אינטימיות אבודה :סקירה על המגזין "מטען" מספר 21

 

 

יובל גלעד סוקר גליון חדש של כתב העת "מטען " כתב עת ספרותי   רדיקלי שנוצר בידי מקסים גילן ז"ל ונערך היום בידי יוסי גרנובסקי כמגזין של יפו העיר והתרבות.

אינטימיות אבודה:סקירה של "מיטען "מספר 21.

מאת יובל גלעד

  

גיליונו החדש של כתב העת המשובח "מטען" מספר 21, חורף 2012, הינו מפגן כוח של העורכים יוסי גרנובסקי ורומן וטר, כוח של אינטימיות אבודה בעידן כוחני מבחינה של תקשורת אלקטרונית דורסנית ואלימות של ממש. את כתב העת "ירש"  יוסי גרנובסקי, סופר וספרן יפואי, מהמהפכן והמשורר מקסים גילן ז"ל.

יוסי גרנובסקי ,עורך "מיטען"

אבל בעוד גילן הקדיש חצי מכל גיליון למאמרים פוליטיים מהקצה השמאלי, המזג של גרנובסקי נוטה יותר לכיוון הספרות נטו, והמעשה הפוליטי העיקרי והחשוב של כתב העת הינו שילוב של יהודים וערבים בכתב עת שבסיסו ביפו, מובלעת כמעט אחרונה של דו קיום ערבי יהודי. כתב העת, כמו מרבית כתבי העת, לא זוכה להפצה רחבה, והמעוניינים בכל זאת יוכלו להזמינו, בתולעת ספרים, כולל הסניף במאז"ה, בבזל ספרים, בסיפור פשוט בנווה צדק, בלוטוס אלנבי.

על העטיפה הקדמית והאחורית של הגיליון ציורי נוף אורבני יפים מאוד של אביב קלר. חצר עזובה של בניין שיכונים מסכן, עלוב, אבל יפה מאוד בציור, שמצליח לאהוב את העזיבות הזאת. באמצע הגיליון כמה צילומי סטילס יפים גם הם של ענת ברזילי, גם הם של נופים עזובים נעדרי אדם. וזו גם רוח הטקסטים המופיעים בו: רוח של אהבת היומיומי, של התבוננות בפכים הקטנים של החיים, במתן קול לאחרים בחברה, אבל לא על חשבון איכות הטקסטים.

את הגיליון פותח מאמר חריף של המשורר מוחמד אגואני, דברים שנשא בהפגנה שארגן מול שגרירות רוסיה, כגינוי על תמיכתה בשלטון הרצחני של אסד, גם אחרי שלושים אלף גופות ויותר. הדברים נוקבים גם כלפי מדינות ערב הנותרות אדישות מול הטבח, אבל גם השתיקה המתרחשת בישראל, גם אם לא מפתיעה, וגם אם העובדה שמדובר במדינת אויב מקשה על הסולידריות, עדיין בעייתית.

אתמקד בעיקר בשירה שבחוברת, על אף שהיא מכילה גם פרוזה משובחת: קטע מנובלה או רומן של גרנובסקי עצמו העוסקת בנקודת המבט של פועלים ערבים ביפו עם התעוררות הציונות, כתיבה אמיצה מנקודת המבט של הערבים, קטע פרוזה יפה של שמעון מרמלשטיין העוסק בכלב, ושל ירון אביטוב העוסק ב"אחרים" בחברה הישראלית, עובדת זרה וחברה הערבי.

 כמו כן ישנו סיפור מתורגם מאנגלית של סופר המדע בדיוני תושב יפו לביא תדהר, סופר זוכה פרסים. הסיפור רוקח מעין מרקחת מרקסיסטית משהו של צ'ה גווארה, עם מורדי אפריקנס בדרום אפריקה ונסיונות שעורך ד"ר מנגלה בדרום אמריקה בחסות דיקטטורים. סיפור חתרני אבל קשה לפיצוח.

ככלל, כתב העת וטעמו של העורך נוטים אל ה"לוזרים", אל הדחויים בחברה, בין אם אלה בני מיעוטים, סתם אנשים רגישים מדי לתרבותנו הכוחנית, או אף אנשים הסובלים ממחלות נפש. כמו כן כתב העת נוטה לעבר כתיבה חמה, אינטימית, לירית ורגשית, הרחק מהציניות המתחכמת ו-או הנרקיסיסטית של מרבית השירה העברית הצעירה. כתב עת זה מעדיף שירה מתבוננות, מחוברת לקיום. הזיקה היא לשירה הערבית, לרגשיות שהיא נוטה אליה, וסליחה על ההכללה.

