נחש של נחושת

File:Michelangelo Buonarroti 024.jpg

נחש הנחושת"נחושתן ".ציור מאת מיכאל אנג'לו.

נחש הנחושת נחושתן כלי כישופי שהיה בבית המקדש ושימש לרפואה הוא אחד החפצים המסתוריים ביותר המוזכרים בתנ"ך.והנה מאמר מקיף של משה ברק מומחה ללשון עברית המנסה לעמוד על סודותיו של נחש הנחושת וגם על סודו של אותו עם קדום ומסתורי המדיינים שככל הנראה הייתה להם השפעה גדולה על משה רבנו.המאמר פורסם בדפוס לראשונה בגרסה קודמת ב"מורשת דרך" בטאון "אגודת מורי הדרך" בפברואר 1993 וגם בבטאון הפטריארכיה הלטינית מנהיגת הקתולים בישראל שבירושלים, בצרפתית.בהמשך יופיע ב"יקום תרבות " מעין מאמר המשך העוסק במלך חזקיהו וקשריו לנחש הנחושת.

נחש הנחושת נחושתן מיתוס מדייני?

מאת משה ברק

File:MosesandSnake.JPG

משה ונחש הנחושת ציור בכנסיה.

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. י

במדבר כא

File:The Brazen Serpent (crop).jpg

 Brazen Serpent (illustration from a Bible card published 1907 by Providence Lithograph Company)

נחש הנחושת נזכר לראשונה בתנ"ך, בסיפורי הנדודים במדבר בסיני, כשסופר, כי ברוב סיבלם, התלוננו בני ישראל: " ָלמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר " (במדבר כ"א 5) כתגובה לכפיות הטובה הזו מצד עמו שולח האל את הנחשים-שרפים, וינשכו את העם וימת עם רב בישראל (במדבר כ"א 6). למראה צרה זו שנפלה עליהם, פנו בני ישראל לעזרת משה, שהתפלל לאלוהים. אלוהים, בתשובה, ציווה על משה לאמור " עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי." (במדבר כ"א 8). משה עשה כמצוות אדוני ובני ישראל הביטו בנס ואומנם רפא להם.

מסורת זו משובצת בצורה משכנעת כפתרון מאגי, בלתי רפואי, למכת הכשות הנחשים הארסיים. הכשות נחשים הם גורם המוות הנפוץ ביותר במדבר, הרבה יותר מסכנת חיות טרף אחרות, כמו אריות ונמרים, שהתרחקו ממשכנות האדם. כדי "להילחם" בסכנה זו הוצב על נס פסל או צלם בדמות גורם הסכנה. לדמות זו יוחס כוח עליון לריפוי תרעלת ההכשה, שיפעל על כל מי שמאמין בכוחו של הצלם והתבונן בו.

File:The Brazen Serpent.jpg

משה ונחש הנחושת.ציור מאת בנג'מין וסט.

לפנינו עדות בדבר אבזר פולחני עשוי מתכת, שעוצב בדמות אויב העדה, והוצב בראש עמוד גבוה, כדי שהכול יוכלו לשאת אליו עיניים ולבקש את ישועתו בפני מכות "בני מינו". זו דוגמה טיפוסית של "טוטם" שבטי..

File:Figures Moses fixes the brazen Serpent on a pole.jpg

illustration from the 1728 Figures de la Bible

במהלך התנחלות בני ישראל בכנען, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, מצוין בגנותם כי עבודת האלילים בקרבם לא פסקה, אך נחש הנחושת לא נזכר עוד, והקורא התרשם שאליל המדבר הזה שמשה אילתר בשעת הדחק נעלם בעת שהעם עבר להתיישבות חקלאית של קבע.

בהר סיני הוריד משה לבני ישראל, את תורת האל האחד. אך הם כנראה לא היו בשלים דים לוותר על אליליהם. כבר כנוודים במדבר רצו את "עגל הזהב". משהתיישבו בכנען כחקלאים הם מוזהרים (דברים ד' 25) להימנע מלעשות "פסל ותמונת כל…". שתי מאות מאוחר יותר, במאה העשירית לפנה"ס, מזכיר ספר שופטים: "ויעשו בני ישראל הרע בעיני אדוני…ויעבדו את הבעלים ואת האשרות" לאלילי הנוכרים, בנה שלמה המלך במה במאה העשירית כמו שנאמר: " אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן…"(מלכים א', י"א 7). במאה התשיעית לפנה"ס מציב ירבעם שני עגלי זהב (מלכים א', י"ב 28) פולחן אלילים הצליח לשרוד לצד פולחן "האל האחד", לא רק ביהודה וישראל אלא גם בירושלים.

