המרחב המדומיין בספרות העברית: בעקבות הספר ״הוואדי נפלש״ של בועז דנון

דב ליפשיץ סוקר ספר חדש שיוצר מקומות בדיוניים בתוך מציאות הישראלית. ספר שממשיך מסורת ארוכה של מרחבים מדומיינים בספרות העברית, מן המקרא, דרך שלום־עליכם ועגנון, ועד א"ב יהושע, אך מעניק לה צורה חדשה – ישראלית, סאטירית, ולעיתים כמעט דיסטופית.

המערכת

הספרות העברית, כאחותה הספרות העולמית, לא חסכה במאמץ לברוא מרחבים שאינם רק מקומות גיאוגרפיים ממשיים, היא בראה גם עולמות סמליים, נפשיים ותרבותיים. פעם מדובר בעיירות מומצאות למחצה, לעיתים בערים שעוברות עיוות והזרה, ופעם במרחבים הנשענים על מציאות קיימת, אך משתחררים ממנה כדי להפוך לזירה אלגורית.

כלומר, במקום שהמרחב יהיה כבול למציאות שרירותית ועובדתית, ניתן לשנות שם או ליצור שם חדש כדי להפוך אותו לנזיל וגמיש. לחומר גלם שהכותב יכול ללוש אותו כרצונו. כך נוצרת בספרות הזדמנות לדוש ולהעמיק במשמעות האנושית, החברתית, וההיסטורית החדשה הנובעת מהמרחב שזה עתה נוצר.

כבר אצל שלום עליכם העיירה היהודית איננה רק עיירה ממשית, אלא עולם יהודי שלם המתקיים בין מציאות לבדיה ובין תלישות לשורשיות. שמות בדויים כמו כתריאלבקה, יהופיץ, בויבריק, קבצנסק, מייצגים את העיירה היהודית בגולה. הדמויות והרחובות מייצרים מרחב שמפעיל "כפתורים רגשיים" אצל הנמען, הקורא (קיראו על כך עוד אצל שמרוק, חנא, "עיירות וכרכים: פרקים ביצירתו של שלום עליכם". מגנס 2000, ירושלים).

גם אצל ש"י עגנון הערים והשכונות נעות בין ירושלים ממשית לבין מקום טעון בזיכרון, מסורת ומעטה של סוד, כך שהמרחב נעשה תחת ידיו השתקפות של סמלים ושל מרחב שאותו ברא.

אצל אברהם ב. יהושע ב"מסע הערב של יתיר" הדרך והנוף מקבלים ממד אחר; המסע מתרחש במרחב שנראה ריאלי אך גם טעון באי־ודאות, חרדה ואף טירוף הדעת, עד שהמקום עצמו נעשה חלק בלתי נפרד מן הדרמה הנפשית. ייאמר, כי גם כאן יהושע משתמש בהסוואה ספרותית מתוחכמת, הטומנת תחתיה מקומות ממשיים.

אני סבור כי המושבה המתוארת בסיפור רומזת להר-טוב: מושבה ותיקה של יוצאי בולגריה ששכנה בצל הרי ירושלים, הנקראים בסיפור "הרי גזיב". המושבה שכנה סמוך למסילת הרכבת מירושלים אל השפלה ואל ארצות אחרות. הרמז מתחזק גם באמצעות דמות בשם "ארדיטי", שכן ארדיטי הוא שמה של אחת המשפחות המייסדות של המושבה. כמו בשינויי שמות אחרים, גם כאן שינוי השם ושבירת הזיהוי הישיר מאפשרים לסופר להשתחרר מן הכבלים של תיאור ריאליסטי מדויק ומחייב, וליצור מרחב טעון יותר מבחינה סמלית ונפשית.

