בזמן שישראל עסוקה מאוד עם עזה פרופ' אביהו זכאי סוקר את אחת היצירות המפורסמות בספרות העולמית העוסקת בעיר זאת – שירו של ג'ון מילטון על שמשון בעיר עזה.
המערכת
"תקווה היא לא אופטימיות. היא לא הוודאות שמשהו טוב יבוא, אלא השכנוע העמוק שעלינו לעשות טוב ולהתעקש ללא קשר לתוצאות. עלינו לחשוב מה ייתן משמעות לחיינו, מה עלינו לעשות בלי קשר לתועלות שיגיעו או לא" (ואצלב האוול, נשיא צ'כוסלובקיה לשעבר).
ג'ון מילטון, המשורר האנגלי הנודע, כתב שתי פואמות אפיות: "גן העדן האבוד" (1667); ו"גן העדן המושב" (1671). הראשונה היא הידועה שבהן. לצידן, בערוב ימיו, כתב פואמה טרגית, "שמשון הגיבור" (Samson Agonistes, 1671), הנחשבת לגדולה בדרמות האנגליות. מעבר למעמדה הספרותי של היצירה כשלעצמה, לטרגדיה פואטית זו הייתה השפעה עמוקה על התרבות, הספרות, והמוזיקה לאורך הדורות. הטקסט (הלִבְרִית) באורטוריה של גאורג פרידריך הנדל, "שמשון" (Samson, 1743), מבוסס רובו ככולו על המבנה, הדמויות, והתמליל בטרגדיה של מילטון. "שמשון הגיבור" של מילטון הביא לעיצוב חדש של דמות הגיבור הטרגי בשירה הרומנטית באנגליה. ויליאם בלייק הושפע עמוקות מהדימוי של שמשון כמייצג אנרגיה רוחנית חבויה הנלחמת בכוחות הדיכוי. פרסי ביש שלי וג'ורג' ביירון מצאו בשמשון של מילטון אב-טיפוס ל"גיבור הטרגי" המורד – דמות בודדה, עיוורת, ופגועה, המסרבת להיכנע לעריצות. גם הרומן המפורסם של מרי שלי, "פרנקנשטיין", מושפע רבות מהטרגדיה שכתב מילטון, חוקרים מצביעים על קשר ישיר בין תחושת הבידוד והסבל של המפלצת לבין מצבו של שמשון המנוכר והסובל.
דמותו של שמשון הגיבור, המנצח את אויביו באמצעות הקרבה עצמית, הפכה גם לסמל פוליטי רב-עוצמה. במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה שימשה היצירה השראה עבור הוגים ולוחמי חירות, שראו בשמשון של מילטון סמל ל"אלימות קדושה" והתנגדות לגיטימית נגד עריצות דתית ופוליטית. "האבות המייסדים" של ארצות הברית ראו בו מודל לחיקוי למאבקם של מעטים נגד אימפריה עריצה. דמותו של שמשון הממוטט את עמודי התווך של המשטר המדכא שימשה השראה לדרשות ונאומים פוליטיים רבים בתקופת המהפכה האמריקאית.
לא ניתן להתעלם מההקבלה המצמררת בין גורלו של שמשון המקראי למצב בו כתב מילטון את הטרגדיה: משורר עיוור; מובס פוליטית; המקונן על מר גורלו באנגליה לאחר תבוסת המהפכה הפוריטנית (1640–1660), שהוא נמנה עם מנהיגיה הבולטים. הרסטורציה של המלוכה לבית סטיוארט סתמה את הגולל על המהפכה, וב"שמשון הגיבור" נשמע קולו של מילטון המעבד את האבל האישי והפוליטי שלו. המודל לטרגדיה של מילטון הוא הטרגדיה היוונית הקלאסית, אך התוכן – לבה הפועם – הוא מונולוג דתי ואמוני, נוצרי-מקראי.
לא קשה להבין מה מצא מילטון באחרית ימיו בסיפור המקראי על שמשון. שמשון לחם נגד עבודת אלילים וגילולים, נגד אויבי האל הפלישתים ("גויי הים") ודגון אל הים שלהם, שחציו אדם וחציו דג. כך היה גם בנוגע למילטון עצמו – הוא צידד במהפכה הפוריטנית, שביקשה לטהר את הכנסייה האנגלית מסיגים קתוליים (מוסד הבישופים, פולחנים, ועוד), ותמך בהקמת משטר רפובליקני. לשניהם, למילטון ולשמשון, הייתה שליחות גדולה, והם פעלו למען מטרה קדושה. בשמשון מצא מילטון דמות המשקפת את הביוגרפיה של חייו שלו, וזו הסיבה ששילב ביצירה יסודות רבים מקורות חייו ותקופתו. "שמשון הגיבור" הוא הטרגדיה הראשונה והיצירה האחרונה שכתב מילטון. לא קשה לראות בה מעין צוואה שחיבר שנים ספורות קודם מותו.
"שמשון הגיבור" של מילטון הבין מה טומן בחובו הגורל עבורו. הרקליטוס מאפסוס, פילוסוף יווני בן המאה השישית לפני הספירה, טען כי "אופיו של אדם הוא גורלו". קביעה זו הפכה לאחד המוטיבים המוכרים בספרות המערב. הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר טען שאושרו וסבלו של האדם אינם תלויים בנסיבות חיצוניות, אלא במבנה הפנימי של אישיותו – אופיו של האדם, כך אמר, הוא המקור העיקרי לייסוריו עלי אדמות. אומללות אינה "מכה משמיים" אלא תוצאה בלתי נמנעת של מי שהאדם הינו. הוא הדין בשמשון הגיבור של מילטון. הוא מכיר בכך שאופיו – חולשתו בפני דלילה, שאינה מבני ישראל – הוא שהביא עליו את עיוורונו ואת נפילתו, ולא יד המקרה העיוור.