בפתח הגיליון כמה משוררים ותיקים יחסית, טובים כולם.

דוד מור, משורר משובח המוכר בעיקר ליודעי דבר, נוטה לרליגיוזיות ולשירה הגובלת בציור:

כל בוקר הרקיע רוקע בגופם של הילדים/ את אריגיו התכולים/ השמש מדפיסה את קרניה על ריסיהם/ בשקט מופגן הם עוברים להם בגן/ ללא בהלה אחר שפה או מילים/ אני משיל את המילים כדי להתקרב/ ולו במעט אל התכלת שבבטנת גופם/ שנוהג בתכסיסנות ומתכוץ וחומק/ ככל שאני מנסה ללכדו ולרכזו באמצע הדף/ לאט לאט קצוות גופי מכחילים/ תמיסת השמים הכחולה מחלחלת אל תוך נקביי/ אני עומד עירום מול איבריו המבהיקים של הטבע…"

המשורר וניסיונו לצאת מהתודעה, מהשפה, ולהתקרב לתמימות ילדים משחקים. בדרך כלל אני נוטה להירתע משירים ארס פואטיים שמשתבללים בשפה על חשבון ההוויה והעולם, אבל שירי המחזור היפה של מור יוצאים מתוך האמנות והזיקה אליו אל התבוננות בעולם.

התבוננות בטבע היא מרכז שירתו המאוחרת של עודד פלד הוותיק, שמצטיין כרגיל בשירי טבע עדינים, אסתר ראביים, מטפטפים:

שועל ז"ל מוטל בצד הכביש/ וירח חיוור נוגה מעל. לאן / נודדים פני המכונית/ בשעת דמדומים זו של / ארגמן טובל בברכות/ צללים? // עוד מעט ירד ליל/ בשום ובהיר, / עוד מעט נתעטף/ שלוות דרך ועינינו/ גומעות לרוויה/ מרחבי-מרחבים"

יפה השילוב בין השועל המת, שנדרס אולי על ידי המודרנה ומכוניותיה, לבין הנסיעה של המכונית וירידת הלילה, הטבע מכיל בתוכו את האכזריות של הדריסה והמוות, והוא יפה בכל זאת ואף על פי כן.

גם יהונדב פרלמן הינו משורר מעולה שמצטיין בשירי התבוננות בהוויה, בטבע, בעיקר הצפוני, שכן הוא תושב חיפה, כמו בשיר "מול הר עצמון":

הדשאים צומחים על הפרים/ ומעליהם, צמחית החורף – עסיסית/ על הרכס, ממול/ שלושה עצים נדמים ככבשה וכלב/ כל סלע הוא התחלה של בית/ כל אבן נפלה ממשקוף של דלת/ נ. צ. צבאית/ מסמר אדמדם נעוץ בבטנו של סלע/ איך פעם הייתי רואה אותך/ ונרגע…"

שירה לא חייבת להתחכם. מספיק יפי העולם והיכולת ללכוד אותו במילים פשוטות, הרחק מרעש הפייסבוק של שירת האני  אני השליטה למדי בקרב דור המשוררים בני השלושים ארבעים בימינו.

גילוי נאות: גם שירי מקליד השורות מופיעים בגיליון, וגם הם עוסקים בהתבוננות בהוויה.

נמרוד ד עברון, משורר בלתי מוכר, מציג שיר "מתהפך" יפה על אישה המנהלת רומן, כשבסיום השיר מתברר שהרומן הוא עם מחלה ומות. אם כי השיר בונה יותר מדי על ההיפוך בסופו , ובפחות על עוצמה לשונית במהלכו.

בוריס גרוס

השירים הטובים בגיליון, לטעמי, הם של המשורר והסופר היהודי- ישראלי המתגורר בורשה, בוריס גרוס, שקטע פרוזה העוסק בילדותו ברוסיה, מתוך נובלה תיעודית בשם "ויזת כניסה" שהופיעה לא מכבר בהוצאת "כרמל". גרוס מוכר מעט כמתרגם משובח מפולנית, וקצת כסופר, אבל לא הכרתי את עובדת היותו משורר. השירים עוסקים בזרות אדם יהודי בורשה, ומשתלבים בגלרית ה"אחרים" של כתב העת מטען, שיתרונו, פרט להתבוננות המתמדת שלו הנעה בין האני לעולם, גם בנקודות התצפית השונות, כמו זו של יהודי באירופה, בפולין אליה כמהים כעת לא מעטים מצאצאי היהודים הפולנים, חרף זוועת השואה, ולו רק בשביל הויזה האירופית הנכספת. אבל יש יותר מכך בגעגוע לפולין, הממלכה היהודית האבודה. שני מיליון או יותר יהודים גרו שם לפני בוא הכורת, וכעת ישנה התעניינות מחודשת בורשה שעוברת, ככל הנראה, מעין רנסנס. השיר הראשון הוא מעין שיר קינה-  תחזית עצמית קודרת של אדם שחש שחייו מסתיימים, אולי עקב מחלה, או עוני, או שילוב של השניים:

