יואב ויכסלפיש, חובב כדורגל מילדותו, מסכם את המונדיאל שעתה הסתיים. וגם מזכיר נוסטלגיה ישראלית.
המערכת
1. הסרת הקסם (Entzauberung) – מונח שטבע הסוציולוג הגרמני, מקס וובר, ונועד לתאר עולם רציונלי/מודרני, הנשען על בירוקרטיה וטכנולוגיה ודוחק לפינה היקסמות מכוחות נסתרים בלתי מוסברים. התחלתי לצפות במונדיאל בשנת 1986. בישראל שידר ערוץ בודד ויכולנו לצפות בשידורי כדורגל ישירים פעמים ספורות בשנה. המונדיאל נראה אז כאירוע שיא בהשתתפות מיטב השחקנים, והגביע נחשב לפרס היוקרתי מכולם.
בשנות ה-90 חדרו הכבלים והלוויין, שידורים ישירים מהליגות האירופאיות ומטורנירים לקבוצות (גביע/ליגת האלופות) הפכו יומיומיים, והשחקנים נבחנו בתפוקה השבועית. הציפייה של ארבע שנים ל"אירוע השיא" הומרה בציפייה למשחק הבא של הקבוצה האהודה, או לרגעי השיא של העונה באפריל-מאי. חלוקת הפרסים (צלחת אליפות/גביע) הציבה את הקבוצות (שהביצועים שלהן תלויים במאה הנוכחית בעיקר ביכולת הכלכלית) במרכז הבמה. הנבחרות נשארו שריד מעידן אחר, שבו הצטיינות בטורניר קיץ לאחר עונה מייגעת נחשבה לקריטריון העיקרי להערכה.
2. רגשות – הנבחרת האהודה עלי, גרמניה, הודחה בשלב 32 האחרונות, וגם ברזיל (ההעדפה השנייה) בשלב שמינית הגמר. מרגע זה לא הייתה לי נבחרת מועדפת אלא תקווה שארגנטינה לא תשחזר את זכייתה ב-2022. יותר מדי שמועות על קשרים בין פיפ"א וארגנטינה ריחפו באוויר, יחד עם ראיות להתערבות לטובת אלופת העולם (הרחקה ברבע הגמר נגד שוייץ, פסילת שער למצרים בשמינית הגמר). הצפייה בגמר הזכירה לי שרגשות הם חלק מהעניין, גם אם לא הכרחי (הייתי נייטרלי ב-2018 – צרפת-קרואטיה, ובמקרים נוספים).
3. מספרים – ריבוי הנתונים סביב המשחקים הוא אינטרס של יח"צ והאדרת העכשווי לטובת הגדלת הציפיות והרייטינג למשחקים. המילה "שיא" צצה בכמויות אבסורדיות ("דיק אדבוקט הפך למאמן המבוגר ביותר בתולדות המונדיאל בגיל 78"), והחגיגיות סביב "שבירתו" מעיקה על התודעה, וגם מסתירה השוואות שאינן הוגנות: שיא הצופים נשבר, ו"במקרה" גם כמות שיא של 104 משחקים; הצרפתי מייקל אוליסה בישל שבעה שערים ושבר את שיאו של פלה מ-1970, רק שאוליסה עשה זאת בשמונה משחקים, ופלה עם שישה משישה.
מצד שני, נתוני ניתוח משחק מעניקים אפשרות להעריך את היכולת והביצועים של השחקנים באותן 90/120 דקות נתונות, וגם לאורך הטורניר כולו, ולא להסתפק בקלישאות כמו "שיחק טוב".
4. גודש – המונדיאל הורחב מ-16 ל-24 נבחרות ב-1982, הוגדל ל-32 ב-1998, והשנה שיחקו בו לראשונה 48 נבחרות.
