לזכור ולהזכיר את וילנה של פעם: הסופר אברהם קרפינוביץ' ווילנה היהודית של פעם    

חוקר ספרות היידיש ד"ר מרדכי יושקובסקי מספר על סופר היידיש אברהם קרפינוביץ' ועל וילנה שלפני השואה.

המערכת

החיים מפגישים כל אחד מאיתנו עם מאות אנשים. המיסטיקנים טוענים שאף אדם שמופיע בדרכנו אינו מקרי, אלא "מורה" שנשלח מכוחות עליונים כדי ללמד אותנו דבר מה ולגרום לנו להגיע למסקנות חשובות כלשהן. כך או אחרת, מתוך המספר העצום של אנשים שאנו פוגשים בחיים, רק יחידים נשארים בזיכרון ובלב, כאלה שאנו נושאים איתנו לאורך כל מסע חיינו, שאנו זוכרים באופן בולט במשך שנים רבות, אפילו לאחר הסתלקותם לנצח. ואנו לא מפסיקים להודות לאלוהים ולגורל על כך שהפגישו אותנו עם אנשים אלו.

גם אני זכיתי לפגוש יחידים כאלה, שהאירו את חיי בחוכמתם, בהומור שלהם, בבקיאותם ובראייתם הנבואית.

אחד מהם היה הסופר שכתב ביידיש אברהם קרפינוביץ'. במשך כמעט חמש עשרה שנה הייתי קשור אליו קשר הדוק. עבדתי כמזכיר כללי של המועצה העולמית לתרבות יידיש, וקרפינוביץ' היה סגן יו"ר המועצה. היינו נפגשים כל כמה ימים ומבלים שעות ארוכות בשיחות על נושאים שונים, נהיינו חברים טובים. עשרות פעמים ביקרתי בביתו של קרפינוביץ' ברחוב סוטין בתל אביב.

כל מפגש עם אברהם לא היה סתם שיחה. זו הייתה מעין הצגת תיאטרון של שחקן יחיד, שריגשה וגרמה לצחוק, ובעיקר, הביאה להבנה עמוקה יותר בנושאים רבים. הוא אכן הסתכל על החיים כעל משחק תיאטרלי מרהיב, וחזר ואמר שכל יום הוא רק הצגת בכורה, שלעולם לא תשוחק שוב. לא פעם הוא הרגיע את הלהט הצעיר שלי ואת כעסי על אנשים ומוסדות שונים שפעלו אז בעולם התרבות היהודית. בקולו השקט ועם חצי חיוך תמידי על פניו היה אומר: "אתה צריך ללמוד להסתכל על הכל במבט מצמצם. אז הכל מקבל את הפרופורציה הנכונה וחוזר למידותיו האמיתיות. מה שנראה לך היום כבעיה גרנדיוזית, מיד מתקטן ואינו מאיים כל כך, ומחר כבר תשכח מזה לגמרי".

כן, קרפינוביץ' היה מאותם אנשים נדירים, שרק עצם הימצאותם לידם גרמה לך להרגיש שאתה הופך קצת יותר חכם וקצת יותר טוב.

אגב, זיקתו לתיאטרון לא הייתה מקרית. הוא היה טוען בצחוק: "אמי ילדה אותי מאחורי הקלעים". אביו, משה קרפינוביץ', היה מנהל התיאטרון העממי היהודי בווילנה, ובין כותלי התיאטרון העביר אברהם את ילדותו ונעוריו. למעשה, כל המשפחה הייתה ספרותית-תיאטרלית. שני אחיו, דוד ומלך, היו עיתונאים, אחותו ריטה הפכה לשחקנית תחילה במוסקבה, אחר כך באמריקה, והוא, אברהם, לא היה סתם סופר יהודי. הוא נכנס לפנתיאון ספרות היידיש כמתעד ומנציח של וילנה יהודית שלפני השואה. משנת 1949 הוא התגורר בתל אביב, כל השנים היה גאה מאוד בעבודתו כמנהל האדמיניסטרטיבי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אך עד יומו האחרון נשם את וילנה – עיר הולדתו. לעיר זו הקדיש שישה ספרים וסיפורים רבים. בכל צעד ושעל היה חי את וילנה, אפילו עשרות שנים לאחר שנפרד מהעיר הזו. בשיחה היה תמיד משווה את המציאות העכשווית ואת בני דורו לדמויות מאותה וילנה שנשארה עבורו בלתי נשכחת. את הכמיהה לווילנה שלו, שחיה רק בזיכרונותיו, נשא עמו עד יומו האחרון.

בסוף הספר "הייתה, הייתה פעם וילנה" [1] כתב קרפינוביץ': "אל נא ישאלונו הלא וילנאים את הוילנאים, מדוע אנו פונים בעקשנות כה רבה לעיר הולדתנו. הם אינם יכולים להבין, שכמיהתנו אינה קשורה כלל לחלום לשוב לשם… אפילו הנוף שם אינו אותו הדבר. לוילנה אפשר לבוא רק לקברי אבות, כי העיר היא למעשה בית קברות של כל יקירנו וקרובינו. זה מה שנשאר מעירנו האהובה. אז למה אנו פונים, אם לא לבתים ולרחובות המוכרים? אנו פונים בכמיהתנו ל-מענטש (אדם)! לכל אלה שצבעו את חיינו בווילנה בצבעים ססגוניים, מגוונים. אנו נזכרים בדמעה בעין בכל הדמויות יוצאות הדופן, בכל עתירי הדימיון, בעלי החלומות, אשר איפשרו לנו לא לטבוע במציאות הקשה של יום-יום, במאבק על קיומנו הצנוע וסחפו אותנו לעולמות יפים ונעלים יותר. לו היינו צריכים להזכיר את כל אלה, אשר בווילנה שחו על כנפי דמיונם, בעוצמה רבה יותר משישחו מחוף אחד של נהר הוויליה אל האחר, לא יספיקו לוחות שיש לחרוט את שמותיהם".

