אלי אשד סוקר סרט דוקומנטארי חדש, בבימוי והפקה של עמנואל מאייר, על חייה המדהימים של העיתונאית, הדיפלומטית, והפעילה הפוליטית, תמר גולן שהפכה לבת בית ביבשת אפריקה ולנציגת ישראל לאפריקנים. בסרט הוא גם מהרהר על מה יכול היה לקרות אילו תמר גולן הייתה מצליחה יותר במשימותיה ובמערכות היחסים שלה עם בכירים באפריקה.
המערכת
תקציר הסרט "האישה בלבן":
"מי הייתה תמר גולן ולמה אינה מופיעה בספרי ההיסטוריה? האם הייתה סוכנת מוסד, או אהובתו של קולונל מצרי או של שליט אפריקאי? איך היא השפיעה על הסכם השלום של ישראל עם מצרים? האישה שלבשה לבן ומשכה בחוטים מאחורי הקלעים של מדיניות החוץ של ישראל, המציאה דיפלומטיה אחרת, נשענה על יחסים אישיים, מבט בעיניים, וניהול סלון פוליטי תרבותי בפריז. היא הצליחה היכן שהערוצים הרשמיים נכשלו, אך שמה מעולם לא נכנס לרשומות הרשמיות.
לאחר מותה, במאית הסרט נתקלת בארכיון הפרטי שלה – יומנים, הקלטות, ותצלומים. בעזרתם, ובעזרת חבריה, הסרט לוקח אותנו אל תוך סודותיה.
דיוקן אינטימי העוקב אחר חייה המסתוריים של תמר גולן, שפעלה מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה ועמדה במרכז רבים מהישגי יחסי החוץ של ישראל, אך שמה נותר נעדר מהרשומות ההיסטוריות הרשמיות – עד עכשיו".
אציין כי "האישה בלבן", בבימויה של עמנואל מאייר, זכה בפסטיבל "דוקאביב" בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר ובפרס התחקיר.
צפיתי בסינמטק בסרט המעניין והמרגש "האישה בלבן", העוסק בחייה של העיתונאית וחוקרת אפריקה תמר גולן.
את תמר גולן זכיתי לפגוש ולשוחח עמה יותר מפעם אחת, וקראתי את כל ספריה. משום כך הצפייה בסרט הייתה עבורי גם מפגש מחודש עם אישה יוצאת דופן, שכמעט נשכחה מהזיכרון הציבורי.
תמר גולן הייתה ישראלית יוצאת דופן – חוקרת אקדמית של אפריקה שהפכה לעיתונאית בינלאומית. היא עבדה עבור "מעריב", עבור ה־BBC, ועבור כלי תקשורת בצרפת, וחייתה שנים רבות באפריקה ובצרפת. היא הכירה את היבשת לא כצופה מן הצד אלא כמי שחייתה בה, למדה אותה, אהבה אותה, וגם התעמתה עם מציאותה הקשה.
גולן נודעה במאבקה למען הדמוקרטיה וזכויות האדם באפריקה, ובביקורת החריפה שהטיחה במשטרים רודניים, ובראשם משטרו של מובוטו ססה סקו בזאיר – שליט שהיה באותן שנים ידידה הקרוב של מדינת ישראל. עמדותיה יצרו מתחים לא פשוטים בינה לבין הממסד הישראלי, שהעדיף לשמור על יחסיו הטובים עם מובוטו ולא אהב את הביקורת הפומבית שהשמיעה עליו.
במסגרת פעילותה פרסמה ספר בשם "שחור-לבן, לבן-שחור: ראשי פרקים באפריקה של ימינו", בסדרת אוניברסיטה משודרת של משרד הביטחון (1986), שהתבסס על סדרת הרצאותיה באוניברסיטה המשודרת, ובו תיארה את מצבה הפוליטי, החברתי, והתרבותי של אפריקה באופן בהיר ומעמיק.