התפנית של מילטון לכתיבת הטרגדיה באחרית ימיו, משקפת תמורה חשובה ברוחו וביצירתו. הוא בוחן את גורלו האישי דרך סיפור שמשון הגיבור בספר "שופטים". קודם לכן כתב את שתי הפואמות האפיות "גן העדן האבוד" ו-"גן העדן המושב". שתיהן מבוססות על תיאולוגיה נוצרית של ההיסטוריה – הראשונה על חטא, השנייה על חסד. עכשיו, בשנותיו האחרונות, לא נותר למהפכן הגדול אלא לחשוב על מצבו הקיומי שלו. לשמשון במקרא היו ימי משובה וצחוק, אך בסופו של דבר נותר עיוור ומשולל כוחות, מושפל בין אויביו עובדי האלילים בעזה. כך גם בנוגע למילטון: ימיו הגדולים והמפוארים מאחוריו – ימים שהקדיש, יחד עם חבריו, לניסיון להקמת מלכות אלוהים עלי אדמות. עכשיו, לאחר שיבת המלוכה לבית סטיוארט, נותר עיוור וחסר ישע, ימי זקנתו הולכים וקרבים, והלילה דופק על הדלת.
הסוגה הספרותית שבה חיבר מילטון את היצירה היא, כדבריו, "טרגדיה", או "צורה של פואמה דרמטית הנקראת טרגדיה". הטרגדיה של שמשון היא במידה רבה גם הטרגדיה של חיי מילטון עצמו. היא משקפת את הביוגרפיה האישית שלו לאחר כישלון המהפכה הפוריטנית. מילטון היה אחד מתומכיה המובהקים של התנועה הפוריטנית באנגליה ועוזרו הנאמן של אוליבר קרומוול, מצביא וממנהיגי המהפכה. עם כישלונה והרסטורציה של בית סטיוארט בשנת 1660, נרדפו הפוריטנים: גוויית קרומוול הוצאה מקברה ונתלתה בראש חוצות, ומילטון עצמו נחלץ בעור שיניו. העבר לגביו היה מלא הריסות, ההווה מלא אסונות, וביחס לעתיד – הוא לא יכול היה לצפות עוד שההשגחה האלוהית תעטיר עליו מטוב חסדה. בכתיבת הטרגדיה של שמשון מצא מילטון מפלט, מזור, ומרפא, כגולה במדינה שבה נכשל בהגשמת חזונו. אך כפי שכתב תיאודור אדורנו: "הבית היחיד שעומד באמת ובתמים לרשות הגולים, גם אם בית רעוע ומט לנפול, הוא הכתיבה".
בכוונת מכוון בחר מילטון לכתוב את "שמשון הגיבור" בצורת טרגדיה, ולא בכדי. סוגה זו, טען, היא "הרצינית ביותר, המוסרית ביותר ורבת הערך ביותר מבין כל שאר סוגי הפואמות". הוא יצק סיפור מקראי לתבנית הקלאסית המחמירה ביותר של הטרגדיה היוונית. נושאה הוא יומו האחרון של שמשון. מילטון מתאר גיבור חילוני, עממי, ופשוט, אך הופך את הסיפור המקראי לנוצרי-תיאולוגי. בספר שופטים מבקש שמשון: "אֲדֹנָי יְהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עינַי, מִפְּלִשְׁתִּים". מעיינו הוא נקמה אישית, פרטית. לא כך בנוגע לשמשון בטרגדיה של מילטון; כאן מעיינו הוא כלל ישראל, האומה הנבחרת בעיני אלוהים. "לכוחו של אלוהי ישראל / נשבעתי", מצהיר שמשון. מאבקו נגד האל דגון הוא מאבק נגד עבודת אלילים, דבר המהווה חלק מהותי מהמארג הכולל של ההשגחה והישועה האלוהית, שמעניינה הפיכת העולם מניכור לפיוס עם בוראו.
כמי שהיה בקי בתרבות הקלאסית, מכיל "שמשון" של מילטון את כל ההדר המפחיד של פרומתיאוס הכבול, לצד חוסר הנחת המסתורי של אדיפוס. יכולותיו הגופניות הן של הראשון – פעמים אף מעבר לאנושי – אך גורלו המר דומה לזה של השני. על סבלו הוא צריך להודות רק לעצמו; הוא נובע מחולשתו שלו, והוא עצמו מודה בכך. עד לנקודה מסוימת הוא היה יצור חופשי שיכול היה לבחור את נתיבו, אך הוא שגה, ובכך הפך קורבן לגורלו.