את המֵיילים הישנים שלי/ אעיף/ אשליך לתוך הנהר/ והם יתעופפו תחילה בערפיח הבוקר/ לעיני העורבים/ ואז ישחו להם כתמים על המים/ מזהמים/ כמו נפט… את האמונה באדם אפרוש/ בפריסה רחבה בחצר/ על המתלה לניקוי שטיחים/ בעלי הכנף יתעופפו/ השכנים יביטו/ יהיה הרבה אבק וחבטות… ואז ישליכו את הספרים שלי/ את כל ארונות הספרים/ את הספריה/ ישליכו/ ליד המספרה למטה/ ליתמות

תיאור של אדם את סופו, ואת מה שיותיר אחריו. בתור מי שעבד שנים בחנות ספרים יד שניה מוכר לי היטב המראה של ספרים נזרקים מהבית אחרי מות אדם, כאשר המשפחה ממהרת לפנות את ה"זבל" כדי לממש את הנדל"ן. והנה שיר על קרקוב, יפה מאוד:

חיפשתי/ בין האנדרטאות/ בארכיונים מקוטלגים/ במזללות הרחוב/ ושם היכן שהרכבת הקלה/ פונה ימינה אל רחוב כרמליצקה/ בעיר הנצחית קרקוב/ חיפשתי בין הרעשים… פספסתי את תנועת הרכבות../  אם כן/ שאלת האושר איננה עומדת/ לא ברחובות הללו/ לא נפרשת לאורך חוף הים/ כל מה שהיה לאושר כבר נאמר/ בככרות/ עוטפות ברכות/ פתיתי השלג בינואר/ ביציאה מ"זינגר" שברובע היהודי/ בעיר הנצחית קרקוב/ לילה והלב מתרחב…

הדהודי רכבת ואולי הדהודי השואה, הדהודי הקהילה היהודית הנכחדת, אבל בעיקר שיטוטים, גלוית נוף מעיר זרה וקרה, בדידות והתבוננות. שיר שלישי ואחרון של בוריס גרוס המיטיב ללכוד מקומות בשיריו הוא זה העוסק ביפו, באירוניה של רחובות בעלי שמות לועזיים מערביים לעיר הערבית, כמו רחוב דנטה:

בימי ערפל/ טרם גבעת אנדרומדה/ כאשר היו בטוחים עוד/ שהעוולות ירדו בגשם/ בשדרות ירושלים… אמא שמרה על דירת חברים/ בבית ברחוב דנטה אליגיירי/ ביפו/ זה היה בית ערבי… שם בקומה השניה היה מקום/ לקומדיה האלוהית והמינוטאור ים/ יון ורומי/ קנטטות של באך בטלוויזיה בכבלים… אז עוד הייתי בטוח שלא חייבים לשמור את המפתחות/ אבל אמא/ אמרה / זה לא נטוש/ לא נשטו את הקשתות הללו/ כמו שאנחנו מעולם לא נטשנו את ביתנו בורשה/ למישהו יש את המפתח המקורי..

המאה העשרים כמאה של הגירות, של התקות אוכלוסיה או חיסולי אוכלוסיה, השואה והטרגדיה היהודית של בריחה מפולין שהביאו לטרגדיה הפלשתינאית של בתים "נטושים" ביפו, התבוננות של משורר חכם ומשכיל מהגובה הטראגי על הקיום האנושי, בלי פוליטיקה והתרסה של הסכסוך המקומי.

את השירה הערבית מייצגים כמה משוררים, ביניהם שיריה העדינים של רים ענאים:

לפתע נטע השחר בך עמוקות./ מתייסר. זורה כלי נשיפה. /לך השתיקה. לך? אימת הסנונית./ מזדקר כסלעי משוררות./ לעפר השחר מלמולים של בוץ/ אשר כניעתך בהם הנה קהות המות./ כמה נפלא אתה/ ואבסורדי כנעלים ממתכת".