רק בימי המלך חזקיהו (סוף המאה השמינית) כ-500 שנה לאחר הנדודים במדבר סיני, יצאו נאמני תורת משה והמלך בראשם, למלחמת חורמה לביעור שרידי במות האלילים ברחבי הארץ ובבית המקדש, כפי שאפשר ללמוד מן הכתוב: "וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית-יְהוָה, לְטַהֵר, וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל-הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל יְהוָה, לַחֲצַר בֵּית יְהוָה; וַיְקַבְּלוּ, הַלְוִיִּם, לְהוֹצִיא לְנַחַל-קִדְרוֹן, חוּצָה" (דבה"י ב', כ"ט 16).

כאן מפתיע אותנו כותב העתים בעדות מפורשת, על קיומו של נחש הנחושת, כ"טוטם" מקודש בתוך בית המקדש: "

; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן. (מלכים ב' י"ח 4). זו עדות על חדירתו העמוקה של נחושתן לתודעת בני-ישראל, ששרד בקרבהעם ומילא את תפקידו הפולחני מאות שנים לאחר שבני ישראל נפרדו מן המדבר כשדמות הנחש כבר לא הייתה כורח מלחמת הקיום.

אפשר כמובן להסביר את הישרדות נחושתן, מכוח זיכרון הנס שעשה משה במדבר, אלא שזה החפץ היחיד ששרד מבין האבזרים השונים שנכרכו בניסי משה, שקודש במקדש שלמה, בו היה טבעי שישמרו את המטה בו חצה את ים סוף, והיכה בסלע ועוד.

Pictureקובץ:Nebo04(js).jpg

פסל נחש הנחושת בהר  נבו בירדן.

העובדה שנותר רק צלם הנחושתן בדמות הנחש, מעוררת איפוא תמיהות ותהיות:

א. למה זה האבזר היחיד שנותר בפולחן ?

ב. מדוע זכה לכבוד החריג, להתקבל ולהיקבע בבית המקדש ?

ג. אם זהו רק ציון לזכר משה, אז למה קודש בפולחן משלו שכלל הקטרת קטורת ?

ד. אם זה רק ציון זיכרון, למה הקפיד חזקיהו לרסק אותו ולהעלים את השברים שנותרו בנחל קדרון ?

כבר בראשית הופעת משה בן עמרם, מנהיג בני ישראל, מוזכרים נחשים כחלק ממאורעות על-טבעיים שהוא מחולל. הוא הראה את כוחו לחרטומי מצרים, שהפכו מטות קסם לנחשים, וחוזר חלילה. משה, שגדל וחונך בחצר פרעה, הכיר גם את סודות להטוטי החרטומים, אך היו אלה רק להטוטי מטות עץ, שהפכו לנחשים (וגם תנינים) חיים, ואילו בפרשה במדבר מתואר "פסל" מתכת דומם, נחש עשוי נחושת.

הנס מתרחש במרחבי הנדודים של בני ישראל, לאחר יציאת מצרים. החומר ממנו עשה משה את הטוטם מפנה אותנו לחיפוש " אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת (דברים ח' 9). הפסוק איננו מציין את מקום המחצבים, אך אפשר לשער מהו. זהו איזור צפון סיני והנגב שהיה מקור עיקרי וכמעט היחיד, בו הופקה נחושת בממלכת פרעה. המחקר המודרני הוכיח שהכרייה וההתכה נעשו בשותפות מרצון עם נוודי המדבר, אשר פרנסתם התבססה על תעסוקה זו. ההנחה היא, שללא מומחיותם ועזרתם אי אפשר היה להתגבר על קשיי הפקת הנחושת בתנאי המדבר הקשים במרחק כה רב מהמרכז במצרים.

