. הסניפים הכזיבו הסוכנים נהגו ברשלנות, והמנהל שלנו נזקק כפעם בפעם יותר לאשראי.”

“הגדוּלה מביאה לידי כלייה”, – העיר האדון גוֹדפרוֹאַ.

“הה, אדוני החביב”, – סיים הפונדקאי סיפורו, “לא תוכל להעלות על הדעת כיצד שתת לבנו דם, לבנו אנו האנשים הקטנים שעה שנהרס מעמדו. הגדולים הללו שהגיעוּ מכוחו לגדולות, התגברו בנקל על צערם, מה שאין כן אנו. עד היום התמוטה הזאת היא כחלום בעיני, בדומה למה שהיה הבנין שבנה. סחורות שנערמו, חובות שנצטברו, סבך של מבוכות. עד לרגע האחרון נאבק, תר אחר אפיקי־מוצא, תיכנן כפעם בפעם תכניות עצומות יותר, כדי להציל את הממגורה שלנו – עד שאחזו בעלי־החובות בגרונו. ובהתמוטט האשראי נתמוטט כל העסק שלו. הבריות מכנים זאת פשיטת רגל, אולם מלה זו אינה נראית לי ביחס לגנרל הזקן שלי מטוּלוֹן, גם אם גנרל מפוקפק היה, והוא מתקיים עתה בדוחק מן היד אל הפה. עתים מזדמן הוא לכאן לעת ערב ומזמין רק פרוסת גבינה, משום שאין לו די כסף לשלם בעד סעודת־בשר. ואז הוא טוען, שאין לו תיאבון. אילו ביקשתי להגיש לו משהו חינם, היה סוטר על פני.”

אמר האקדמיקן: – “אדוני הפונדקאי החביב, בין פושטי־הרגל מצויים כנראה רבים הדומים לבּוּאוֹנאפּארטאֶ שלך. אלא שממדיו של מקרה זה גדולים יותר. בעל העסקים אינו אלא בעל־דמיון מחשבן. הנוסחה היסודית היא תמיד אחת, יהיו החפצים והערכים שאתה שם במקומם של סימני־החשבון אשר יהיו.”

פּאֶטו הצדיע בלי־משים מעשה חייל: – “לפקודתך, אדוני! גם אם אין אני מבין את דבריך.”

והמארקיזה חייכה: – “אודה בגלוי, גוֹדפרוֹאַ, שגם אני איני מבינה.”

והלה הוסיף לרקום את רעיונו: “נתאר לעמנו, שבּוּאוֹנאפּארטאֶ זה לא היה פונה אז שמאלה אלא ימינה; מה היה מתהווה אז מתוך התהו־ובהו של הרפובליקה? בהערכת אישים חשובים מייחסים אנו משקל רב מדי לאופי ופחות מדי למקרה, המביא אותם לידי מעשה. לדעתי, גם האישים הגדולים הם זרעים שלא כולם נובטים. השאלה אינה אלא, אם טוב הדבר לאנושות או לא, שאין כל האישים הגדולים מגיעים לכלל התגלות.”

הדלת נפתחה בדחיפה, והאדם הנמוך, המסורבל, נכנס שוב.

“פּאֶטו” – אמר הוא – “הגש־נא לי פרוסת גבינה!”

“ושום דבר מלבד זה?” – העז ושאל הפונדקאי.

“לא, טיפש!” – נהם הזקן בזעף. “אין לי תיאבון היום. האם מבקש אתה לגרשני מן המאורה המלוכלכת שלך, בן־בקר שכמותך?”

לשמע הצעקה הופיעה מאחורי שולחן־המוזג משרתת שמנה, באה בשנים, לבושה ברישול.

“מה מהומה שוב כאן?” – צעקה.

למראה פרצופה של האשה נזדהרו פניו של בּוּאוֹנאפּארטאֶ:

“בואי הנה, קתרינה היפה שלי. הביאי לי אַת את הגבינה. ותערב לי יותר.”

היא קרבה בצעד כבד והגישה לפניו את הצלחת. הוא ניסה, בהזדמנות זו, לצבוט בלחייה. אולם היא הנחיתה מכה מצלצלת על ידו, הוא הסתכל בה ברוך וצחק.

מר גוֹדפרוֹאַ דיבר בלחש לבני חברתו: – “ברור, כי מבחינת אשרו האישי אין בכך משום הבדל, במה היה עיסוקו. דברים גדולים או קטנים – מכל מקום, היה נשׁאר אותו אדם עצמו. עיקר גורלו של אדם – באָפיוֹ. אפילו פעילות שעניינה בדברים שבמוחש, כפי שהיתה אותה ממגורת־תבל, אינה אלא חלום. הרצון והתחושות הם הכול, ואילו העצמים – לא כלום.

“אוהו!” – קרא הוויקונט – “אפשר רצונך גם לומר, שאין בכך משום הבדל, אם אוהב אדם נסיכה בשׂוּמה או לכלוכית?”7

“אפשר!” – חייך האקדמיקן.

והמארקיזה אמרה ברוגז:

“איזה פילוסוף מתועב אתה!”