הגדלת הייצוג לנבחרות אפריקאיות ואסיאתיות (כרטיס בודד לכל יבשת עד 1978, שניים מ-1982, ארבעה לאסיה וחמישה לאפריקה מ-1998) הוכיחה את עצמה מקצועית, אבל האינטרסים המסחריים הכריעו, וכך עלה הייצוג וקיבלנו תשע/עשר נבחרות מכל יבשת (תלוי בפלייאוף בין-יבשתי). ויצרו גודש בלתי נסבל של משחקים בהשתתפות שחקנים אנונימיים עבורי. משחקים רבים החלו בשעות שאחרי חצות, והפתרון ההגיוני היה ויתור והסתפקות בתקציר של שלוש דקות בבוקר, כולל שני רבעי גמר.
5. רשתות חברתיות – המונדיאל יוצר כמובן גם חגיגה ברשתות החברתיות, והממים הויראליים מתפשטים במהירות האור. מדובר מבחינתי בהצפה של סחורה ירודה, ניצול הטכנולוגיה כדי לגרום לתחרות על תשומת לב תוך הסחות דעת מהמשחק עצמו, וכן ביזוי והאדרת שחקנים בתמורה לקליקים/כסף. מצד שני, הן מאפשרות לעקוב אחרי ציוצים (וגם מאמרים) של עיתונאים ופרשנים שאני מעריך את דעתם.
6. ספרד – הזכייה בטורניר מעמידה את מאזנה במאה ה-21 על חמש זכיות (שני מונדיאלים ושלוש פעמים אליפות אירופה) מתוך חמישה גמרים. הניצחון הספרדי הוא פרס על סדר ושיטה, והתעלות ברגעים הנכונים של שחקנים מרקע אתני מגוון. הקידום בתקשורת התמקד בשמות הכוכבים "מסי נגד יאמאל" כאילו מדובר בקרב איגרוף מכריע על תואר "אלוף העולם", אבל שניהם כמעט ולא הורגשו בגמר, ואת המהלך המכריע ביצעו שני המחליפים הספרדים וויליאמס (מבשל) וטורס (מבקיע), גם כדי להזכיר למי ששכח שמדובר במשחק קבוצתי.
7. הפתעות – אחד מהמאפיינים הבסיסיים של תחרות ספורט הוא חוסר הוודאות, אשר מתחבר לערכים של הוגנות ושוויון הזדמנויות. ממנו נובע הטעם ברכישת כרטיס או צפייה במשחק, שתוצאתו אינה ידועה מראש. הערכותיהן של סוכנויות ההימורים (על משחק בודד או זהות מנצחת הטורניר) נחשבות למדד העיקרי דרכו ניתן לנמק האם מדובר בתוצאה מפתיעה, או בכותרת חסרת בסיס.
בדיקה באתר פיפ"א מגלה שהימורים על המנצחת הופיעו כבר ב-1970, ורק בשלושה מונדיאלים (1970, 1994, ו-2010) זכתה המועמדת המובילה בסוכנויות, אבל פרט ל-1982 ו-2006 (פעמיים איטליה) זכתה אחת מארבע המועמדות המובילות. הפעם צרפת נחשבה למובילה, אבל בסוכנויות רבות הימרו על ספרד, וערב הגמר הסיכויים נטו בבירור לטובתה. בהינתן שארבע המובילות בדרוג פיפ"א הגיעו לחצי הגמר – הרי שהמונח "הפתעה" מתאים הפעם רק במובן השלילי, בעיקר לגרמניה וברזיל.
8. גבעת חלפון אינה עונה – ערב לפני פתיחת המונדיאל, ב-10 ביוני, הוקרן בסינמטק ת"א עותק דיגיטלי משוחזר של "גבעת חלפון אינה עונה" במסגרת חגיגות ה-50 לסרט. חלק מהשחקנים הגיעו ומספר מעורבים דיברו על נסיבות הפקתו. מדובר לטעמי בנכס צאן ברזל שאינו מתיישן, ושום מיתוג של מונדיאל כ"גדול מכולם" לא יטשטש את הנסיגה במעמדו הבינלאומי לעומת הטורנירים של שנות ה-80.