כורי הנחושת

Picture

מי היו כורי הנחושת ויוצקיה ?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להיזכר בספר בראשית (ד' 21-19). שם מסופר כי למך הוליד שלשה בנים: יבל – "אבי יושב אהל ומקנה", אבי הרועים והנודדים; יובל – "אבי כל תופש כינור ועוגב", אבי האמנויות; והשלישי, תובל קין – "לוטש כל חרש נחושת וברזל", אב קדמון לחרשי המתכת מבני קין.

יתכן שבניו היו "קיינים", שם שהפך ברבות הימים לשם נרדף למקצועם. אחד ממוצריהם, חרב מלחמה

ארוכה, נקראת מאות שנים לאחר מכן בשם "קין" (שמואל ב' כ"א 16).

תופעה זו, של מוצר הזוכה להיקרא בשם העם והארץ שיצרה אותו, ידועה בקורות התרבות: "ערבסקה"

לעיטור בסגנו ערב; "דמשקין", לכלי נחושת עם ריקוע טיפוסי לדמשק, ועוד. ואת אופי הארץ מתאר בלעם באמירתו: " וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ" (במדבר כ"ד 21) רמז מהימן לתאור נוף המכרות.

The bronze serpent

מותר על כן, לקשר את העם הקיני עם "נחש הנחושת". הכיצד ?! הרי אין הקינים נזכרים בפרשת נדודי ישראל במדבר? לעניין זה נתקלנו בספר שופטים (א' 16) בעדות היסטורית: " וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד ההגדרה "חותן משה", שלכאורה אינה שייכת לעניין, היא המפתח להכרת כורי הנחושת בסיני. קראנו, כי חותנו של משה היה "יתרו כהן מדין" (שמות ג'1). מכאן מתחייבת המסקנה, שקיימת חפיפה מסוימת בין "מדייני" ל"קיני", ושכל אחד משמות אלה נבע ממקור שונה שהדגיש פן שונה במזיגה.

משה, הפליט הישראלי במדיין, נחשף להווית שבט נודדים וכורים זה בעת ששהה בבית יתרו. הוא נשא את צפורה בת יתרו לאישה, דבר שמשמעותו היא התמזגות שלמה, שבה אפילו בני המנהיג הם ישראלים ומדיינים במידה שווה. משה רועה את הצאן בארץ מדיין, שבתחומה הוא גם מגיע להר האלוהים ומגלה בה את הסנה. המסורת מדגישה את היווצרות הברית האישית בין שני המנהיגים, מעבר לקשרי החיתון, ובעקבותיה גם ברית בין העמים, ככתוב: " וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים–לֵאלֹהִים; וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשֶׁה–לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (שמות י"ח 12). מסורת זו מתעקשת להוכיח שיתרו העניק למשה את המשנה המדינית שלו כמנהיג, כשאמר לו: " עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; שמות י"ח 19). מאז ציון מיזוג זה של בני ישראל והקינים, בשבט יהודה בספר שופטים, אין כמעט כל אזכור למדיינים בקורות ישראל.

צלם שבטי מעוצב כדרך הטבע מחומרים המצויים בתחום המחיה של מאמיניו, עץ, אבן וכו'. מה היה טבעי יותר עבור המדיינים, מאשר לעצב את צלמי השבט מנחושת, תחום מומחיותם. לצלם (טוטם) יש השפעה על טבעית על המאמינים, עליהם הוא מגן בפני הסכנות השכיחות. הסכנה הממשית הגדולה ביותר במדבר, היתה נכישת הנחשים. זו ודאי סיבה טובה לעצב את צלם השבט בדמות נחש. יוצקי הנחושת אף "גילו" את קילוח הנחושת בתעלה הצרה מהכור את הדפוס, שעם התקררותו הוא מתמצק בדמות נחש.

יש להניח כי נחש נחושת זה, כאבזר פולחני היה אמור להגן עליהם בפני נחשים, שיכלו לבוא מכל עבר.

לכן סביר שעל רקע העיסוק בנחושת וחרדת הנחשים, צמח פולחן "נחש הנחושת". אגב כך נשים לב שלאויב – נחש, ולתוצר החשוב ביותר – נחושת, יש שורש זהה. האם מקרה הוא.