העיוורון הפיזי של שמשון הוא אחד המוטיבים המרכזיים והטעונים ביותר לאורך כול הטרגדיה. הוא מקבל משנה תוקף בהתחשב בכך שמילטון כתב את הטרגדיה כשהיה סומא לחלוטין. מילטון נאמן בנקודה זו לסיפור המקראי, אך מעניק לעיוורון רובד נוסף, של מתח בין העיוורון הפיזי לראייה הרוחנית. בתחילת המחזה שמשון שרוי בחושך כפול – הוא עיוור פיזית ורוחנית, ומיוסר על שאיבד את מאור עיניו באשמתו שלו. המהפך מתרחש בסיום – ברגעיו האחרונים במקדש דגון, כאשר הוא מובל לשם כשעשוע לפלישתים, חווה שמשון התעוררות פנימית ("דחף אלוהי", divine impulse). למרות עיניו העיוורות, הוא זוכה לראייה רוחנית צלולה, ומבין שזהו ייעודו. כשהוא עומד בין שני העמודים המרכזיים התומכים בגג המקדש, עיוור בגופו אך מלא בעוצמה פנימית מחודשת, הוא לופת אותם וממוטט את המבנה על עצמו ועל כל סרני פלשתים והקהל שנאסף שם. הוא מפיל את עמודי מקדש דגון כשהוא עיוור לחלוטין פיזית, אך רוֹאֶה ומבין מבחינה רוחנית.
בעוד הסיפור המקראי פורש בפני הקורא את מסכת חייו של שמשון בשלמותה, בטרגדיה של מילטון מתואר, כאמור, רק יומו האחרון. זאת בהתאם לעיקרון הקלאסי של אחדות הזמן, העלילה, והמקום. העלילה כולה מתחוללת במשך יממה אחת בחצר בית הכלא בעזה. היא נפתחת בתיאור שמשון הצועד אט-אט, עיוור, מוכה, וחבול, מגשש את דרכו במדרגות המובילות אל מחוץ לבית הכלא, "יד קטנה מדריכה אותי / לצעדים אלה בחשכה, עוד קצת הלאה", החוצה מבית האסורים. "שם נמצאים שמש או צל / המקום בו אני רוצה לשבת / מקום היכול לשחררני מעבודת פרך". בכלא היה "אסיר נתון בשרשראות", שבו "האוויר כלוא, סגור, מצחין ומפולש לרוחות". הוא מרגיש "נבגד ושתי עיניי עקורות / הפכתי ללעג והצגה בפני אויביי". הוא מקונן על מר גורלו ותוהה מי היה מאמין ש"כוח כה מפואר / העובד בעבודה בזויה / נחותה מעבד נרצע / שחרר את ישראל מעול פלשתים". מיום הולדתו הוא "נחזה בשמיים" לבני "גזע אברהם" ו-"יועד למעשים גדולים", אך מי שביקשו לראות בו "מושיע גדול", ימצאו אותו עכשיו "חסר עיניים בעזה, טוחן קמח בין עבדים / והוא עצמו נתון בכבלים תחת עול פלשתים".
בתקופת שמשון היה דרום הארץ בשליטת הפלישתים. אלוהים חנן אותו בכוח על-טבעי, בו השתמש כדי להכות מכות רבות וגדולות בפלישתים: הרג רבים בעיר אשקלון; שילח שלוש מאות שועלים לשרוף את שדותיהם; והרס את שערי עזה. הפלישתים, שפחדו מכוחו הרב ומפעולותיו נגדם, הפצירו בדלילה אשתו לפתותו כדי שיגלה את סוד כוחו. עוצמת כוחו, כך אמר לה, טמונה ברעמת שערו שלא גולח מעולם. דלילה גזזה את מחלפות ראשו, וכך הוא נלכד. הפלישתים ניקרו את עיניו והשליכוהו לבית הכלא, שם עסק בסיבוב אבני הריחיים לטחינת דגן (בעת העתיקה נחשבה מלאכה זו לבזויה, השמורה לנשים או לעבדים בדרגה הנמוכה ביותר). עבור שמשון, שהיה נזיר אלוהים ומנהיג, הייתה זו השפלה מוחלטת. אך הכלא היה גם המקום, אומר שמשון, "בו שבתי לאיתני / ורוח גן העדן נושבת חופשית, טהורה ומתוקה". זה היה עבורו מקום לזיכוך הנשמה. האסון הביא עמו תפנית פנימית, "לידה מחדש". באפלה העבשה של בית הסוהר מצא מטרה, שליחות חשובה שעליו להגשימה בהרס מקדש האליל דגון. אפילו במחיר חייו.
בהיותו בכלא, שערו של שמשון צמח חזרה, ויחד עמו חזר כוחו הפיזי. מילטון משתמש בצמיחת השיער לא רק כעובדה פיזית, אלא כסמל לתהליך הנפשי ששמשון עובר – מהשפלה וחרטה עמוקה, דרך התפכחות והבנה של ייעודו, ועד להחלטה הסופית להפיל את מקדש דגון על ראשי הפלשתים. בכלא הוא עבר מהפך נפשי, בדומה להפיכת הלב שחווה פאולוס בדרך לדמשק (כאשר יצא לרדוף נוצרים והפך לנוצרי בעצמו), או אוגוסטינוס בגן ברומא (חוטא שמצא את דבר הבשורה האלוהית), ולותר בסופת הרעמים בדרך לעיר ארפורט, כאשר נטש את הכנסייה הקתולית וייסד את התנועה הפרוטסטנטית (אשר ניתקה עצמה, כדבריה, מ"כנסיית השטן" של רומא).