לאחר מכן פרסמה את ספר הזיכרונות "אפריקה, אפריקה" (הוצאת דומינו, 1988), שנכתב בסיועו של אמנון דנקנר – שהוסיף פרק הקדמה שבו תיאר את מערכת היחסים שלו עם גולן – ובו תיארה את שנותיה ביבשת, את האנשים שפגשה, ואת האירועים הדרמטיים שהייתה עדה להם.
במיוחד מענינים הפרקים שבהם תיארה את היחסים שהיו לה עם הרודן הזאירי מובוטו ססה סקו, אותו שנאה והוא שנא אותה, אבל שניהם התייחסו זה לזה בקורקטיות במפגשים רשמיים.
היא תיארה גם את היחסים שלה עם מנהיג חוף השנהב פליקס הופואה-בואני, אולי המנהיג האפריקני המוכשר ביותר לדעתה של תמר, שהצליח להשאיר את ארצו הקטנה יציבה למרות משברים פנימיים שונים,ב ניגוד לארצות אפריקאיות אחרות שקרסו לאחר קבלת העצמאות.
הופואה-בואני היתייחס לתמר כבת, והיא מצטטת אימרות שונות שאמר לה שהרשימו אותה מאוד. היא מצליחה בספר זה, בעזרתו של דנקנר, לתת תמונה חייה של אישיותה הסוערת (זה מתברר למשל בתיאור של יחסיה עם דיפלומט ניגרי שעמד בשלווה, לפי התיאורה שלה, מול "הנאומים האינסופיים שלי"), ושל היבשת שאותה אהבה.
ספרה השלישי והאחרון, "גורילות ודיפלומטיה", עם ד"ר תמר רון (הוצאת עם עובד, 2006), עסק בתקופתה כשגרירת ישראל באנגולה. זכור לי במיוחד פרק שניתן לקרוא כמעט כסיפור אימה: תיאורו של פסל אפריקאי מסתורי ומאיים, שנראה כי כל מקום שאליו הועבר הביא בעקבותיו סכסוכים, מתחים, ואסונות. זהו אחד הקטעים הספרותיים המרשימים ביותר שכתבה.
המהדורה האנגלית של הספר נקראה Angolan Rendezvous
למרבה הצער, לאחר שנים של התמודדות עם מחלה קשה שמה קץ לחייה. עם מותה נשכחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. רק כעת, עם יציאתו של הסרט, נדמה שנעשה ניסיון להחזיר אותה אל מקומה הראוי בהיסטוריה הישראלית.
הסרט – שזכה בפרס המרכזי בפסטיבל – הוא גם תחקיר מרשים וגם יצירה קולנועית עצובה מאוד. הוא מבוסס על כתביה של גולן, על הקלטות שהותירה אחריה, ועל עדויות של אנשים שהכירו אותה. באמצעות כל אלה נבנית דמותה של אישה אמיצה, סקרנית, ובלתי מתפשרת, שחייה נשזרו פעם אחר פעם בהיסטוריה הסוערת של אפריקה והמזרח התיכון.
הסרט מתאר את מסעותיה באפריקה, את פגישותיה עם שליטים – ובהם גם רודנים – ואת מאבקיה למען חופש וזכויות אדם. לצד זאת הוא חושף גם את חייה האישיים.
אחד הפרקים עוסק בקשר הרומנטי שניהלה עם בכיר ניגרי נשוי. ממשלת ניגריה העבירה אותו מתפקידו הדיפלומטי כדי לנתק את הקשר ביניהם – עדות לכך שגם הרומנים בחייה היו כרוכים בפוליטיקה בינלאומית.
אולם החלק המסקרן ביותר בסרט עוסק ביחסיה עם הגנרל המצרי עבד אל־ע'ני אל-גמאסי, מי שהיה רמטכ"ל מצרים ואחד ממפקדי מלחמת יום הכיפורים.
תמר גולן הייתה מעורבת בתהליך שקדם להסכם השלום בין ישראל למצרים, ובשנים שלאחר הדחתו של גמאסי בידי הנשיא סאדאת התפתח ביניהם רומן שנמשך שנים. אשתו של גמאסי נפטרה בשנת 1979, והקשר ביניהם הלך והעמיק.