עד כה הצגתי הוכחות נסיבתיות לדברי. אבל משחפר פרופ' בנו רוטנברג בתמנע, הוכח הדבר הלכה למעשה. כי שם במקדש מצרי קטן מהמאה הט"ו לפנה"ס, שהוקדש לאלה חתחור אלת המכרות, שפסלה הוצב בגומחה במרכז קדמת המקדש. זה שרת כנראה משלחת המצרית לכריית הנחושת באזור. על כך

יעיד דיוקנו של רעמסס וכתובת החקוקים על הסלע שמעל המקדש. כאשר נחלש השלטון המצרי, המשיך המקדש לתפקד בשירות תושבי המקום, שהיו מן הסתם מדיינים-קינים. בין החפצים שהתגלו, נמצא גם נחש נחושת קטן, שאורכו כ-20 סנטימטרים, המוצג כיום במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב. נחש נחושת זה מאשש באופן מוחשי את המסקנה העיונית בדבר קיומו של הנחש כצלם אליל מדייני, שמשה התוודע אליו בעת שהותו בקרב המדיינים.

נחש של נחושת

נחש נחושת ממקדש האלה חאטור בנגב בערך 1000 שנה לפני הספירה.

לסיכום. תמנע מצויה ליד אילת בדרך נדודי ישראל במדבר, כך יכול היה להתאפשר מפגש עם הקינים. בחינה של השפה העברית, שפת בני ישראל, מגלה כי יש סידרת מונחים מהשורש נח"ש שהשפה שימרה.

המשולש: נחש – זכר;

נחושת – נקבה;

נחושתן – תוצאה. האם זה רמז לאמונה ופולחן של שילוש אלוהי משפחתי "אב – אם – ילד".

תחושה זו מתחזקת כאשר התנ"ך מצווה על משה: "עשה לך שרף…" ואז כתוב, שהוא ביצע את ההוראה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת…" (במדבר כ"א 9-8). כלומר קימת זהות חלקית בין "נחש" ל"שרף". כי הכינוי לנחש ארסי היה "נחש שרף" (דברים ח' 15) התרגום האנגלי ST. JAMES והגרמני של מרתין לותר, לא ידעו איך להתיחס ל"נחש שרף" וקראו לו "נחש אש" FIERY SERPENT. כשבאו ל"שרף מעופף" קראו לו FLYING FIERY SNAKE, באנגלית ולותר תרגם בגרמנית למשהו שמימי יותר "דרקון אש מעופף" FEUERIGER FLIEGENDER DRACHE.

אך עובדה היא שה"שרף" שפירושו בערה, הפך לשם נרדף למלאך ה'. זאת הבינו גם התרגומים בשפות אירופה וקיבלו שזו ישות אלוהית נפרדת, ללא יכולת לתאר אותה לעצמם, ואימצו את השם "שרף" לכל השפות שלהם, ונכתב באותיות לטיניות בתרגומיהם SERAPH-IM .

The bronze serpent, Anthony van Dyck (1599-1641), Prada Museum, Madrid

"It is better and healthier then, to be simple and ignorant and to come close to God through charity, rather than to think to know many things and after many adventures of thought to be blasphemous against God"1. So Saint Irenaeus, Bishop of Lyons, who lived in the second half of the 2nd century, expressed his summary judgement on the theories of the various heretical gnostic sects. An article by Massimo Borghesi which appeared in these pages2, dealing with the gnosticism which modern culture is subject to, recalled its attractions for the ancients, and the particular appeal of the doctrine of the Ophite sect specifically.
This sect, "the worshippers of the Serpent", is known to us from allusions, more or less widespread, in the works

 

This mural is found in All Saints', Margaret Street in London

 

היו חיות במקדש וטקסיו: צאן בקר ועופות. אך אלה שימשו רק כקורבן בעת הפולחן. לא היה אף בעל חיים ביהדות שקודש כבעל תכונות אלוהיות. לא האריה "מלך החיות" ולא אף אחת מחיות הטרף שעמדו על ישראל לכלותו. זהו "כבוד" שרק הנחש זכה לו.