כמובן שאפשר למצוא יסוד קדום עוד יותר של מרחב סמלי, כבר במקרא, ובייחוד בפרשת מסעי. רשימת התחנות שבהן עברו בני ישראל היא ארוכה – "ויסעו מ…" "ויחנו ב…". לא מדובר כאן רק בתיעוד גיאוגרפי מקראי יבש. לשמות המקומות עצמם יש לעיתים צליל סמלי ומטאפורי: מרה; קברות התאווה; הר ההר; מדבר סין. המקומות מקבלים משמעות רגשית ורוחנית, והמסע במדבר הופך גם מסע של זהות, זיכרון, ותחילתו של גיבוש לאומי.

המסורת הזאת של הענקת משמעות לשמות מקומות ממשיכה גם בספרות, במאמר זה אבקש לעסוק בשמות ובמרחב המדומיין שברומן "הוואדי נפלש" של בועז דנון.

בועז דנון, במקצועו עובד סוציאלי, כבר פירסם ספר קודם כל שהוא כביצה (פרדס ,2021) סיפור על אשורולוג ירושלמי ביישן יוצא למסע מסוכן אחר אישה שנעלמה אחרי דייט ראשון מוצלח, ומוצא את עצמו מסובך בקנוניה עתיקה ומסתורית. הספר זכה בפרס ברנר ליצירת ביכורים ובפרס שר התרבות לסופרים בתחילת דרכם.

ספרו השני הוא הוואדי נפלש (הוצאת שתיים, 2026). הסיפור עוסק בנעמי תעיזי בת ה-90, לוחמת פלמ"ח לשעבר ואם שכולה, שיוצאת למלחמה אחרונה נגד העירייה שמאיימת להרוס את האנדרטה לזכר בנה.

המרחב המדומיין עומד במרכז היצירה יחד עם מאפיינים אחרים. הוואדי איננו רק אתר גיאוגרפי שאליו מגיעה גיבורת הספר, נעמי תעיזי, אלא זירה של מאבק בין ישן לחדש, בין טבע לעיר, בין זיכרון למחיקה.

נעמי היא אישה קשישה, אם שכולה לבן שנפל מעבר לים, במלחמת וייטנאם. הרקע שהיא באה ממנו הוא רקע של הוראת תנ"ך, ומה גם שהיא ילידת ירושלים ולוחמת פלמ"ח לשעבר, ששתי בנותיה מתגוררות מעבר לים. עם מטען עבר טעון שכזה, היא מתמודדת עם עתיד המאיים עליה ועל סביבתה הישנה והבטוחה.

דנון בורא מרחב שנשמע ישראלי מאוד, אך למעשה הוא חורג שוב ושוב מן המציאות הריאליסטית. הוא עושה זאת בעיקר באמצעות המצאת שמות מקומות ושכונות, אלו יוצרים תחושה של עולם מוכר אך גם מעוות וסאטירי. הציטוט הבא מביא את תמצית העניין: “כל השטח הפתוח […] כוסה אחרי המלחמה בשכונות ובשיכונים. רמת אלימלך, שכונת המאה, המושבה הצרפתית, שיכון החפרים, רובע המשתפי"ם, המובלעת הטבעונית, הזרובבליות ח'
ט', ושדה כובס, וקרפיף המשוררים ועוד ועוד” ². הרשימה הזאת היא הרבה יותר מתיאור אורבני יבש של מערב ירושלים; היא מעין מפת נפש וחברה. כל שם נושא מטען אירוני וסמלי, ובאמצעות יצירת מרחב מדומיין זה, מתקבלת למעשה אלגוריה על החברה הישראלית בה פועלת הגיבורה, נעמי תעיזי.