הסיבה שבעטייה הוצא שמשון מהכלא אל האוויר הפתוח היא "זבח חגיגי שעורכים אנשים / לאל דגון, אל הים שלהם, ואוסרים / עבודת כפיים". תשוש וחלש, בוחר לו שמשון מקום לשבת הרחק "מההמון החוגג ואמונותיו הטפלות". שם שקע בהרהורים על הזמן שבו אלוהים בחר בו, וכיצד גורלו התהפך כליל בעקבות פרשת יחסיו עם דלילה. מכל המכות שנפלו עליו, הקשה ביותר היא העיוורון. הוא מקונן: "הו, אובדן הראייה, עליו אני צריך להתלונן! עיוורון בין אויבים, חמור יותר משלשלאות". מילטון מדבר כאן מדם לבו על העיוורון שפקד אותו, "מאור עיניי, מעשה אלוהים הגדול ביותר, נכחד עבורי", אומר שמשון, "הו, חשכה, חשכה, חשכה, בצהרי היום / אפלה ללא כל תקנה, ליקוי מאורות שלם". הוא ממשיך: "השמש היא אפלה עבורי / ודוממת כמו הירח". הוא מרגיש "בגלות מאור", דבר שמשמעו "לחיות חיים חצי מת, מוות חי".
בחצר בית האסורים ניצבות לצד שמשון כמה דמויות: מנוח, אביו של שמשון, המנסה לנחמו ומבקש לפדות אותו בכסף מידי הפלשתים; דלילה, אשתו שבגדה בו, המנסה להצדיק את מעשיה ולפתות את שמשון לשוב אליה (מפגש המדגיש את חוסנו הנפשי החדש); הַרָפָה, ענק פלישתי – דמות שהמציא מילטון כדי ללעוג לשמשון המושפל, אך המפגש עמו דווקא מחזיר לשמשון את כבודו כלוחם; ולבסוף המקהלה, הכוללת את חבריו וקרוביו משבט דן, אשר הגיעו "מאשתאול וצרעה… לבקר או לנחם" אותו כ"מזור לריפוי פצעים". תפקידה של המקהלה, כמקובל בטרגדיה היוונית, הוא להגיב על המתרחש ולספק רקע והסבר לפורענויות הפוקדות את הגיבור עד לסוף המר.
לקינת שמשון על אובדן ראייתו בראשית היצירה, מצטרפת המקהלה. הוא מברך את חבריה שהגיעו לראותו ולנחמו. נוכחותם מסמלת כי איננו גיבור בודד, אלא דמות המייצגת את גורל עם ישראל כולו תחת עול הפלישתים. הם מזדהים עמו: "מי שהייתה לו תקווה בעבר, נמצא זנוח / ועל עצמו ויתר, מתייאש". האם זהו "הגיבור המהולל / שמשון שלא ניתן היה לעמוד בפניו?". המקהלה מונה אחת לאחת את מעשי הגבורה של שמשון, אך עכשיו, מחמת עיוורונו, מנת גורלו היא "בית כלא בתוך בית כלא / שלא ניתן להפריד ביניהם". שמשון נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: "מהאדם החזק מכל בני אנוש / הפכת לחסר כל מזל". מי שהיה "תפארת ישראל עד לאחרונה / הפך עכשיו שרוי במצוקה".
שמשון מספר לחברי המקהלה כי בואם "הֶחֱיָיה" אותו. מכל הצרות שפקדו אותו, הוא אומר, הקשה ביותר הוא העיוורון, אך ברגע זה הוא "הכי פחות מטרידו". הראייה היא זו שהכשילה אותו, כמו "קברניט שהביא להתרסקות ספינתו". אך אשמתו היא שחשף בפני דלילה את סודו. "האם אינני משול לטיפש?", הוא שואל רטורית, "מה שקרה לי, ראוי אני לו". חברי המקהלה מפצירים בו: "אל תשפוט את ההשגחה האלוהית". אנשים חכמים טועים, הם אומרים, אך "צריך לומר את האמת, אנשים תוהים / מדוע לקחת לך אישה פלשתית במקום / מבני שבטך", או לפחות "מהעם שלך ורמת מעלה". הסיבה לכך, משיב שמשון, היא "שבדרך זו / אוכל להביא לישועת ישראל".
דלילה, אומר שמשון, היא "מפלצת מאחזת עיניים", אך לא היא הגורם העיקרי למפלתו אלא הוא עצמו. גורם נוסף היו "אנשי יהודה", אשר "בגדו בי", והסגירו אותו לפלשתים בשל מעשיו נגדם. הוא מדגים תופעה זו מההיסטוריה בתקופתו – אנשי יהודה, שהסגירו אותו, נכנעו לפלישתים ומשרתים אותם כאדונים. כך קורה תמיד בקרב "אומות מושחתות / אשר חטאיהן מביאים לכניעה / וכך אוהבות יותר עבדות מאשר את החירות". דבר זה אירע גם באנגליה תחת המלכים לבית סטיוארט, אשר לא קידמו את הרפורמציה הדתית והמדינית שביקשו הפוריטנים לחולל. בנקודה זו בעלילה מצטרף מנוח, אביו של שמשון, אל הקבוצה הקטנה בחצר בית הכלא. הוא מברך לשלום את הנוכחים, אנשי שבט דן, ומקונן בפניהם על גורל בנו – שמשון, "הבלתי מנוצח" לשעבר, אינו יכול עכשיו "להציל עצמו מול צבא פחדנים". בני, הוא אומר להם, "שבוי, מסכן ועיוור, הוטל / לבית אסורים לעבוד עם עבדים". שמשון אומר לאביו שהוא ורק הוא אחראי לגורלו המר: "כל מה שקרה לי הוא רק בגללי … אני הגורם היחיד, הסיבה היחידה היא אני". את ההבטחה האלוהית, אשר ניתנה לו "תחת שבועה" בנוגע למקור עוצמתו הגופנית, הוא "הפר וסיפר לאישה", אשתו דלילה. בכך גילה את "הסוד הגדול היכן חבוי כוחי", והפך ל"בוגד בעצמו".