האמת הצרופה היא, שהן במוסקבה והן כאן, בישראל, חייתי ועבדתי בקרב סופרי יידיש, אלא שעד היכרותי עם קרפינוביץ' לא נתקלתי בגעגוע כה פרטי, מפורט ומתאפיין במסירות-נפש אחרי עיר הולדת ודמויותיה.

מובן מאליו, שכל סופרי יידיש פנו בדרך הטבע במחשבתם וברגשותיהם אל העבר. כולם תיארו את הערים והעיירות של ילדותם וצעירותם, אך עבור קרפינוביץ' הייתה וילנה משהו יותר מעיר הולדתו, משהו חשוב הרבה יותר מהמקום שבו בילה את שנות ילדותו ונעוריו. היא הייתה עבורו מעין היכל, שבו נאספו לא רק זכרונותיו, אלא גם תפילותיו ובקשותיו, חלל האסוציאציות שלו, דמיונו ותשוקתו הרוחנית, וכן החלומות של הדור שלו שלא התממשו. דבר אחד היה מפליא אותי בו, והוא, שרוב הדמויות שתיאר היו רחוקות מאנשים נורמטיביים. סיפוריו שופעים בגנבים יהודים, פושעים, נשות רחוב, משוגעים, קבצנים, כל מיני תימהוניים בעלי הרגלים וחלומות מוזרים. במהלך אחת משיחותינו שאלתי אותו בחצי רצינות – חצי צחוק: "אברהם, מדוע אינך מתאר אנשים רגילים ונורמליים? מדוע נמשך דווקא אל השוליים הללו של יהדות וילנה?"

אז התעכב קרפינוביץ' לרגע והגיש תשובה ממצה, שזכורה לכל חיי: "אתה מבין, עבודתי הייתה במשך שנים רבות קשורה לקונצרטים הערביים של התזמורת הפילהרמונית. הקונצרטים הללו הסתיימו מאוחר מאוד. הקהל היה יוצא מלא התלהבות מהמוזיקה הנפלאה והמוזיקאים המבריקים, ואני הייתי נשאר זמן מה בהיכל התרבות ומסדר עניינים אדמיניסטרטיביים שונים. מאוחר בלילה הייתי מכבה את האור בהיכל התרבות, הולך ברגל הביתה, וצלילי המוזיקה עדיין הדהדו באוזניי. בבית הייתי מוריד את החליפה והעניבה, מכניס את רגליי לנעלי בית, מתיישב ליד שולחן הכתיבה, ובבת אחת הייתי יורד מתל אביב של מעלה אל וילנה של מטה, שעלתה לעד למעלה. הייתי יורד אל התחתית של וילנה, אל המרתפים החשוכים והבקתות העקומות, מתאר את העוני היהודי, את העולם התחתון, כי הרגשתי שאם לא אני אספר עליהם, איש לעולם כבר לא יזכיר אותם…"

על כך שאלתי שוב: "אבל מדוע חשוב לך דווקא לזכור אותם – את העולם התחתון וכל מיני משוגעים וקבצנים?", ואברהם המשיך:

"כי הבור בפונאר השווה את כולם. שם כולם היו שווים. סופר ומדען, אך גם גנב ואשת רחוב נפלו לאותו בור. את ספרי הסופר הזה יקראו, את המדען יזכרו, אך את הגנב ואת הפרוצה איש לא יזכור. לכן אני רוצה להנציח את אלה שנשכחו, כי גם הם היו חלק מעמנו. אולי בעוד עשרות שנים יפתח סטודנט או חוקר כלשהו את ספרי, ולעיניו יקומו תחיית המתים חבורת נשמות יהודיות, אכן נשמות תועות, אך גם הן היו חלק בלתי נפרד מהפנורמה היהודית הוילנאית, והן הלכו בשחיטה הנאצית אל המוות יחד עם כל שאר יהודי וילנה".

אני זוכר שהתשובה הזו זיעזעה אותי אז, אך גם העלתה מחשבה מעניינת על כך, שסופר כמו אברהם קרפינוביץ', למעשה ביצירתו, המבוססת על תיאור פרטני של "אלה שלא ייזכרו", הולך בעקבותיהם של הקלסיקונים שלנו, של כל השלושה [2], אשר במסירות רבה וביראת כבוד התמסרו דווקא ל-"קליינע מענטשעלעך" (אנשים קטנים) עם דאגותיהם וצרותיהם הגדולות. בדיוק כפי ש-י.ל. פרץ כתב בשירו הקצר אך החותך [3]:

                                            אנשים קטנים, אנשים זעירים,

                                            קללתם, ברכתם,

                                            שבחם, צעקתם,

                                            בקשתם בבכי,

                                            חריקות בשיניהם, –

                                             הכל זוטות

                                             אבק קל,

                                             לזבוב החלש אינו משא!

                                             והזמן ללא מנוחה, ללא חלודה

                                             מרחף על כנפיים ענקיות מפלדה…

מזלי היה כנראה בכך, שלא רק קראתי את סיפוריו של קרפינוביץ' על "אותם האנשים", אלא גם שמעתי אותו מספר אותם לא פעם בעצמו, בסגנונו התיאטרלי המיוחד, עם האינטונציה האותנטית, עם חצי החיוך התמידי על פניו. לכן אולי הגיבורים הרבים של סיפוריו הפכו עבורי ליותר מסתם דמויות ספרותיות. הם התיישבו בזיכרוני כדמויות חיות "עם קללתם, ברכתם, בקשתם בבכי, חריקות בשיניהם…"

בשנת 2004 נפטר אברהם קרפינוביץ'. עזיבתו לנצח הציבה למעשה נקודה עצובה על הפרק המבריק של יצירה ספרותית מהותית ביידיש בתל אביב. עברו מאז עשר שנים, ובשנת 2014 החליט הקונגרס היהודי העולמי להקים מרכז בינלאומי לשפה ותרבות יידיש. לא התלבטו זמן רב בשאלה היכן ימוקם מרכז היידיש החדש, והוחלט, שמבחינה היסטורית מוצדק ביותר שהמרכז יימצא בוילנה, בירושלים דליטא. מוניתי כמנהל האקדמי של המוסד שהוקם זה עתה.

כך, בחודש אפריל 2014, הגעתי לראשונה לווילנה.

תחושה עזה, שמעולם לא חוויתי בשום מקום אחר, אחזה בי אז. כשהגעתי לעיר בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בבירור שאני מכיר את העיר הזו היטב. כמעט ולא הייתי צריך להסתכל במפה. הרחובות נראו מוכרים לגמרי, וברגע שתירגמתי לעצמי את שמות הרחובות הליטאיים המודרניים לשמות הפולניים הישנים, הרגשתי בבית. שוטטתי שעות ארוכות בעיר, הולך כאילו במין ערפל. מול עיניי היו אנשים מודרניים וחנויות אופנתיות, אך בדמיוני ראיתי לפתע את אותה וילנה, עירו של קרפינוביץ', על כל פרטיה, על טיפוסיה הבלתי נשכחים. אחזה בי תחושה נדירה של פיצול, של דואליות. העיניים ראו עיר אירופאית מודרנית יפה עם תושבים עכשוויים, עם כל הסימנים של המאה ה-21, ובדמיון רץ סרט ישן בשחור-לבן עם אותם רחובות ואותם בתים, אך מלא ביהודים עם זקנים, לבושים בקפוטות שחורות, ונשים עטופות בצעיפים ושכמיות. ה"סרט" היה אילם, כי לא נשמעה משום מקום אף מילה ביידיש, לה על פי זכרונותיו של קרפינוביץ', היה פעם בווילנה כוח כה רב, עד שאפילו לא-יהודים ספגו לתוכם את צליליה.

כך, כששוטטתי בווילנה, עיכלתי לפתע את העובדה שבכל סיפוריו נהג אברהם לציין את הכתובות, שמות רחובות ומקומות שונים בעיר, ובאותו רגע הצטערתי מאוד שלא שאלתי אותו בזמנו, האם עשה זאת בתת-מודע, בכוונה, או שזה היה פשוט חלק מסגנונו. אך דווקא פרט קטן זה איפשר לי מאוחר יותר להעביר עבור מאות משתתפים בסמינרים לתרבות יידיש, שהתקיימו במרכז הבינלאומי ליידיש, "הרצאות מטיילות" על-פי סיפוריו של קרפינוביץ'.                                                               

אז, באפריל 2014, במהלך ביקורי הראשון בווילנה, יצאתי מהמלון "קונטי" ישר לרחוב זאוואלנה לשעבר (היום פּילימו), וכשהייתי בפינת רחוב סטפנסקה, עלתה מיד בזיכרוני דמות מסיפורו של קרפינוביץ'. על הפינה הזו נהג לעמוד במשך שנים יהודי עם משקפיים שחורים. כך היה עומד זמן רב עד שמישהו היה לוקח אותו ביד ומעביר לצד השני של רחוב זאוואלנה. לאחר מכן היה מבקש שיעבירו אותו בחזרה. ונותר לווילנה סוד, האם היה היהודי באמת עיוור, או שפשוט התגעגע לחום של יד אדם.

משם המשכתי לאורך זאוואלנה, עד שהגעתי לפינת רחוב גדנסקה (היום איסלנדיוס) ונזכרתי ששם היה משרדו של הדוקטור המפורסם יעקב ויגודסקי – פעיל ציבור מוכר. בליטא העצמאית היה שר לענייני יהודים, ולאחר מכן חבר בסיים הפולני. באוגוסט 1941 הוא נרצח על ידי הנאצים בכלא לוּקישקי. אך מלבד כל התפקידים הציבוריים, הוא היה בווילנה קודם כל רופא אהוב ונערץ, תקופה מסוימת ניהל בית חולים יהודי. קרפינוביץ' סיפר שהעניים של וילנה החשיבו את ויגודסקי ליהודי קדוש, כי הוא קיבל חולים עניים ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, ללא תשלום.