לדברי גולן עצמה, שירותי הביטחון של ישראל ומצרים ידעו היטב על מערכת היחסים ביניהם, אולם באופן יוצא דופן נמנעו מלהתערב בה.
וכך כתב עליו יוסי מלמן: "גמאסי היה אחד הקצינים המצרים הבכירים הראשונים שקציני צה"ל ומנהיגי ישראל פגשו. ומכל פגישה הם יצאו כשבפיהם רק מחמאות לגבר דק הגזרה והמנומס".
בספרה "אפריקה, אפריקה" מתארת גולן את פגישתם הראשונה: "הפגישה פנים אל פנים עם איש זה נסכה בי מידה של עצבנות… למן אותה שיחה בגינת ארמון הבאראג', היתה שורה רוח של ידידות מיוחדת ביני לבין גמאסי". ובהמשך היא כותבת: "אם היתה ידידותנו עד כה פרי של ניצוצות פגישות קצרות, באה עתה שעתה של העמקה".
לאחר שסאדאת הדיח את גמאסי מתפקידו כתבה: "גמאסי היה מגיע לעתים לאירופה ואז הייתי מתראה עמו. לבי נחמץ למראה האיש היפה, הגא והצנוע הזה, המקבל את דחיקתו הצדה בהשלמה שקטה".
כאשר שאל אותה יוסי מלמן כיצד הגיבו שירותי הביטחון בישראל לקשר ביניהם, השיבה: "גורמי הביטחון היו מודעים לקשר שלנו. אבל לזכותם ייאמר, גם לזכות המצרים, שהם נהגו בג'נטלמניות. הם ידעו לעשות את ההפרדה".
הסרט מעורר גם מחשבה על ההיסטוריה שלא התרחשה. מה היה קורה אילו תמר גולן וגמאסי היו מחליטים להינשא? ייתכן שהייתה הופכת לסמל נדיר של פיוס בין ישראל למצרים. לפי הרושם המתקבל מן הסרט, נראה שזה היה חלום שהיא עצמה לא פסלה, אבל כנראה שהוא פחות היה מעונין.
מעניין גם להיזכר ששמו של גמאסי מוכר לרבים בישראל דווקא מן התרבות הפופולרית, מן האזכורים ההומוריסטיים בסרט "גבעת חלפון אינה עונה", בעוד שמעטים יודעים על דמותו ההיסטורית האמיתית ועל מערכת היחסים המפתיעה שניהל עם עיתונאית ישראלית.
הסרט, המסתיים בתיאור ימיה האחרונים ובהתאבדותה, אינו רק ביוגרפיה קולנועית. הוא משמש גם מצבה מאוחרת, אך ראויה מאוד, לאחת הדמויות המרתקות והבלתי שגרתיות שצמחו בעיתונות ובדיפלומטיה הישראלית.
היא התאבדה ב-2001 מסיבות בריאותיות, והשאירה מכתב שבו ציינה תיסכול עמוק על המתרחש באפריקה האהובה עליה בזאיר, בחוף השנהב, ובאנגולה, על ההתדרדרות של המצב שם. גם המצב בישראל הטריד אותה מאוד. כל הדברים האלו שברו ללא ספק את ליבה.
אמנם מרכז אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון נקרא על שמה, אבל תמר גולן נשכחה כמעט לחלוטין, אף שספריה עדיין מצויים בספריות הציבוריות וראויים מאוד לקריאה גם כיום. הם מעניקים הצצה נדירה לאפריקה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולדמותה של אישה אמיצה, עצמאית, וחסרת פחד, שהעדיפה לומר את האמת גם כאשר הדבר עלה לה במחיר אישי ומקצועי.
כיום, כאשר ישראל והעולם נמצאים במשברים קשים מאוד, אנחנו זקוקים ליותר אנשים כמו תמר גולן, והסרט התיעודי מראה היטב למה.