מעניין במיוחד האופן שבו דנון “שותל” בתוך השמות המדומיינים רמזים למקומות אמיתיים, כך שהקורא הירושלמי או זה המכיר את שכונות ירושלים יכול לבצע מעין משחק פענוח. "הזרובבליות ח' ט'", למשל, מהדהדות בבירור את שכונת קטמון ח'–ט', השכונות הירושלמיות הידועות גם בשם "גונן" שלא נקלט בציבור. אלא שבמקום השם "קטמון", דנון מחליף אותו ב"זרובבל", שם מקראי של גיבור תנכ"י (זרובבל בן שאלתיאל) המזוהה עם שיבת ציון ובניין
הארץ. כך נוצרת אירוניה – שכונת בלוקים אפרורית וממוספרת מקבלת לפתע הילה תנ"כית ולאומית, והפער בין החזון ההיסטורי למציאות העירונית נעשה בולט יותר.

גם "שכונת המאה" ניתנת לפענוח כרמז לקריית יובל – שכונה ירושלמית המזוהה עם בנייה מודרנית שהוקמה בשנת 1950 במלאת יובל לקרן הקיימת ישראל. כאן המחבר הופך אותה לשכונת המאה, שנבנתה במלאת מאה שנה למלחמת קרים, ומוסיף לה חזון עירוני של "המאה החדשה".

כן, דנון לא יזכיר את המקומות בשמם המפורש, ובכך ישחרר את עצמו מן החובה לריאליזם מדויק.

"רמת אלימלך" נשמע כשם של שכונה ישראלית טיפוסית, אך השם "אלימלך" יוצר הדהוד מקראי ואולי גם מסורתי-גלותי. כך נוצרת שכונה חרדית, שיש בה חלקים שלא ניתן לעבור בהם ברכב בשבת. שכונה שמייצגת ניסיון להעניק לעיר החדשה שורשים עתיקים ומכובדים.

"המושבה הצרפתית" עשויה לרמז על יוקרה אירופית מיובאת, אולי ביקורת על שכבות מבוססות המנסות לבדל את עצמן תרבותית מן הסביבה המקומית או אולי על אותו משקל של שכונות כמו "המושבה הגרמנית" ו"המושבה היוונית" הקיימים בלבה של העיר.

השמות נעשים מעמיקים עוד יותר בהמשך הרשימה. "שיכון החפרים" מציג לכאורה שכונה של אנשים פשוטים וגסים, משום שהמילה "חפרים" מזוהה כיום עם עבודות עפר, פועלים וקבלנים. אולם ייתכן שהשם נושא גם משמעות עמוקה יותר: רמז לחיילים הארץ-ישראלים ממלחמת העולם השנייה ששירתו כחפרים בצבא הבריטי, בעיקר ביוון, ורבים מהם נפלו בשבי הגרמני. דנון טומן בתוך שם שנשמע כמעט קומי, זיכרון טראומטי של דור לוחמים נשכח שקדם בכמה שנים לדורה של נעמי תעיזי, דור תש"ח. בכך "שיכון החפרים" ממחיש היטב כיצד המרחב המדומיין ברומן עשוי להפוך גם למרחב רווי היסטוריה, זיכרון והקרבה מודחקת.

"רובע המשתפי"ם" כבר נשמע כמעט דיסטופי – מקום שבו הזהות הקולקטיבית מבוססת על הלשנה, פחד' או שיתוף פעולה מפוקפק. מקום שיש לו קונוטציה מפוקפקת: אם אמש היה שיתוף פעולה נגד האויב, מחר שיתוף הפעולה יבוא נגד המדינה. זהו שם שממחיש כיצד המרחב אצל דנון הופך לזירה פוליטית ומוסרית.

"המובלעת הטבעונית" היא שם אירוני במיוחד, משום שהוא מציג סגנון חיים שלם כטריטוריה מבודדת; הטבעונות, שבמציאות היא בחירה אישית, תזונה בעלת מרכיבים מסויימים, נעשית כאן כמעט אוטונומיה עירונית.

