כמי שצולל לא מעט לעולמות הפרוזה והדרמה, לא ציפיתי שדווקא ספר עיון מחקרי, מהסוג שמונח בדרך כלל על המדף האקדמי הכבד, יגרום לי להרגיש כאילו אני קורא את אחד הרומנים המשפחתיים הסוערים והכואבים של השנים האחרונות.
"מעולם לא טסתי לחו"ל. לא תגידי שבזבזתי על מותרות. זה הכול נטו אוכל ותשלומי משכנתא לילדים", כך מתארת מורן (שם בדוי) את הרקע לעבירה הכלכלית שביצעה. המילים הפשוטות האלו, שפותחות את ספרה של ד"ר ספיר כלפון, "לגמרי נורמטיבית: עברייניות צווארון לבן בישראל" (הוצאת פרדס, 2026), הן יריית הפתיחה למסע מרתק שחושף את הקרביים של הפשיעה הנשית בישראל.
במשך שני עשורים, ד"ר כלפון לא רק אספה נתונים; היא נברה בפסקי דין, צללה לחומרי חקירה אפלים, וערכה ראיונות עומק עם נשים וגברים שחצו את הקווים. התוצאה היא ניתוח אמפירי קר, אבל כזה שספוג בדם, יזע, ודמעות של חיים שהתפרקו.
השאלה שעומדת במרכז המחקר היא פשוטה כביכול, אך התשובה עליה מורכבת ומטלטלת – למה אישה נורמטיבית, אמא, בת זוג ואשת קריירה, מחליטה יום אחד למעול באמון, לזייף או לגנוב?
המניע האלטרואיסטי: כשהפשע הופך ל"חובה משפחתית"
אחד החידושים המרכזיים בספר, שגרם לי לעצור לרגע ולחשוב, הוא סוגיית המניע. בעוד שהנרטיב המקובל על עברייני צווארון לבן מצייר דמות של גבר חמדן שרודף אחרי הדירה הבאה במגדל יוקרה או המכונית הנוצצת, אצל הנשים התמונה שונה בתכלית. בקרב הנשים שרואיינו למחקר, המניע הוא כמעט תמיד אלטרואיסטי – דאגה לרווחת המשפחה. מדובר בנשים שחשות שעול הקיום של התא המשפחתי מונח אך ורק על כתפיהן. הן לא גנבו כדי לחיות חיי פאר, אלא כדי להציל את הבית מקריסה, כדי לשלם חובות של הילדים, או כדי לממן טיפול להורה חולה.
השיפוט המוסרי שלהן הוביל אותן למסקנה הפרדוקסלית שהדרך היחידה להגן על המשפחה היא לבצע עבירה פלילית. הן ראו בעצמן "מגינות" ולא "פושעות". הפער המגדרי הופך לפיקנטי ואף מקומם ככל שמעמיקים בטקסט. הנשים במחקר העידו על תחושות של "מבוי סתום" בשוק העבודה התובעני. חלקן טענו בגלוי שאילו היו גברים, הדרך שלהן להצלחה כלכלית הייתה קלה יותר, והן לא היו נדחקות לפינה שבה המרמה נראתה כמו האופציה היחידה.
אבל הנקודה המרתקת באמת היא מה שקורה אחרי שהמעשה נחשף.
בחדר החקירות ובין כותלי בית המשפט, הנשים מתייסרות בחרטה עמוקה, בוטה, ובלתי סלחנית כלפי עצמן. הן רואות במעשה שלהן כישלון אישי ומוסרי טוטאלי.
לעומתן, הגברים במחקר הציגו תמונה הפוכה – אמנם הם הביעו חרטה, אך היא הייתה מהולה בסלחנות עצמית ובחמלה. הגבר נוטה לראות בעצמו קורבן של הנסיבות או של המערכת, בעוד האישה רואה בעצמה את מי שהחריבה את עולמה במו ידיה.
הטרגדיה הנשית מקבלת משנה תוקף דרך מה שכלפון מכנה "תפיסת הזהות הקורבנית-מגדרית". כשהאישה עומדת למשפט, היא לא רק אשת מקצוע שנלחמת על חפותה; היא בראש ובראשונה אמא. מבחינתה, הכניסה לכלא היא לא רק אובדן חירות אישי, אלא קריסת הבית. היא חשה שתפקידה המהותי ביותר – הגנה על ילדיה מפני תוצאות מעשיה – נכשל כישלון חרוץ.
מאחורי הסורגים: אשליית הטיפול אל מול המציאות הקשוחה
גם התיאורים של החיים מאחורי הסורגים בספר הם חומר גלם משובח לדרמה קולנועית. הנשים שכלפון פגשה בבית הסוהר 'נווה תרצה' – בית הסוהר היחיד לנשים בישראל – הן לעיתים קרובות אסירות "חזקות". אלו נשים משכילות, בעלות חוסן נפשי וחברתי, שבתוך הכלא הופכות לעוגן עבור אסירות אחרות. הן מרצות את עונשן באגף 'סביון', המיועד לנשים נקיות מסמים, מה שרק מחזק את התחושה הסובייקטיבית שלהן שהן נשים נורמטיביות שפשוט נקלעו בטעות לעולם הפשע. הן משתמשות בכישוריהן כדי לסייע לאחרות, ובכך מנסות לשמר שמץ של זהותן הקודמת בתוך המציאות המדכאת של המאסר.
אך כאן נחשף האבסורד המערכתי המכעיס ביותר: בעוד שגברים עברייני צווארון לבן מופנים לרוב לכלא 'חרמון' – מוסד המופעל כקהילה טיפולית, עם דלתות עץ, ללא אזיקים, ודגש עצום על שיקום מותאם – הנשים בנווה תרצה חשות שהן נופלות בין הכיסאות. הן מדווחות על הליכי שיקום בירוקרטיים וקרים שאינם נוגעים בשורש המצוקה שלהן. רוב המרואיינות הביעו תחושות שליליות לגבי היעילות של הליכים אלו, וטענו כי מדובר במפגשים שנועדו למטרות רישומיות בלבד.
הן לא זקוקות לעוד מפגש עם עובדת סוציאלית שתסמן "וי" בטופס; הן משוועות לעזרה מקצועית מאנשי טיפול בתחום בריאות הנפש כדי לאסוף את השברים של ההתפרקות שחוו עם תום ההליך הפלילי.
בעוד הגברים ב'חרמון' מעידים כי קיבלו כלים מהותיים שסייעו להם להשתלב בחזרה בקהילה, הנשים יוצאות לחופשי עם תחושה שהן עדיין לבד במערכה, ללא הכלים וההכוונה להם היו זקוקות באמת.
ד"ר ספיר כלפון כתבה ספר שהוא מסמך אנושי נוקב. היא לא עושה הנחות לעברייניות, אך היא מעניקה להן פנים, קול, והקשר חברתי, שאי אפשר להתעלם ממנו. היא מזמינה אותנו, הקוראים, להסתכל במראה ולשאול: האם מערכת החוק והשיקום שלנו עדיין תקועה בתפיסות מיושנות? האם אנחנו שופטים נשים על פי סטנדרטים מוסריים כפולים?
"לגמרי נורמטיבית" הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין במארג העדין שבין מגדר, כוח, והישרדות בחברה הישראלית. זהו ספר שגורם לך להבין שבין "הנורמטיבי" לבין "הפלילי" מפריד לפעמים רק קו דק מאוד של ייאוש משפחתי.
מדובר בתרומה משמעותית לשיח הציבורי, כזו שמכריחה אותנו לבחון מחדש את המושגים הכי בסיסיים שלנו על פשיעה ועונש.