פעם באה אליו אישה מבוגרת ענייה ורצתה להראות לדוקטור ויגודסקי שהיא "קולטוראַלנע" (תרבותית). היא החלה לדבר איתו בפולנית שבורה. הרופא החליט להקל עליה ואמר: "יהודייה יקרה, אם לא תפסיקי לדבר בפולנית, תצטרכי מיד לרוץ לרופא שיניים, והוא כן לוקח כסף". האישה חשבה רגע, עברה ליידיש והחלה למנות את מחלותיה: "אוי, דוקטור, בריאות על ראשך, שלא נצטרך אותך. הראש מסתחרר לי, העיניים לא רואות, באוזניים מזמזם לי, הידיים והרגליים כואבות לי", ולאחר כל הרשימה הוסיפה: "וגם בעצמי אני לא מרגישה טוב". דוקטור ויגודסקי הקשיב לה וענה בבדיחות: "נו, את רואה כמה יפה אפשר לחלות ב "מאַמע-לושן".

סיפור נוסף, הקשור לדוקטור ויגודסקי, הפך מוכר בווילנה.

זליג בעל-טובה היה ראש המאפיה היהודית של וילנה, ה"אבא" של הגנבים היהודים. כאשר אשתו עמדה ללדת בלילה חורפי קר במיוחד, שלח זליג כרכרה להביא את דוקטור ויגודסקי, היה בטוח שהוא לא יסרב. לפתע, בזמן שהרופא ירד מהכרכרה, התקרב מישהו בריצה והוריד מראשו של הדוקטור את כובע הפרווה היפה שלו. כשזליג ראה את הרופא, שנכנס לביתו ב"גלעזער-גאַס" (רחוב הזגגים, היום סטיקליו) כשהוא רועד ומכחיל, ללא כובע, הוא הבין מיד מה קרה ושלח זוג "קולגות" שלו להביא את הגנב. תוך דקות ספורות הביאו את הגנב עם הכובע, וזליג שאל: "דוקטור, אמור – לכמה חתיכות תרצה שנחתוך אותו?". דוקטור ויגודסקי התחנן: "אל תעשו לו דבר, אני רק מבקש, שיחזיר לי את הכובע וזהו". אז ענה זליג: "טוב, דוקטור, בכלל תסלח לו, הוא לא גנב וילנאי, הוא בא מבחוץ. לו היה יודע מי אתה, לעולם לא היה מעז להתקרב אליך".

"לא רק דרכי האל נסתרות, אלא גם הדרכים והעיקולים של ההיסטוריה היהודית נסתרים", חשבתי אז – כאן, בווילנה, כל פינה נושמת את שמו של דוקטור יעקב ויגודסקי. ידו הייתה בכל מה שקשור לקהילה היהודית המקומית, והוא נפל על קידוש השם כקדוש יהודי מידי הרוצחים הנאצים. מי ידע, שבתו אלכסנדרה ברושטיין תהפוך במוסקבה לסופרת רוסית ידועה, ושנכדתו נדז'דה נדז'דינה, שגם היא ילידת וילנה, תהיה רקדנית דגולה, מייסדת ומנהלת רבת השנים של הלהקה הכוריאוגרפית הרוסית המפורסמת בעולם "בריוזקה", אשר הפכה לחלון הראווה הרשמי של התרבות הרוסית.

בצד השמאלי של רחוב זאוואלנה נמצא היום גן ציבורי. נדמה לי שבמקומו היה לפני המלחמה שוק עצי הסקה, ומאחוריו שוק הדגים. דווקא שם התרחש סיפור רומנטי יהודי נפלא, שאברהם קרפינוביץ' הקדיש לו את שני סיפוריו – "דער פאָלקלאָריסט" (הפולקלוריסט) ו"חנה-מערקע פון די פיש" (חנה-מרקה מוכרת הדגים). ב-YIVO – המכון  היהודי המדעי, שהוקם בווילנה בדיוק לפני מאה שנה, בשנת 1925, עבד חוקר פולקלור רובינשטיין, אדם אינטליגנטי ומשכיל , שהקדיש את חייו לעבודתו כחוקר ואספן של הפולקלור היהודי. רובינשטיין היה בעל מום, רגל אחת הייתה קצרה מהשנייה. כשהגיע בעבודתו לפרק הברכות והקללות, עם הברכות הוא סיים בקלות יחסית, אך אדם אינטליגנטי כמוהו היה מעט מרוחק מהעניין של קללות. הוא החל לשאול, היכן יוכל לאסוף קללות, וקיבל עצה: "לך לשוק הדגים. שם יש סוחרת בשם חנה-מרקה. היא נושאת את התואר הבלתי רשמי 'הקללנית הטובה ביותר בכל וילנה'. לא תצטרך לחפש אותה אפילו. תשמע אותה כבר". ומכל הפרויקט האקדמי הזה התפתח סיפור אהבה. חנה-מרקה התאהבה ברובינשטיין, וקרפינוביץ' תיאר את הסיפור הזה בחום רב, בהומור הנוצץ שלו, וכמובן, לא שכח להכניס רשימה של "פנינים מפיה של חנה-מרקה" – קללות וילנאיות עסיסיות, שכל אחת מהן מעוררת לא עלבון חלילה, אלא פרץ צחוק קולני.

בהמשכי לשוטט בווילנה, הגעתי עד רחוב לודוויסרסקה (כיום – לייקלוס), ולנגד עיניי הופיע אותו בניין, שעליו שמעתי מאברהם אינספור זיכרונות. כאן שכן התיאטרון העממי היהודי, שנוהל בידי אביו, משה קרפינוביץ', אשר נספה בפונאר. על הבניין הייתה קבועה לוחית זיכרון, שאברהם הציב וחשף בטקס חגיגי בעת ביקורו בווילנה בשנת 1995.