בּוּאוֹנאפּארטאֶ לעס את גבינתו. שוב היה במצב־רוח מרומם:

“פּאֶטו, רשאי אתה לישב לידי. רצוני להסביר לך דבר.”

ובקוןל נמוך הסביר לפּאֶטו הנאמן שלו, אשר תדיר אהבו ומעולם לא הבינו, תכנית חדשה להקמת ממגורת תבל, גדולה הרבה יותר.


  1. “אז, משנטש כל חלומות⁻התהילה וגם של אותו כיבוש איטליה, שמילא את כל נפשו, החלה רוחו תועה בנסיונות רבים של ספקולציות מסחריות. בין היתר – גם במסחר⁻ספרים. משלוח ארגז ספרים לבאזל היה נסיונו הראשון שנגמר ברע; הוא מוכרח היה לחדול, במקומו בא נסיון אחר, בענף שונה לגמרי, אבל לא יכול לעמוד בו.”

    גנרל רוזן דאֶ סגיר, זכרונות.  ↩

  2. תארי⁻אצולה גבוהים בצרפת.  ↩
  3. מלון “הדרבן”.  ↩
  4. גנרלים צרפתיים בעת המהפכה הצרפתית, ובזמנו של נפוליאון הראשון.  ↩
  5. שם החודש החמישי בלוח המהפכה הצרפתית. 9 בפליביוז היה 28 בינואר.  ↩
  6. לפי לוח המהפכה הצרפתית, שהתחיל בשנת 1792. שנת שתיים היתה, אפוא, 1793.  ↩
  7. במקור: Maritorne – אשה מלוכלכת, לפי “דון קישוט”.  ↩

3 תגובות

  1. רשימה ב:העין השביעית ”
    להנחיל לדורות
    התקשורת הישראלית לא ציינה את יום הרצל
    .מאת יורם דורי
    http://www.the7eye.org.il/204081?utm_source=%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%96%D7%9C%D7%98%D7%A8+%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9F+%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&utm_campaign=2cb1b153ed-2016_5_21&utm_medium=email&utm_term=0_129fd9aff8-2cb1b153ed-19116653
    “בשנת 2004 נחקק ביוזמת ח”כ אילן שלגי “חוק בנימין זאב הרצל” (ציון זכרו ופועלו), התשס”ד-2004. על-פי סעיף 1 בחוק זה, מטרותיו הן “להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני”.

    סעיף 10(א) בחוק קובע כי “אחת לשנה, בי’ באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל”. היום, י’ באייר, הוא יום הולדתו. יגעתי וחיפשתי האם אמצעי תקשורת כלשהו ציין את יום הולדתו של חוזה מדינה היהודים, ולא מצאתי אפילו אות.
    18.05.2016
    בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת-המלכים בבאזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, 1901 (צילום: אפרים משה ליליין)
    בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת-המלכים בבאזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי, 1901 (צילום: אפרים משה ליליין)

    ב נחקק ביוזמת ח”כ אילן שלגי “חוק בנימין זאב הרצל” (ציון זכרו

    סעיף 10(א) בחוק קובע כי “אחת לשנה, בי’ באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל”. היום, י’ באייר, הוא יום הולדתו. יגעתי וחיפשתי האם אמצעי תקשורת כלשהו ציין את יום הולדתו של חוזה מדינה היהודים, ולא מצאתי אפילו אות.

    אני מניח שאם היה מופיע פעם בבגד ים חושפני עם בנדנה על הראש בתוכנית ריאליטי, היה זוכה ליום שידורים מיוחד לרגל יום הולדתו. מה לעשות, הרצל לא היה טבח, גם לא חניך בבית-ספר למוזיקה, לא חי שבועיים על אי בודד ולא אכל תולעים. מה לעשות והאיש רק עסק בהישרדות של עמו ולא שלו, כתב ספר שבו חזה את מדינת היהודים, ולא זייף שיר, ואם בישל משהו אז רק את ההסתדרות הציונית העולמית, ולא גולאש הונגרי.

    בכל זאת ראיתי שהיו מי שציינו את יום הרצל. המועצה לשימור אתרי מורשת קיימה טקס בנמל יפו ליד טרמינל הכניסה לארץ, שם דרכה לראשונה רגלו של הרצל (אגב, מבנה היסטורי שחולדאי רוצה להרוס).”
    עד כאן דורי.
    תיקון טעות :”יקום תרבות” לבדו בתקשורת הישראלית כולה ציין את יום הרצל על ידי פירסום סיפור זה שלמעלה.וימשיך לציין יום זה גם בשנים הבאות.

  2. רעיון מעולה להביא את הסיפור, אבל עם כול הכבוד אפשר לשים אותו כאן בעברית בצורה שגם מעשי לקרוא אותו. חבל..
    עוד הערה: למה לא מחבלים, טרוריסטים? למה ‘יחידת קומנדו מוסלמית’ כמו שהם רואים את עצמם. לא מכבר הם שלחו לדעתם ‘לוחמי קומנדו שהתחפשו לחרדים בבית קפה’.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן