סיפור קצר ליום השבת / " סימנים" של אפרת ישראלי

"מספיק לדבר עלי," קטעה החברה את עצמה אחרי שמסרה עידכון במשך עשר דקות רצופות, "עכשיו תספרי מה שלומך?"

"עכשיו אני בסדר", ענתה באנחה, מחפשת אישור לדבריה במבט שהסיטה לעבר המלצרית הדקיקה שריחפה בבית הקפה, אולם לא היתה זו אנחת רווחה, אלא מעין קריאה לעזרה הנשמעת ממקום רחוק, לא ברור. "עברה עלי תקופה קשה של חוסר וודאות, אבל עכשיו בסדר. התארגנתי על עצמי, כמו שאומרים. או לפחות ככה נדמה לי."

"את תמיד נכנסת לכל מיני פינות, ולא ממש יודעת איך להסתובב ולהמשיך," שלחה לעברה החברה מבט קל של תוכחה. "למה צריך לחשוב כל הזמן מה היה, ולמה היה, ומה יהיה. קחי את מה שקורה כנתון וזהו, אנחנו הרי כל הזמן חיים בחוסר וודאות. מי יודע מה יקרה מחר? חוץ מזה שהבוקר יגיע שום דבר לא בטוח."

"לַך קל לדבר. את טיפוס רציונלי, תמיד עם שתי רגליים על הקרקע. אבל אחרי רודפים כל הזמן השדים האלה…"

"איזה שדים?" התפלאה החברה.

"השד הטוב והשד הרע. הם מושכים כל אחד לכיוון שלו… וכשהשד הרע משתלט על החבל, אז השני, הטוב, פתאום נעלם לי, יורד מהמסך. ואני נשארת תקועה."

"לכל אחד יש את השדים הפרטיים שלו, שנדבקים אליו וצצים במקומות הכי לא רצויים," הרגיעה אותה החברה בחיוך משדל. "גם לי יש כאלה. רק שאצלי השד הטוב כנראה יותר אסרטיבי, יותר משתדל להופיע ולהיות נוכח. כנראה שההוא, הרע, פחות פעיל אצלי. אולי הטוב מפעיל עליו לחץ כל הזמן שלא ירים את הראש, שיישאר בפינה שלו ולא יזוז יותר מדי," צחקה באירוניה.

"אז איך את בכל זאת יודעת מתי הרע מגיע?" שאלה את החברה, וזו ענתה שיש לה סימנים, ושצריך לשים יותר לב, והיא הבטיחה לעצמה שכך באמת תעשה.

הסימן הראשון היה כמעט בלתי מורגש, איתות חלוש שהגיע מרחוק וצריך היה להתאמץ כדי לפענח אותו. באחד הבקרים מיד כשהתעוררה, הרגישה שכפות רגליה חופשיות, שום משקל לא היה עליהן – והבינה שהחתול לא ישן לרגליה כפי שעשה מדי לילה. היא המשיכה לשכב וקראה לו בקול רם, והוסיפה צקצוק שפתיים בקול שהיה תמיד מגיע במרוצה לשימעו, אך החתול נעלם.

כשצלצל הטלפון נאלצה לקום, ועל הקו היה הבוס שלה, שהתקשר להזכיר לה בנוגע לדֶד לַיין של האתר. הוא נזף בה מדוע אינה מתקדמת עם העיצוב הגרפי, והוסיף את המשפט ששמעה ממנו לפחות פעם בשבוע – מדוע הוא צריך להיות שוטר. כשדיבר דמיינה אותו עם הכובע הקשיח של השוטרים, עומד בצומת הומה ביום חם, שורק ומנופף בידיו, כשאנשים מתעלמים ממנו והתנועה מתנהלת כסידרה גם בלי עזרתו. בסיום השיחה נתן לה הבוס הוראות אחרונות למצגת של אותו יום, ושוב הזכיר לה על הדֶד לַיין.

אין ברירה, חשבה, אני צריכה לעשות את זה. היא ניגשה להתקלח וללבוש את המדים של המצגת, שהיתה נוהגת להופיע בהם לפגישות השיווק שהבוס שלח אותה אליהן – בגדים לא אלגנטיים אך גם לא זרוקים, רצוי עם תכשיט מיוחד שיתרום לרושם הכללי, מה שיקרין ללקוח הפוטנציאלי יצירתיות ומקוריות.