והנה "דייַטשע-גאַס" (הרחוב הגרמני – ווקיצ’ו). כיום עומד שם בניין שנבנה לאחר המלחמה בסגנון סטליני. אך דווקא שם הייתה הכניסה ל"שול-הויף" (חצר בית הכנסת), עליה קראתי ושמעתי כל כך הרבה סיפורים. שם עמד הרי בית הכנסת הגדול, וסביבו שלושה-עשר בתי תפילה ובתי מדרש "מקצועים". שם שכנה גם ספריית סטראשון המפורסמת. בחצר זו התרחשה הדרמה, שלה העניק קרפינוביץ' את השם “הנביא האחרון של וילנה”.

שנים רבות לפני המלחמה נהג הרב איסרסון, אשר לפי קרפינוביץ' “הרהיטים בראשו זזו ממקומם”, לעמוד על מדרגות בית הכנסת הגדול ולצעוק ולזעוק: “יהודים, ברחו מהר ככל האפשר — חורבן עומד לבוא עליכם!” כולם סובבו אצבע על הרקה ואמרו ברחמים:  "אַ משוגענער" (משוגע)…
אבל מי כן האמין לו? — משוגעי וילנה. הם נהגו לשהות דווקא בחצר בית הכנסת, והם בחרו באיסרסון לנשיאם… ובעקבות הסיפור הזה נסה להבין מי המשוגע ומי הנורמלי…

פעם שאלתי את קרפינוביץ' מדוע אינו רוצה להעביר את גיבוריו לישראל, שימשיכו כאן את חייהם, במדינה היהודית. על כך השיב: “בווילנה, ב"דייַטשע גאַס" ליד הכניסה לחצר בית הכנסת, ישבה במשך שנים ארוכות קבצנית. לפי קולה אפשר היה לכוון שעון. בדיוק בשמונה בבוקר הייתה מתחילה לצעוק: "יהודים, תנו נדבה — שאלוהים יעניק לכם מחלה קלה ורופא טוב". היא הייתה חלק מהפנורמה הוילנאית. כל אחד נתן לה משהו — אם לא כמה גרושים, אז לחמנייה או כמה תפוחי אדמה. תאר לך שאני מושיב אותה ליד בניין העירייה בתל אביב — מי ישים לב אליה? את מי היא תעניין כאן? הטיפוסים הווילנאיים ההם אינם נדבקים כאן…”

כך הרגיש קרפינוביץ', ובספרו “הייתה הייתה פעם וילנה” כתב: “פעם רציתי באמצעות כתיבתי להציב את דמויות וילנה ברחובות תל-אביב — ולא הצלחתי. כל אלה שאנו, בני וילנה, זוכרים בחיוך, שייכים לשם — לשניפישוק, לסופיאניקס, לסימטה של גיטקה-טויבה, ל"דייַטשע-גאַס" ולחצר בית הכנסת שבראשו. לא הצלחתי להשתיל באדמת ארץ ישראל הלוהטת אפילו רסיס אחד של וילנה”.

אף על פי כן, כאן, בישראל, לא פעם נתקלתי בהדים מאותה וילנה שקרפינוביץ' תיאר בסיפוריו. פעם, כאשר אברהם ישב במשרדי המועצה העולמית לתרבות יידיש — כנראה שזה היה בשנת 1995 או 1996 — התקשרה אשתו שרה והודיעה לו שאדם דובר רוסית, עולה חדש, השאיר מספר טלפון וביקש שקרפינוביץ' יחזור אליו. לנגד עיניי אברהם התקשר מיד למספר הזה, ובשיחה ברוסית קבע פגישה עם האיש.

כעבור יומיים חזר למשרד והקריא את סיפורו החדש, “הכול למען וילנה”, שבו תיאר את פגישתו בבית קפה עם אותו עולה חדש. האיש, בשנות החמישים לחייו, הציג את עצמו ואמר ששמו איליה, והוא עלה לארץ מספר חודשים קודם לכן מנובוסיבירסק עם אשתו ובתו.

מה בעצם רצה מקרפינוביץ'?

התברר ששכנו בראשון לציון סיפר לו שיש סופר יהודי הכותב על וילנה הישנה מלפני המלחמה. איליה סיפר שאמו הייתה ילידת וילנה, וגם הוא עצמו יליד וילנה. בתחילת המלחמה הצליחה אמו להימלט משם לסיביר. שם חיה את שארית חייה, ולא חדלה להתגעגע ולהיזכר בווילנה. לפני מותה קראה לבנה ואמרה לו: “אם אי פעם יהיה לך קשה מאוד בחיים — מצא יהודי ותיק מווילנה. הוא בוודאי יעזור לך”.

קרפינוביץ' הסתקרן מאוד לדעת מי היא אמו של איליה, והלה סיפר ששמה לאה ברנר…

אברהם נדהם כל כך, עד שקפץ ממש מכיסאו וקרא:
— לאה’קה די שוואַרצע (השחורה)? ואמך קראה לך אלינקה? נכון?
— כן, נכון, התפלא איליה. — מאין אתה יודע?