מנוח מצטרף לחבורה. הוא מספר לנוכחים כי בעודם משוחחים, ביום זה ממש, עורכים הפלשתים בעזה זבח גדול ל"דגון, אשר הושיע / אותם, והביא ששמשון אסור ועיוור נתון בידיהם". שמשון מודה כי "חגיגת הפלשתים / לאל דגון הביאה להפצת שבחיו / בקרב הגויים – וחוסר כבוד לאלוהים". האב מספר לו שכבר פנה לכמה נכבדים פלישתים בעניין תשלום כופר בעבורו, אך שמשון מפציר בו לא לעשות כן. "עלי לשלם על עווני", הוא אומר, כיוון שלא שמר בסוד את דבר אלוהים בנוגע לכוחו. מנוח האב משיב ש"אלוהים חייב אותנו להחזיר אותך / הביתה לארצך ולביתך הקדוש". שם תוכל להביא "לו מנחות בכדי להפיג / את חמת כעסו באמצעות חידוש תפילות ושבועות". שמשון מציין כי לא יוכל לשוב הביתה. הדבר ישפיל אותו מאחר ש"הפך לחסר כוח בקרב אויביו". הוא מקונן על מר גורלו, למי יכול אני "עוד להועיל? רק המוות המזומן לי, יחיש סוף לייסורי". דברים אלה מסעירים את אביו. הוא פונה לבנו ושואל האם יעדיף להציג בזבח הגדול "את הכוח הרב שקיבלת / במיוחד בכדי לעורר רוגזם? / או טוב לך היות בביתך", במיטתך, שם אלוהים עשוי להשיב "שוב מאור בעיניך". משיב לו שמשון: "השאיפה שלי אחר תהילה הסתיים / וגם המרוץ אחר בושה / ועד מהרה סופי יהיה יחד עמדם". אביו מנחמו ומבטיח לפעול לשחרורו, "באמצעות כופר או דבר אחר", וממליץ לו: "בינתיים הישאר רגוע / והאזן למילים מחזקות מפי חבריך". אך אלו כלל לא מנחמים אותו; רק המוות, הוא אומר, "יביא לי מרפא".
שמשון מיואש. "השמיים זנחו אותי", הוא אומר. כמי שהיה בקי למדי בתרבות הקלאסית ובכתבי הקודש, לא יהיה זה מופרז להניח שמילטון מביא לידי ביטוי את הקשר בין זעקת הייאוש של שמשון לבין שוועת ישו על הצלב: "אלי, אלי, למה שבקתני" (עזבתני). זעקה המבטאת מצוקה אנושית עמוקה, תחושת נטישה מוחלטת וייסורים בשיא הסבל. הוא הדין בתחנונים בספר תהילים המיוחסים לדוד: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִֽי". שמשון עצמו, כמי שנבחר על ידי אלוהים, היה מיועד לערוך מלחמה נגד "אויבינו הלא נימולים", אך עכשיו נטשו אלוהים, ולכן ביקש שלא "להגיש עצומה" לשחרורו אלא רק ייחל ל"מוות מהיר / שיביא קץ לכל סבלותיי". המקהלה מתערבת ומפצירה בשמשון לגלות "סבלנות", ושואלת: "מהו אדם? / לכל אחד מתייחסת ההשגחה האלוהית בדרכים שונות". אחדים היא בוחרת ל"יכולות וחסדים, לתפארת אלוהים", ומאחרים אינה חוסכת את שבטה.
בדרכי ההשגחה השונות, לשבט או לחסד, מתייחסת המקהלה ישירות ליחסם האכזר של תומכי המלוכה באנגליה כלפי הפוריטנים, הורגי המלך צ'ארלס הראשון. היא מבקשת מההשגחה האלוהית להעניש את אנשי המלוכה "ללא כל הבדל למעמדם". מילטון מתכוון לאירועים מהמציאות באנגליה בימיו. הוא מקונן, לדוגמה, על קרומוול – אדם "שנבחר על ידי אלוהים / למעשים גדולים", ואפילו אם "טעה / לא צריך היה להשפילו בדרך זאת", כפי שנעשה עם הוצאת גופתו מקברה ותלייתה הסמלית. מילטון עצמו נחלץ מגורל מר זה בעור שיניו בעזרת ידידיו. מה שקרה לגווייה של קרומוול, אפיין את היחס לפוריטנים לאחר שיבת המלוכה לשלטון. "קדושי אלוהים" (כפי שכינו עצמם הפוריטנים), הופקרו לחסדי "חרב פיפיות / של עובדי אלילים, פגריהם / טרף לכלבים ועופות טרף". נבחרי אלוהים אלו "נשפטו בבתי-דין לא הוגנים, שהוקמו בחליפות הזמנים / והוקעו על ידי המון חסר תודות". זאת ועוד, מוסיף מילטון, "בימים אכזריים אלה", למרות "שהיו נאמנים, הם נרדפו / נענשו בעונשים קשים. בקנסות / בצדק או שלא בצדק, שניהם כאחד היו בלתי נסבלים / כיוון שלשניהם הייתה לרוב תוצאה רעה". בהקשר זה מפצירה המקהלה בהשגחה העליונה להתייחס לשמשון בחמלה, הוא היה פעם "הלוחם המהולל שלך / דמות כוחך, ושליחך רב הכוח", ומבקשת "שתתייחסי אליו בעת אסון זה, ותהפכי / את גורלו, כיוון שאת יכולה / להביא לסיום טוב".