גם "שדה כובס" נושא משמעות סמלית מעניינת. השם מהדהד מצד אחד שמות מקראיים וגיאוגרפיים עתיקים, כמובא בישעיהו, פרק ז' "ויאמר השם אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס". "כובס" מתקשר לפעולת הכביסה: ניקוי; חיטוי; והלבנה לבגדים ומצעים מלוכלכים. אפשר לראות בכך רמז אירוני לניסיון "לכבס" את המציאות, לטשטש עבר וזיכרון, או לייפות את המרחב העירוני המתחדש, למגינת ליבה של הגיבורה שמבקשת לשמר דברים מן העבר.

השדה, שמסמל בדרך כלל טבע ופתיחות, הופך למקום שעבר עיבוד וניקוי מלאכותי. בכך השם משתלב היטב באווירה הכללית של הרומן: מרחב שבו העיר החדשה מנסה למחוק, לסדר, ולעצב מחדש את מה שהיה קודם, אך מתחת לפני השטח, בוואדי הסמוי, שם נמצאים המעיין והיד לזכרו של בנה של נעמי, שנפל מעבר לים, שם ממשיכים לרחוש הזיכרון והעבר.

"קרפיף המשוררים" הוא אולי השם האירוני ביותר – שטח סגור, מגודר, מצומצם, המיועד כביכול לאנשי רוח. השירה, שאמורה לייצג חופש, דרור, דמיון, ומעוף ללא הגבלה, נכלאת בתוך "קרפיף".

כפי שציינתי בהקדמתי, באמצעות המצאת השמות הללו דנון משתחרר מן החובה לתאר עיר מסוימת באופן מדויק. אילו היה כותב על השכונות קריית יובל, קטמון ח' ט', או בית וגן, בשמותיהן המפורשים, היה כבול למציאות מוכרת ולציפיות ריאליסטיות. ההמצאה מאפשרת לו להפליג למחוזות אחרים, חופשיים יותר.

העיר ב"הוואדי נפלש" איננה מקום ספציפי אלא ייצוג של ישראליות מתפוררת ומפוצלת. הקורא מזהה את ההדהוד למציאות, אך בה בעת מבין שהוא נמצא בעולם ספרותי עצמאי, כמעט חלומי. המרחב המדומיין איננו נבנה רק באמצעות שמות המקומות אלא גם דרך השפה כולה. דנון כותב בעברית המשלבת לשון מקראית, תחביר ארכאי, סלנג ישראלי, ושפה ביורוקרטית. השילוב הזה יוצר תחושת הזרה תמידית. כך למשל מופיע המשפט: "'מה זה שונרים?', שאל, עדיין בחיוך חושף שיני חשיש צהובות. 'נו הכלים ההנדסיים'…" ³ (ע' 265). המילה "שונרים" נשמעת כמעט תלמודית, אך למעשה היא חלק משיחה יומיומית, מחוספסת, וגסה.

החיכוך בין הסגנונות הלשוניים בורא עולם שאיננו יציב; הקורא נע כל הזמן בין תחושת עבר לבין מציאות ישראלית עכשווית מפרקת ומפורקת. בכך מזכיר דנון את עגנון, שגם אצלו הלשון יוצרת עולם שלם. אולם אצל עגנון הסגנון המיוחד משרת לעיתים קרובות נוסטלגיה, הזמנה לפרשנות, או רצון לשמר עולם יהודי אבוד, בעוד שאצל דנון היא משמשת גם כלי סאטירי ולעיתים אפילו אפוקליפטי. השפה איננה רק יפה או פיוטית, אלא מזמינה, מזמינה את הקורא להיכנס לעולם, ומכאן למרחב, שבו המציאות עצמה איבדה יציבות.