ה"נחש" הפולחני מופיע גם במילה "ניחוש", שנחשב לחטא "עבודה זרה" על פי תורת משה: " אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים: הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–לְהַכְעִיס…." (מלכים ב', כ"א פס' ו )

אינני יודע אם יש קשר גם ל"נחישות" הכרוכה בתואר "נחוש" (איוב ח' 12)

בתנ"ך מצאנו גם שם פרטי "נחש" (שמואל א' י"א 1, שמואל ב' י"ז 25). זהו דבר טבעי למדי, בשפה בה יש שמות פרטיים כמו: יונה, עכבר, יעל, זאב וכו'. האומנם מסתיר הסיפור ההיסטורי על נחשון בן עמינדב, משהו קדום יותר מעלילות גיבורי המדבר ? (שמות ו' 23; רות ד' 22; דברי הימים א' 10).

יהא זה מיתוס מדייני, או רק עבודת צלם הנחש, עובדה היא כי השפעת הצטרפות המדיינים לעם ישראל היתה כה חזקה ומושרשת, כך שרק במהפכה הגדולה של השלטת האמונה באל אחד ע"י חזקיהו, אזרה תורת משה כוח, לנתץ את צלם "נחושתן", צלם הנחש הפולחני במקדש וסילקה את פירוריו סופית, לנחל קדרון כדי שיסחפו לים… הסופר התנ"כי מתאר את שבירת הנחש לרסיסים כאירוע גדול, בגאווה של מנצחים, אף שזה היה בסך הכול "מוט" נחושת באורך 50-15 ס"מ. וזו עדות נוספת לכוחו של נחש הנחושת נחושתן שהחזיק מעמד פולחני במקדש שלמה, מאות בשנים.

 ראו גם

סיפורו של דוד פרישמן "נחש הנחושת "

לאה מזור על נחש הנחושת לאורך הדורות

רשימות בענייני לשון מאת משה ברק

 File:Tissot The Brazen Serpent.jpg

watercolor circa 1896–1902 by James Tissot)

File:042.The Bronze Serpent.jpg

ציור מאת גוסטב דורה

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, יהדות עם התגים , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על נחש של נחושת

  1. מאת משה ברק:‏

    המאמר שלי מוגש בצורה יפהפיה.
    אך היה צריך לעשות מאמץ להסביר שאין קשר בין הציורים הנוצריים של נחש הנחושת, לבין הנחש כאליל מדייני, כפי שטוענת
    כתבתי, המסתיימת מאות שנים לפני שצצה הנצרות.

  2. מאת יונה עפאים:‏

    הכתבה יפה. המחקר הלשוני מדוייק. צרוף הדברים והתוצאות יצא מעניין, עם המסקנות.
    כתלמיד ארכיאולוגיה (שנה ה') והיסטוריה באוניברסיטה העברית ברצוני להוסיף:
    1. המדיינים הם שכרו, עיבדו והובילו את הנחושת מתמנע צפונה (תחילה לערד, ואח"כ לא ברור. כנראה ללכיש).
    2. במאה ה-10 לפנה"ס ניטש המכרה בתמנע (קבלתי מפרופ' עמיחי מזר בע"פ) ולעומת זאת יש עדות להובלת הנחושת מפינאן שבעבר הירדן המזרחי (ממצאים של טום לוי מ-2009, בפינאן ובחורבת נחש).
    3. מכוון שבימי דוד המלך מופיעים האדומים יש להניח שהם שהובילו את הנחושת מפינאן לארצנו (כנען).
    4. לכן אני מציע להפריד בין מובילי הנחושת לפי התקופה ומקום הכריה וההפקה של המתכת הזו:
    א. מדיינים – הובילו מתמנע עד מחצית המאה העשירית לפנה"ס.
    ב. אדומים – הובילו מפינאן שבעבר הירדן המזרחי ממחצית המאה העשירית ואילך. תתכן תקופה של "חפיפה".
    5. ועדיין יש בלבול בתנ"ך בין המדיינים ו"חבר הקיני", ובשמות המתכות (כמו: " ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת")
    ועוד.
    יונה עפאים.

  3. פינגבאק: ההיסטוריה החשאית של באר שבע | המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*