המקהלה מבשרת על בואה של דלילה. שמשון מבחין בה ואומר: "בוגדת היא. אל תתנו לה להתקרב אלי". היא אומר שבאה למרות חוסר הנחת שלו. מטרתה "לפצות" אותו על "רוע המזל של טעותה", בכך שהסגירה אותו לידי הפלשתים. "הסתלקי, הסתלקי, צבועה", אומר שמשון, "האמנות שלך ושל כל אישה היא להפר כל אמונה, כל שבועה, להטעות, לבגוד", ואז לחזור בתשובה, להתחנן ו-"להבטיח נפלאות על השינוי שחל בה". דלילה משיבה לשמשון: "הבטיחו לי" חורשי רעתך, "אלה אשר פיתו אותי, ששום דבר לא תוכנן / נגדך אלא רק משמרת [הגנה] עבורך". היא אוהבת את שמשון, אך אהבה יכולה להביא לטעות. שמשון מגיב על כך באומרו: "איזו הצגה של ערמומיות וכישופים". היא "שקרנית", ולכן לא יסלח לה. "אני בחרתי בך", הוא אומר, "מכל בנות השבט שלי / ומכל האומה שלי בחרתי בך מתוך / אויביי, אהבתי אותך". שוב פונה מילטון למציאות באנגליה בימיו. כנגד דלילה הוא טוען: "ארצך מונהגת על ידי צוות אנשים חסרי אמונה / אנשים הזוממים לשמור על מעמדם", דבר "שבגללו יצא למדינה שם כה רע".
דלילה משיבה לו באירוניה, שיש בה אמת רבה גם לימינו אנו: "בוויכוח עם גברים, אישה תמיד / תמצא עצמה בצד המפסיד / לא משנה מה תהיה עמדתה". היא מפצירה בשמשון שיניח לה לסעוד אותו במסירות עד שתבוא "עת זקנה". שמשון נזעק ומוחה: "לא, לא; אל תדאגי לי במצבי… את בית הכלא אני מחשיב כחירות לי / אך את מפתן ביתך רגליי שוב לא יעברו". היא אינה נשארת חייבת ועונה: "שמי אולי לא נמצא בין כל אלה שעברו ברית מילה / ובשבט דן, ושבט יהודה, וכל השבטים סביב / יושמץ מדור לדור". אך "בארצי שלי, היכן שאני מבוקשת מאוד / בעקרון, עזה, אשדוד וגת / אהיה המפורסמת ביותר / בין הנשים". היא אף משווה את עצמה ליעל, אשר "כרתה את ראש סיסרא בתנומתו". דלילה פונה לדרכה. המקהלה מתערבת: "היא הלכה – נחש גלוי בהכשתה / התגלה סוף סוף, מה שעד עכשיו היה מוסתר".
בחילופי דברים חריפים אלו בין שמשון ודלילה, משלב מילטון תובנות מתוך שורת חיבורים בזכות הגירושין שכתב בשנים 1643–1645. הטרגדיה משקפת אפוא גם את הביוגרפיה הזוגית שלו – הוא נשא לאישה את מרי פאוול בשנת 1642, כשהיה בן שלושים ושלוש והיא נערה בת שש-עשרה. חודשים ספורים לאחר החתונה עזבה מרי את ביתם ושבה לבית הוריה על רקע פערים אישיים עמוקים. בעקבות סירובה לשוב אליו, ותסכולו מהחוק האנגלי שלא איפשר גירושין במקרה כזה, כתב מילטון סדרת מאמרים המטיפים לכך שמטרת הנישואין העליונה היא שותפות רוחנית, אינטלקטואלית, ורגשית ("התאמה של נפשות"), ולא רק הולדת ילדים. אם אין התאמה כזו, הנישואין הופכים ל"עבדות אכזרית", ויש להתירם, כפי שטען למשל בחיבורו "דוקטרינה ומשמעת של גירושין" (1643). ב"שמשון הגיבור", המקהלה התומכת בשמשון מצדיקה אותו ואומרת כי בני זוג יכולים להיפרד כאשר "הם לא אוהבים" זה את זה, או מתי שהאישה "איננה משמשת עזר כנגדו". בשנת 1646 חזרה מרי אל מילטון. השניים התפייסו ונולדו להם ארבעה ילדים. חוקרים רואים בפיוס זה השראה לסצינת הסליחה בין אדם לחווה ב"גן עדן האבוד": לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, אדם שוקע בייאוש עמוק ובמרירות, מטיח בחווה האשמות קשות ומכנה אותה "נחש", ואילו חווה נופלת לרגליו בדמעות, מתחננת שלא ייטוש אותה ומצהירה על אהבתה ותלותה המוחלטת בו כעוגן היחיד שנותר לה בעולם שהשתנה לרעה.