גם קולה של המספרת, נעמי תעיזי, תורם לעיצוב המרחב המדומיין. נעמי נושאת מטען לשוני עשיר המכיל בחובו ידע של אישה קשישה, עתירת שנות דיבור, מה גם שהיא מורה לתנ״ך ולוחמת פלמ״ח לשעבר, כך שהעברית שלה ספוגה בזיכרון היסטורי ובמקצב מקראי. כאשר היא אומרת: "על הצעתך להעתיק את היד שעשיתי ליואל, למקום אחר בעיר אענה במשפט אחד: אתם באתם בגבולי, לא אני באתי בגבולכם" (ע' 54). המשפט נשמע כמעט כנבואה תנ"כית. הגבול כאן איננו רק גבול פיזי אלא מעבר לזה, הוא מישור לימינאלי של גבול, זהות, זיכרון, ושייכות. נעמי חשה שהעולם החדש פלש אל עולמה הישן והטביע אותו, והמאבק על הוואדי נעשה מאבק על עצם האפשרות לזכור, לשמר משהו בתוך כל המרחב המאיים הזה.

כן, המרחב המדומיין אצל דנון עשוי להיות גם מרחב של איום, של טראומה. העיר החדשה מכסה את "השטח הפתוח", עוד רגע היא תבלע את הוואדי ותמחק את "כבשת הרש" של העבר. השמות החדשים והשיכונים החדשים מייצגים לא רק התפתחות עירונית אלא גם אובדן.

דווקא משום שהמקומות מומצאים, הם יכולים להכיל בתוכם זיכרונות קולקטיביים רחבים יותר המתאימים לימינו: מלחמות; שינויי אוכלוסייה; התפוררות של אידאולוגיות; והפיכת החברה הישראלית לשבורה ושבירה.

עם זאת, לצד ההישגים האסתטיים של הספר, ניתן גם למתוח ביקורת על סגנונו. השפה הארכאית והעמוסה לעיתים מכבידה על הקריאה. יש רגעים שבהם נדמה שהעיסוק בלשון ובמשחקי הסגנון בא על חשבון זרימת העלילה. אודה כי לא כל קורא יצליח להתחבר לעברית התנ"כית-הגרוטסקית של נעמי, ולעיתים הקריאה דורשת מאמץ, תלוי ברמת העברית של הקורא. אולם גם הקושי הזה קשור באופן עמוק לפרויקט הספרותי של דנון – העולם המתואר הוא עולם מפורק ומנוכר, ולכן גם השפה עצמה אינה יכולה להיות חלקה, זורמת ופשוטה.

למרות מקוריותו של הרומן, נדמה כי "הוואדי נפלש" לא זכה לפרסום הראוי לו. הדבר מפתיע במיוחד משום שמבחינה פרוזאית ואסתטית עומדת לפנינו יצירה יוצאת דופן בנוף הספרות העברית העכשווית. דנון מצליח לשלב פיוט, סאטירה, פוליטיקה, ודמיון לשוני, באופן נדיר מאוד. אולם בעולם הספרות בן זמננו, איכות ספרותית לבדה איננה מספיקה תמיד כדי לייצר נוכחות ציבורית. ללא מנגנון יחסי ציבור חזק ומשומן או "אימפקט" תקשורתי, גם יצירות מרשימות עלולות להישאר בשוליים, או במדף הספרים האחורי של "סטימצקי" או "צומת". לכן זהו תפקידנו, הקולגות הספרותיות, לתת ליצירות כאלו תהודה.

בסיכומו של דבר, "הוואדי נפלש" ממשיך מסורת ארוכה של מרחבים מדומיינים בספרות העברית, מן המקרא, דרך שלום-עליכם ועגנון, ועד א"ב יהושע, אך מעניק לה צורה חדשה, ישראלית, סאטירית, ולעיתים כמעט דיסטופית. באמצעות שמות מומצאים, שפה משולבת, וקול מספר ייחודי, בועז דנון בורא מרחב ששמות שכונותיו אינם קיימים בשום מפה ממשית. אך דווקא משום כך מצליחה יצירתו לשקף באור חד את המציאות הישראלית עצמה.

ראו גם

האזינו לשיחה עם בועז דנון על ספרו "כל שהוא כביצה".