כאשר הקריא אברהם את הסיפור הזה, הבנתי מיד מיהו אותו איליה. לאה’קה די שוואַרצע הייתה יצאנית בווילנה, והיא מופיעה בסיפורים רבים של קרפינוביץ'. היא הרתה מאדם מזדמן, ילדה בן וקראה לו אלי. בצחוק נהגה לומר: “שמו אלי בן אלי, כי אביו הוא אליהו הנביא”. לאחר שהסובייטים כבשו את וילנה, התאהב בלאה’קה קצין סובייטי. הוא העביר אותה עם הילד לעיירה צבאית, ובתחילת המלחמה פינה אותם לסיביר. והנה, כעבור יותר מחמישים שנה, הופיע אותו אלינקה — אלי בן אלי — ברחובות תל אביב בדמות עולה חדש בשם איליה…

קרפינוביץ' התיידד עמו מאוד, סייע לו בקניית דירה וסידר לו עבודה. באחת משיחותינו אמר:
“כשאני מדבר עם אלינקה, נדמה לי לפעמים שפיסה  מוילנה הישנה קמה לתחייה…”

בפעם אחרת העברתי הרצאה בקורס השתלמות למורים בנושא "מוטיבים וילנאים ביצירה הספרותית היהודית". בין היתר, ציטטתי מהסיפור הנפלא של קרפּינוביץ' "הגזירה". האירועים המתוארים בסיפור התרחשו גם בחצר בית הכנסת הגדול הווילנאי, באחד מבתי  תפילה המקצועיים – "מאַליאַרסקע קלויז" (בית תפילה לצבעים). שם, לאחר יום עבודה, היו מתאספים הצבעים וציירי השלטים להתפלל מנחה-מעריב. ופעם אחת, לאחר התפילה, החל אחד מהם בדרשה ארוכה על סולידריות מעמדית של פועלי כל הארצות. אצל אחר, צייר שלטים בשם קַרְפְּל, קצה הסבלנות, והוא כינה את הדרשן במילה גסה. מיד פרצה מהומה גדולה וצעקות: "היכן נשמע דבר הזה, שיהודי יאמר מילה גסה במקום קדוש!". לקול הצעקות ירד מהקומה השנייה שְׁמֶרְל שַׁרַפַאן מבית המדרש "תפארת בחורים". שמרל היה מעין סמכות מוחלטת בקרב בעלי המלאכה הווילנאים. כשנודע לו על סיבת השערורייה, הוציא גזירה שיענישו את קרפל, והעונש יהיה – לצייר על קיר ריק ב"מאליארסקה קלויז" את הכותל המערבי. קרפל ניגש למשימה ברצינות כה רבה, עד שהיה מגיע מדי יום לאחר העבודה לבית תפילה, במשך מספר חודשים, ומבלה שם שעות ארוכות. הוא השקיע בציור זה את כל נשמתו. קרפינוביץ' סיים את הסיפור בכך שלאחר המלחמה, כשחזר לווילנה, ראה בין חורבות חצר בית הכנסת גם את שרידי הקיר עם אבני הכותל המערבי המצוירות…

לפני השיעור הבא ניגשה אלי אחת המשתתפות בקורס והראתה לי תצלום ישן של כמה גברים והסבירה: "הזכרת בהרצאתך את שמרל שַׁרַפַאן. זה היה החבר הטוב ביותר של אבי. אבי עלה מווילנה לארץ ישראל בשנת 1934. הוא היה גם חבר בוועד של 'תפארת בחורים', וזהו התצלום של כל חברי הוועד, ששמרל שלח לו כבר לכאן, לפלשתינה". כך קיבל הסיפור של קרפינוביץ' שוב ממשות בתצלום ישן בשחור-לבן.

והמקרה השלישי קרה לפני כעשר שנים. בקורס שלי, שהתקיים בתיאטרון ירושלים, השתתף במשך מספר שנים אדם נחמד מאוד. שמו בנימין. הוא סיפר לי שעלה לישראל בשנת 2001 מדרום אפריקה, מיוהנסבורג. במקצועו היה רופא נוירולוג. הוא נולד בדרום אפריקה, אך אמו הייתה מווילנה. פעם הוא פנה אלי בבקשה: "נותרה לי חבילת מכתבים וגלויות, שדודי שלח מווילנה לאמי, כלומר לאחותו. למרות שאני מדבר יידיש לא רע, קשה לי לקרוא את כתב ידו. אודה לך מאוד אם תתרגם לי את המכתבים. זו אכן עבודה לא מעטה, אך אני לא ממהר.  לא משנה אם זה ייקח יותר זמן. הדוד, למרבה הצער, נספה בפונאר, והמכתבים האלה – הדבר היחידי שנותר ממנו". ובנימין מסר לי תיקייה עם שנים-עשר מכתבים על דפי נייר מצהיבים ושש גלויות.

התחלתי לקרוא את המכתבים, הכתובים בכתב יד מעוטר, קליגרפי מאוד ומיוחד, ושקעתי בתוכנם שסיקרן אותי מאוד. כמובן, לנגד עיניי התגלתה רק התכתבות חד-צדדית, ולצערי לא יכולתי לדעת מה כתבה אמו של בנימין לאחיה לווילנה. אך המכתבים תיארו תמונה חידתית, מלאת סודות שחשקתי לפענח. הנה כמה קטעים מהמכתבים:

"אחותי האהובה והיקרה שיינדל, קיבלתי את מכתבך הארוך עם הטפת מוסר הארוכה. כל מה שאת כותבת עלי, נכון. אני מוכן מראש להודות בכל, שאני לא אפוי, שאני "אן איבערגעדרייט שלעסל" ("מנעול מסובב", כלומר: אדם הפכפך), שבראשי מסתובבים פשפשים חופשי וכדומה. אני מסכים עם הכל מראש. אני גם מסכים עם קביעתך, שאת הכסף שאת שולחת לי, הייתי צריך כבר מזמן להשקיע בעסק, ושהייתי יכול להתחתן ולהקים משפחה, ושאת הכסף אני מבזבז על חלומותיי האידיוטיים. אני מסכים, ומקבל את ביקורתך באהבה ובחיבה רבה…"

                                                        —-

"שיינדל היקרה שלי, אור עיניי, את צודקת בכך, שאני חי בעולם בזכותך, ורק בזכות עזרתך אני יכול להרשות לעצמי לעסוק בשטויות שונות ולעשות מעצמי צחוק בפני כולם".