בזמן העימות בין שמשון לדלילה בחצר בית הכלא, מופיע "הענק חרפה מגת" – דמות בדיונית שהמציא מילטון כדי ללעוג לשמשון המושפל, אך המפגש עמו מחזיר לשמשון את כבודו כלוחם. "איזו רוח הביאה אותו לכאן?", שואל שמשון, האם "בא בשלום". הענק משיב שבא לא כדי לנחמו, הוא שמע רבות על כוחו ובא לראות אם אמת בדבר. שמשון סבור שהוא בא לבחון את כוחו הפיזי, אך חרפה מצהיר שאינו רוצה להילחם באדם עיוור. כל עניינו הוא ללעוג לו. "שערך הוא המקום האחרון בו ניתן למצוא כוח", מלגלג הענק מגת. שמשון עונה לו: "אמוני באל החי, אשר העניק לי כוח זה מיום הולדתי \ והתפשט בכל איברי גופי". הוא ממליץ לחרפה ללכת למקדש דגון ולבקש ממנו את עזרתו. "אני לכוחו של אלוהי ישראל נשבעתי, ורוצה להעמיד את דגון למבחן", מכריז שמשון, כדי להראות "איזה אלוהים חזק יותר, שלך או שלי". הרס מקדש דגון יהיה ההוכחה לכך. אך חרפה מטיח בו: אלוהים שלך "זנח את עמו", ואותך שלח לבית הכלא לטחון קמח בינות לעבדים. חרפה פונה לדרכו ומסנן מבין שפתיו, "מכוח האלה עשתרת" (מלכת השמיים במיתולוגיה הכנענית והפיניקית), תצטער רבות "על התפארויות אלו שלך כשאתה כורע תחת כובד שלשלאות ברזל".
חרפה פנה והלך לדרכו. המקהלה מזהירה את שמשון שענק זה יעורר את הפלשתים נגדו, אך מרגיעה שחמלת ההשגחה העליונה נחה עליו. מילטון רואה שוב השלכה ישירה למצב המהפכה הפוריטנית – שעה ש"כוח עריץ מסתער על אנשי האמת / וכל אלה המכבדים את האמת", מביס אלוהים את עוצמת "כְּלִי הזַיִן" של כוח זה. הוא עושה כן "באמצעות רוח הרואית גדולה / ועוצמה רוחנית שמימית". זו הדרך בה נוקם אלוהים "ברשעים, אשר לתדהמתם / איבדו הגנתם, מבולבלים ומופתעים". המקהלה ממשיכה ואומרת, במונחים המהדהדים את המהפכה: "אורך רוח נמצא תמיד לצד קדושי האל". הוא מהווה מבחן לרוחם והופך כל אחד מהם למושיע של עצמו. דבר זה נפל עתה גם בחלקו של שמשון. הביוגרפיה של מילטון וקשריו עם הפוריטנים, משפיעים ללא הרף על פרשנותו את "שמשון הגיבור".
המקהלה מכריזה כי שליח הופיע ובפיו הודעה: "עברים, אני מחפש כאן את האסיר שמשון". היא מסבירה ש"האזיקים על ידיו מגלים שהוא יושב שם". השליח מדווח כי נשלח מטעם המכובדים להורות לשמשון לבוא. "ביום זה עורכים זבח גדול [לאל דגון] עם קורבנות, ניצחון, מופע ושעשועים… הם יודעים שעולה אתה בכוחך על כל יצור אנוש / לכך נדרשת הוכחה בפני הציבור". למשמע דברים אלו קם שמשון ואומר: "אתה יודע שאני עברי, לכן אמור להם שהחוק שלנו אוסר עליי להיות נוכח בפולחנים הדתיים שלהם… זו הסיבה שאינני יכול לבוא עמך". המקהלה מפצירה בו לשקול זאת שנית. שמשון מתייעץ עם חבריו האם עליו לחטוא למתת קדושה של כוח, ששב אליו עם צמיחת שער. לפתע חלה בו תפנית: "תמורות התחוללו בנפשי, הגורמות לשינוי בלתי רגיל במחשבתי". הוא מחליט ללכת עם השליח, אך מבטיח שלא יטיל חרפה על התורה או יסטה מהשבועה לאלוהים. הוא מוסיף, כמי שחוזה את מותו, "יום זה יהיה מיוחד במינו בחיי, באמצעות מעשה גדול בימי האחרונים".
שמשון פונה לרעיו ונפרד מהם: "יקרה מה שיקרה. צפו לשמוע ממני, אך לא דבר בלתי מכובד, לא טהור, חסר ערך בנוגע לאלוהינו, החוק שלנו, האומה שלי, או אני עצמי". המקהלה מברכת אותו: "לך, והקדוש של ישראל ינחה צעדיך". מילים אלה מזכירות את משפט הסיום של "גן העדן האבוד", ערב גירושם של אדם וחווה: "כל העולם ניצב בפניהם, היכן לבחור את מקום מנוחתם, וההשגחה מדריכה אותם".
העלילה מגיעה לסופה הטרגי. מלווה בשליח, פונה שמשון אל מקום הזבח. בה בעת מופיע מנוח אביו. המקהלה תוהה אם הוא מביא חדשות משמחות. מנוח מספר שלא בא למצוא את בנו המבצע פקודות בידור עבור שועי העיר, אלא משום ששמע את פעמוני העיר מצלצלים והמון רב מתקבץ. הוא משתף אותם בתקוותו לפדות את בנו: "עברתי מאחד לאחד בין שועי העיר… הפצרתי בהם בדמעות אבא לקבל כופר עבור בני האסיר". חלקם התייחסו בבוז (אלו שעבדו את דגון), ואחרים היו נחרצים פחות אם יוצע כופר הולם. המקהלה משיבה לו שברגע זה ממש ההמון סוער ומבקש לראות את הגיבור לשעבר מושפל או מפגין את כוחו.