כשהניחה בכלי את האוכל לחתול ראתה שאין לה זמן לארוחת בוקר, ולקחה מארון המטבח חטיף שהיה כתוב עליו חטיף בריאות, אבל ידעה שיש בו רק קלוריות מיותרות. רק אחרי ששמה את המחשב הנייד בתיק ויצאה מהבית, נזכרה שלא נתנה חיבוק פרידה לחתול.

הלקוח הפוטנציאלי היה בעל נגריה כבן ארבעים וחמש, גוץ למדי ועור פניו מחוטט, שאיבד את רוב שערותיו זה מכבר ונקט בשיטת הקרחת היזומה. הדבר היחיד שהציל את המצב היה האף שלו, אחד האפים היפים שראתה מעודה, מודל מושלם לפיסול קלאסי. הפוטנציאלי היה מרוצה מאוד מהמצגת, שהוקרנה עבורו במשרד האחורי של הנגריה, עד כדי כך שבסופה הציע לה ללכת אליו הביתה לקפה. היא אמרה לו שמעדיפה את הקפה בארומה, וידעה שלא תקבל את העבודה, מה שיצריך עוד תירוץ מאולץ לבוס.

מה עכשיו, הרהרה בדרכה חזרה למשרד, מנסה לתכנן מראש איך תעמוד בעוד יום, שבסופו תרגיש כמו בלון שהאויר יצא ממנו רק עד חציו ונעצר. היא יצאה מהמשרד מאוחר בערב וחזרה ישר הביתה, קוראת שוב ושוב לחתול שלא הופיע. היא חיפשה בכל מקומות המחבוא האפשריים שלו בדירה, והרגיעה את עצמה בידיעה שלעיתים הוא יוצא מהחלון לגינה וחוזר אחרי זמן קצר, אולם הפעם לא חזר גם כשהלכה לישון, וצלחת האוכל שלו נשארה מלאה.

בימים שלאחר מכן חיכתה שיחזור, וכל אותו זמן הקפידה להשאיר חלון פתוח גם כשיצאה מהבית. בזמן שהמתינה לשובו היה קשה לה להתרכז, במיוחד במשימות שהיתה צריכה להספיק עבור הבוס, והיא ידעה ששיחת התוכחה הבאה כבר בדרך. הפוטנציאלי התקשר אליה, ושאל שוב אם היא רוצה לשתות, הפעם לא קפה אלא בירה בפאב. אמרה לו שהיא אלרגית לאלכוהול, והוא צחק בצרידות מפחידה.

בחלוף שלושה ימים התקשרה לחברה, ושאלה מה לעשות.

"תכיני מודעות ותפזרי בשכונה," הציעה החברה.

היא התלבטה ארוכות איזו תמונה של החתול לבחור, ולבסוף החליטה לשים שתיים. את המודעות תלתה בלילה ברחובות שבסביבה וחיכתה. למחרת בצהריים התקשר אליה גבר שאמר שלא מצא חתול, אבל הוא מחפש בחורה. היא אמרה לו שהיא לסבית כדי שיעזוב אותה. בערב התקשר עוד אחד, שאמר שהוא חושב שראה חתול כזה מסתובב ליד הפחים אצלו בבניין, ברחוב המקביל לשלה. היא אמרה שתבוא לבדוק והוא חיכה לה שם – הבחור, לא החתול. אז הבינה, שגם האיש הזה מחפש משהו, ושעכשיו הטלפון שלה גלוי וידוע לכל מי שעובר בשכונה.

במהלך היומיים הבאים החתול עדיין לא חזר, והיא גם לא קיבלה טלפונים בעניין. הפוטנציאלי התקשר שוב ואמר שדיבר עם הבוס, ורוצה הדגמה נוספת. אמרה לו, שיעשו את זה במשרדים של החֶבְרַה, ושיתאם עם המזכירה, וידעה שלא תשמע ממנו יותר, הפעם באופן סופי.

ארבעה ימים לאחר שתלתה את המודעות, התקשרה אשה מבוגרת שהתברר שגרה בבנין ממולה, לשאול אם כבר מצאה את החתול. כשאמרה שלא, הרגיעה אותה המבוגרת שהחתול יחזור בסוף, מה שהלחיץ אותה עוד יותר.

הסימן השני שקיבלה כבר היה מפורט יותר, שכן חלמה אותו בבירור. בחלום הופיע החתול, ואמר לה שהיא צריכה לעזוב הכל וללכת. לאן ללכת, שאלה אותו, והוא ענה רחוק מכאן, למקום מיוחד. מה מיוחד במקום המיוחד, הוסיפה ברוגז קל, והוא השיב ששם אין גברים שמחפשים בחורות. אז איך הבחורות יודעות שהן בחורות, תהתה בקול רם, והחתול רק ילל מיאו. פתאום הוא לא ידע לדבר, ועשה את עצמו כלא מבין מה היא רוצה.