                                                             —–

"האדם הכי אהוב עלי בעולם, נשמתי שיינדל, אני מעריך מאוד שאת קוראת לי לעבור לאפריקה ומבטיחה להכניס אותי לעבודה במפעל שלך. אולי עבור מישהו אחר היה  זה דבר מכובד. אבל אלוהים איתך, שיינדל, איזה היגיון יש להחליף גלות אחת באחרת? את יכולה שוב לומר שאני "פריש, געזונט און משוגע" (טרי, בריא ולא שפוי), אבל אני לא מאבד אף ליום אחד את התקווה, שעוד מעט תקום מלכות ישראל חדשה, ואז תתחיל הגאולה הגדולה. וכולנו נחזור הביתה, לציון, לארץ ישראל."

                                                       —–

 שיינדל יקרה, אהבת ליבי, את חייבת להבין אותי, גם אם נדמה לך שאני לגמרי יצאתי מדעתי. נסי להיכנס לראשי. אני רוצה להרגיל את יהודי וילנה למחשבה, שעוד מעט תהיה להם מדינה משלהם, וישתמשו בה בכסף יהודי משלהם. את מבינה את העניין? בזכות עזרתך משתמשים כבר במשך שלושה חודשים רבים מיהודי וילנה בכסף יהודי. רק בזכות נדיבותך זה אפשרי, אחותי היקרה.

תיזכרי, שיינדל, מאיזו בית אנו באים, ממשפחה של בעלי-טובות ועושי מצוות. את זוכרת את סבתא חנצ'ה, עליה השלום, שכל בוקר הייתה מחלקת לילדים עניים כוס חלב, ואבינו זכרונו לברכה, שקיים כל חייו את מתן בסתר, ואמנו הצדקת מנוחתה עדן, שעד יומה האחרון עשתה את מצוות ביקור חולים. ואת, שיינדל יקרה, את עלית למדרגה גבוהה ביותר. בזכותך מתכוננים יהודים לגאולה, למחשבה, שעוד מעט תקום מלכות ישראל עם חנויות יהודיות, שווקים יהודיים, כסף יהודי.

                             אחיך המשוגע, אך אוהב אותך מאוד, ברל".

המכתבים הללו הכניסו אותי למעין מצב של הלם מוחלט. תפסתי את גלויית הדואר וקראתי את כתובת החזרה: "ul. Niemiecka 12, Wilno", ואז לקחתי את ספרו של קרפינוביץ' "וילנה, וילנה שלי" [4], דפדפתי, מצאתי את הסיפור "הכסף היהודי" והתחלתי לקרוא: "בדייַטשע-גאַס (הרחוב הגרמני) מספר שתים-עשרה, שם שער רחב הוביל אל חצר בית הכנסת, גר יהודי, שאף אחד לא ידע ממה הוא חי, ממה הוא מפרנס את עצמו". בידיים כמעט רועדות דפדפתי עוד עמוד וקראתי הלאה: "היהודי סיפר שהוא חי לבדו. אחותו שולחת לו מיוהנסבורג למחייה. הוא חושב, שעתידה לקום מדינה יהודית, כל הצרות מצביעות על כך. אז הוא החליט להכין כסף עבור אותה מדינה. כי מדינה ללא כסף לא שווה דבר".

עם מחנק בגרון התקשרתי מיד לבנימין ובקול רועד אמרתי לו:

– בנימין, אני מכיר טוב מאוד את דודך ברל, אח אמך.

– איך אתה יכול להכיר אותו? תמה בנימין, ודאי חושב שיצאתי מדעתי. – הוא הרי נספה בפונאר בשנת 1942. אולי טעית…

– בטח, אני יודע שהוא נספה. כמובן שאני לא מכיר אותו אישית, אבל אני מכיר אותו דרך סיפורו של קרפינוביץ'. אברהם קרפינוביץ', הסופר הווילנאי, הקדיש לו סיפור "הכסף היהודי".

– אני לא מבין בכלל מה קורה כאן, עכשיו כבר דיבר בנימין בקול רועד.

– אני מיד מצלם את הסיפור ושולח לך אותו בדואר אלקטרוני. כשתקרא, תבין הכל בעצמך ותראה שאני צודק…

כעבור שבועיים נכנסנו לאחר הרצאתי אני ובנימין לבית הקפה בתיאטרון ירושלים, ושוב סיפרתי לו בפרוטרוט את סיפורו של קרפינוביץ' על דודו ברל. אמנם בסיפור המחבר לא הזכיר את שם הגיבור, אך הוא ציין את הכתובת המדויקת: הרחוב הגרמני 12.