מנוח מצהיר כי הוא נחוש שלא לעזוב בלי בנו, ובעבור ישועתו ייתן כל מה שיש לו. המקהלה מבינה ומפרשת, "מוכן אתה למען בנך לתת הכול \ ילדים רוצים לסעוד אבותיהם לעת זקנה \ אתה בזקנתך דואג איך לסעוד בנך \ אשר הפך זקן יותר כיוון שאיבד עיניו". מנוח מודה למקהלה. לפתע נשמע רעש מחריד. "הו, איזה רעש. רחמי שמיים, איזה רעש מחריד היה זה". המקהלה משיבה: "קול זה מראה שכלל התושבים מתו! הרס, חורבן, מעשים נוראים יש ברעש זה". מנוח נחרד: "הם הרגו את בני". אך המקהלה מתקנת אותו: "הבך שלך הוא זה שהרג את כולם; הזעקה ששמענו לא יכולה לבוא מפיו של אדם אחד". שליח שהיה באירוע מופיע ומקונן. מנוח מפציר בו לספר את אשר אירע. השליח משיב: "עזה עדיין עומדת על מכונה, אך כל בנייה נהרגו… שמשון מת במו ידיו הוא".
המקהלה שרה: "הו נקמה שעלתה במחיר יקר, אך רבת הוד". חי או מת, שמשון "מימש \ את הדבר לו היה מיועד", ועכשיו "נח מנצח \ בין אלה שהרגם", אשר "מספרם עולה על כל אלה שהרג בחייו קודם לכן". הללו, בסופו של דבר, נפלו "קורבן לזעם אלוהים". מנוח אומר שזו לא העת לקונן על מות בנו. שמשון הוא שליח אלוהים ועושה דברו. כך "לישראל \ ניתן כבוד וחירות". ולא זו בלבד, אלא "גם לעצמו ולבית אביו". חשוב מכל "אלוהים לא נטש אותו \ כמות שחששו \ אלא דווקא סייע בעדו עד הסוף" המר. הטרגדיה של "שמשון הגיבור" מסתיימת, כפי שתמיד קורה בטרגדיות, במות הגיבור.
בסוף הטרגדיה "אנטיגונה" של סופוקלס שרה המקהלה: "סוד האושר – בתבונה! כיבוד אלים – חובה. / מילים גבוהות ויהירות / יביאו רק מכות גדולות / כי רק בסוף, עם הזקנה, / יקנה אדם תבונה" (בתרגום שמעון בוזגלו). בסוף "שמשון הגיבור", שרה המקהלה של מילטון: "הכול היה לטובה, אף שאנו תוהים פעמים\ מה התוצאה שלא ניתן להבינה \ שמביאה החכמה העליונה". גורלו של שמשון לא היה תלוי בתבונה האנושית, אלא במסתורין המצועפים של ההשגחה העליונה, שהוא היה שליחה. זהו ההבדל המהותי בין עולם המושגים הקלאסי לבין יקום המחשבה הנוצרי-תיאולוגי.
מילטון הפך את סיפור שמשון המקראי לנוצרי, ויצק לתוכו את סיפורו האישי. שניהם היו עיוורים, אך לא שכחו את המתת שניתן להם, ואת השליחות שהוטלה עליהם, מטעם ההשגחה העליונה. שמשון המקראי הרס בעוצמת כוחו מקדש אלילים ומזלות. מילטון, לאחר כישלון התנועה הפוריטנית, נותר לספר כיצד סיפורו של שמשון הגיבור, היווה חלק בלתי נפרד מתוכנית הישועה והגאולה האלוהית. כך הפך את סיפור שמשון המקראי לנוצרי, ולרב השפעה בתרבות המערב.
נספח: תרגומי "שמשון הנאבק" לעברית
יצירתו של מילטון "שמשון הנאבק" תורגמה במלואה לעברית פעמיים – פעם במאה ה-19, ופעם בידי ראובן אבינעם במאה ה-20 – ועוד שני מתרגמים נוספים תרגמו קטעים שלה.
התרגומים של היצירה לעברית הם:
שמשון הגיבור,תירגם יוסף מזל, מנצ'סטר, תר"ן 1890
ותרגומו של ראובן אבינעם (גרוסמן), "שִׁמְשׁוׁן הַגִּבּוֹר / פואמה דרמתית", הוצאת "מסדה" תל-אביב, תש"י.
מבחר קטעים פורסם ב"מבחר שירת אנגליה" בתרגום ראובן אבינעם.
שמעון זנדבק תרגם קטעים ב"אנתולוגיה אנגלית – לקט משירת אנגליה מן המאה העשירית עד היום", הוצאת שוקן תשל"ג 1973
סמסון אגוניסטס 80 – 109 / מילטון, ג'ון / Milton, John / Samson Agonistes, II. 80-109
סמסון אגוניסטס 1687 – 1707 / מילטון, ג'ון / Milton, John / Samson Agonistes, II. 1687-1707
אריה סתיו כתב על "שמשון הנאבק בתוך ג'ון מילטון – המענה העברי לאתגר ההלני", בשבעה שערי שירה – משוט פיוטי על פני תרבות המערב, שער שני, מבחר משירת הרנסנס, הבארוק והמאה הי"ח. ערך ותרגם אריה סתיו תמוז 2005.
קיראו את אביהו זכאי על עוד יצירות ידועות של מילטון:
אביהו זכאי הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו: "אריך אוארבך ומשבר הפילולוגיה הגרמנית" (2015); "צלקתו של אודיסאוס: פרקים בחייו ויצירתו של אריך אוארבך" (2018); "העט נגד החרב: אינטלקטואלים גרמנים גולים במאבק נגד הנאציזם" (2020); "פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגייה: מחקרים על טבע ואופי המשטר הטוטליטרי" (2021); "עדים ועדות: מלחמה, טראומה והיסטוריה" (2024)