צירופים יפים ומקוריים. עדינים גם שירי המשורר והמתרגם אלטייב ענאים:

המשורר- כל קולות העולם/ מגלם תפקידים אחרים/ כל כולו טעון/ בדידויות החרדה/ נצחיות מדודה/ נצחיות זעירה/ פורשים אותה בתבליטיהם/ הם פוסעים לבדם אל עבר השלמות".

כאמור – ליריות, אינטימיות ואהבה מקומית של התבוננות מאפיינים את בחירותיו של העורכים גרנובסקי ווטר, ואת האלטרנטיבה החרישית שמציע כתב העת.

בחוברת גם שירים יפים של מוחמד אגואני ויונתן קונדה שעל ספר שיריהם המשותף והמוצלח כתבתי באתר אינטרנט אחר. עם זאת, הספר מכיל שירים שהופיעו כבר לפני שנים באנתולוגיה שערך גרנובסקי – "שפת יפו" – והגיע העת של שני המשוררים המוכשרים להתקדם, לקרוא הרבה, להתפתח ולדייק יותר. הכישרון הוכח, כעת חובת ההוכחה עליהם שביכולתם להיות משוררים חזקים של ממש.

אודי לזר הינו משורר המרבה להשתתף בכתב העת, והשירים הפעם עוסקים בגילוי לב במאבק עם מחלת נפש, בבוטות וחשיפה של מי שאין לו מה להפסיד, במונולוג ישיר כלפי הפסיכיאטר:

כן, אני אסביר לך, מוטי/ …פתאום קם אדם בבוקר/ הוא מרגיש/ הוא רותם את השיגעון/ לעגלה/ ונוסע/ (זה מה שקורה כשלא מאוננים/ ומפחיתים הרבה מהכדורים) – / אתה קדוש/ היא אמרה לי/ מגיעה לך נובל!/ אמרתי תודה תודה/ אני אתן לך את הכתובת/ של הפסיכיאטר שלי…"

השיר ממשך להתפרע בחופש לירי של מי שחי על קצה שפיותו. שירים נוגעים ללב וישירים, אם כי בהם, כמו אצל חלק מהמשוררים הצעירים יחסית בגיליון הזה ובספרות העברית בכלל, מורגשים לעיתים מיעוט הקריאה שמקטין את טווח היכולת. וזו גם נקודת חולשה מסוימת בחלק מהטקסטים בגיליון.

שיא החוברת מצוי בסופה, עם התרגום הנהדר לסיפורו של הסופר הגאוני אנדריי פלטונוב פרי עבודתו של רומן וטר, סיפור קורע לב ומדהים על רוסי שנלחם בנאצים עד שעייף ורצה למות ולהתאחד עם משפחתו שנרצחה.

רומן וטר מתרגם

פסגה נוספת מצויה בתרגומים, שוב של רומן וטר, משל המשורר הפולני נתן טננבאום, שלא מופיעים עליו שום פרטים:

אלה הן מחשבות המוקדשות לזיכרון. לזיכרון- כפשוטו/ לא לזכרו של מישהו או משהו. המדובר הוא/ בזיכרון בתורת רישום ענייני החיים; תחושות/ שנגעו לליבנו; אשר נשארו בעבר, אשר לרוב אין/ להשיבו… יש גם אבד הזיכרון. כאשר הוא מתחולל באורח/ "טבעי", אנו רואים בו אסון ומכנים בשם/ אמנזיה. אבל כאשר אדם מכוח רצונו/ שלו כופר בכל מה שיקרא חייו,/ מחשבותיו ותחושותיו – הרי זו לובוטומיה, / הטלת מום רוחני בו עצמו…

אנו חיים בחברה מהירה, של אינסוף עדכונים ואפס זיכרון. כתבי עת כ"מטען", על אוסף הכישרונות הזנוחים המופיעים בו, על ריבוי ההתבוננות שבשיריו וסיפוריו, הינו אלטרנטיבה של ממש לחברה מהירה זו, דלת תפוצה ונכחדת ככל שתהיה.

 

ראו גם

 "מטען" בויקיפדיה  

ראו גם על מקסים גילן מייסד כתב העט "מיטען ":

אלי אשד "המיתולוגיה הפרטית של מקסים גילן "

 

 

 

 

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על אינטימיות אבודה :סקירה על המגזין "מטען" מספר 21

  1. מאת מושון:‏

    רומן וטר הוא תאורן
    הכי טוב בארץ

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*