שם היה בית שהיה שייך ליהודי בשם צוך. צוך היה משכיר את הדירות בבניין. שומר החצר, שמו וינצנטי, ידע הכל על כל הדיירים של הבית, אבל יהודי אחד, שגר לבדו בדירת עליית גג, נשאר סוד אפילו עבור וינצנטי. איש לא ידע מה מעשיו, ממה חי היהודי הזה. אבל דמי השכירות הוא שילם תמיד בזמן, מעולם לא באיחור, היה אדם שקט, שקוע בעצמו.

פעם הגיע היהודי הזה לספריית סטראשון ושאל את הספרן חייקל לונסקי [    חייקל לונסקי (1881 – 1942) – סופר, פולקלוריסט וביבליוגרף, עבד כספרן בספריית סטראשון בווילנה], היכן הוא יכול למצוא מידע על כסף יהודי? הרי הייתה פעם ממלכה יהודית,  באיזה כסף השתמשו שם? לונסקי הביא אנציקלופדיות שונות, והיהודי גילה, שהמטבע היהודי העתיק נקרא "שקל", ובכך נדלקו עיניו. הוא התיישב בחדר עליית הגג שלו, חתך ניירות והחל לצייר את "המטבע היהודי". על הניירות המצוירים כתב בכתב ידו היפה "שקל אחד".

עם חבילה שלמה של ניירות כאלה יצא לשוק והחל לבקש מהמוכרות, שיקבלו ממנו את ה"שקלים" עבור סחורתן, ובסוף כל חודש יבוא ויחליף את ה"שקלים" בזלוטי לפי שער החליפין: שקל אחד – זלוטי אחד. המוכרות הסתכלו עליו כעל משוגע ורחשו: "וילנה הפכה לעיר של המון משוגעים". אבל אחת, מוכרת קטניות, החליטה: "נו, מה אני מפסידה? כמה גרושים? שיהיה". היא מכרה ליהודי שקית קטניות תמורת ה"שקלים" שלו. כשבסוף החודש בא האיש למוכרת והחליף את השקל בזלוטי, ושאר המוכרות ראו זאת, השוק הווילנאי החל להשתמש ב"שקלים". היהודי עמד במילתו, ובסוף כל חודש היה בא בדיוק כמו שעון וקונה את ה"שקלים" בזלוטי. כמה חודשים טובים השתמש חלק מווילנה בכסף יהודי, עד שיום אחד, כשהתימהוני הזה בא לחנות לקנות את ה"שקלים", הגישו לו הר של ניירות, אבל לא שלו, אלא מזויפים. היהודי נשאר רק עם חולצה על גופו, נאלץ למכור הכל, כדי לפדות גם את ה"מטבע" המזויף. וזו הייתה הפעם הראשונה שלא היה לו במה לשלם את דמי השכירות. אז אמר לו בעל הבית צוך: "שלם לי ב"שקלים" שלך. אקבל אותם עבור שכר דירה, עד… שאחותך תשלח לך".

קרפינוביץ' סיים את הסיפור כך: "את ביתו (של צוך) הרסו הגרמנים מהיסוד יחד עם חצר בית הכנסת. הוא עצמו וגיבור הסיפור על הכסף היהודי, הלכו אל מותם בפונאר עם כל שאר השכנים היהודים. רק השקל שרד והגיע לחוף ביתי, הרחק מווילנה, במדינה היהודית, עליה כל כך חלם אותו היהודי שהמציא את הכסף היהודי".

עיניו של בנימין, וגם שלי, התמלאו דמעות. שנינו שתקנו דקה, ואמרתי:

"אתה רואה, כיצד בזכות סיפורו של קרפינוביץ' וילנה, ירושלים דליטא, מצאה תיקון קטן בירושלים", וצפו בזיכרוני שורותיו של המשורר חיים גראדה []    חיים גראדה (1910 – 1982) – סופר ומשורר, מגדולי סופרי היידיש במאה ה20, יליד וילנה] מהפואמה "ירושלים":

"בתך וילנה כבר לא בחיים, ירושלים,

בשובך יונים היא אצל אלוהים, בצרור החיים.

בתך מליטא עלתה באש,

כמו אחיותיה הגדולות וורמס, מיינץ ושפייר,

כמו אחיותיה התאומות – לובלין העתיקה וקרקוב…

ורק על שעריך אלוהים שומר,

את האם שחיה אחרי מות כל בנותיה."

מאז נסעתי עוד עשרות פעמים לוילנה, ובכל פעם נתקלתי בעוד ועוד עקבות של אותה "וילנה של מטה" היהודית הישנה, שלעד עלתה למעלה".

תרגום מיידיש – מ.י.

צפו בהרצאה על וילנה היהודית כפי שהנציח אותה אברהם קרפנוביץ' בבית יוצאי וילנה:

מראי מקום

[1]    אברהם קאַרפּינאָוויטש, "געווע, געווען אַמאָל ווילנע", פאַרלאַג י.ל. פּרץ, תל-אביב, 1997

[2]    נהוג להגדיר שלושה קלסיקונים בספרות יידיש, והם: מנדלה מוכר ספרים (1836 – 1917), שלום עליכם         (1859 – 1916) ו-י.ל. פרץ (1852 – 1915)

[3]    מתוך "י.ל. פּרץ "אַלע ווערק", לידער און פּאָעמען, ציקאָ-פאַרלאַג, ניו-יאָרק, 1947

[4]    אברהם קאַרפּּינאָוויטש, "ווילנע, מײַן ווילנע", י.ל. פּרץ-פאַרלאַג, תל-אביב, 1993נה