זה כבר היה מעצבן, ומהעצבים היא התעוררה מיד מהחלום אך זכרה כל פרט, ולאחר שגמרה להיזכר בקורותיה בחלום נזכרה בדֶד לַיין, שהרי אם תלך רחוק מכאן לא תסיים בזמן, והבוס לא יהיה מרוצה ממה שקורה. היא תהתה האם בַּמַקוֹם הרחוק הזה יש דֶד לַיְינִים ופרוייקטים, או שזה משהו אחר לגמרי. ומה כבר יכול להיות אחר במקום הרחוק, האם זה באמת עד כדי כך שונה מכאן? היא בכל זאת החליטה לשקול את העניין – אולי תוכל למצוא פתרון כלשהו, ולסיים את הפרוייקט מהמקום הרחוק שאליו תלך.

ועוד הירהרה מה לעשות בענין החתול הנעלם, האם להתייאש ממנו או להמשיך לחפש. פתאום לא היה לה חשוב כל-כך להתעקש, על אף שאהבה מאוד את החתול, ואולי לא ממש אהבה אותו, אלא תמיד הרגישה איתו נוח.

הסימן השלישי שהגיע היה הברור מכולם, כזה שבטוחים בו שהוא סימן, ולא רק רמז או תובנה מעורפלת. היא התעוררה משנת צהרים מאוחרת ומתוקה, כשמשהו רובץ על כפות רגליה, אך גם בלי לראות אותו כבר הרגישה שזה לא היה החתול. זה היה השד הרע, בצורה של כלב פודל לבן שיצא זה עתה מהמספרה, עם שני סרטים אדומים בשיער ועיניים בורקות. איך ידעה שזה השד הרע רק היא תוכל להסביר, אבל בכל אופן היא היתה בטוחה שזה הוא, מחופש לפודל אלגנטי ומוקפד.

עכשיו היתה בבעיה רצינית, שכן אם היתה משלחת את הכלב לרחוב הוא לא היה מצליח לשרוד, אולם מצד שני היא הרי החליטה לגרש את השד הרע בכל פעם שיופיע. כשהכינה לעצמה את הקפה של אחר הצהריים, צץ בפניה פתרון יצירתי. היא התקשרה לשכנה המבוגרת בבנין ממול, זו שעודדה אותה שהחתול יחזור, ואמרה לה שיש אצלה פודל, אולי השכנה רוצה אותו? המבוגרת שמחה ואמרה שברצון.

הרגשת עדנה בלתי צפויה הציפה אותה, כשפתחה את דלת הדירה ושלחה את הפודל במדרגות. המבוגרת קיבלה את פניו ברחוב ולקחה אותו אליה, והיא חשבה לעצמה כמה טוב שהבעיה נפתרה, אבל זאת בתנאי שהשד הרע לא יופיע שוב, הפעם אולי בצורה של מקק – מהם קצת קשה יותר להיפטר. מיד אחר כך היא קראה לשד הטוב לבוא, והבטיחה לעצמה בלב קל שתשתף איתו פעולה. הוא הגיע במהרה בדמותו של החתול, שנכנס הביתה דרך החלון, פרוותו חלקה ומבהיקה למשעי, ואפילו נדמה היה לה שהשמין קצת.

בעודה מתרפקת על החתול ומצקצקת בלשונה טילפן הבוס, ועוד לפני שהתחיל בנאומו הרגיל היא אמרה לו שהיא עוזבת. היא לא רוצה יותר דֶד לַיְינִים ופרוייקטים, והיא נוסעת למקום רחוק, שהוא שונה ומיוחד, ולוקחת איתה את החתול. לשמע דבריה נתן החתול יללה חזקה וקימר את גבו. היא לא היתה בטוחה אם זה בגלל שהוא מרוצה, או מפני שהוא מתנגד לבוא איתה, אבל זה לא נראה לה כל כך חשוב.

"את השתגעת?" שאל אותה הבוס, והיא גיחכה ואמרה שהיא דווקא הנורמאלית, ושכולם סביבה הם אלה המשוגעים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / " סימנים" של אפרת ישראלי

  1. מאת Daniel Delburgo:‏

    Big LIKE!!!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*