בתחילת השבוע הודיע המשורר והפזמונאי נֹעם חוֹרב (יליד 1983, עפולה, תל אביב) את ההודעה הבאה בדף הפייסבוק שלו: "עכשיו כבר אפשר לספר… אני גאה להשתתף בחלק האמנותי של המשואות השנה. דווקא בימים הלא פשוטים האלה שעוברים על כולנו, אני מתרגש להקריא שירים שכתבתי ולהשמיע קול מאחד, אופטימי ומלא תקווה. ובנימה יותר אישית: הלוואי שיכולתי לחזור אחורה בזמן, ולספר את זה לילד ההוא מעפולה שכתב שירים למגירה…". לפוסט צורפה תמונתו ולצדה נכתב: "הכותב והיוצר נעם חורב יופיע בטקס המשואות הקרוב בהר הרצל". הגדרה מעניינת, "כותב ויוצר". ומדוע לא "משורר ופזמונאי"?
ההודעה עוררה הדים ביקורתיים בקרב משוררים ברשת החברתית, במקום שתעורר אולי תחושה של אחוות-גאווה – משורר ישראלי בן זמננו, לא בא-בימים ולא חלילה מת, זוכה לעמוד במרכז הבמה הלאומית. דבר זה משקף, כמובן, את מקומו השנוי במחלוקת של חורב בקרב אנשי קהילת-ספר שלנו – האם הוא משורר אמיתי, הכותב שירת-אמת מעמיקה ובלתי מתפשרת, או שהוא משורר להמונים, הכותב שירה עממית, כזו שתהיה אהובה על הכל ויש גם מי שיאמרו, האם הוא בכלל משורר?
בניגוד לתפיסה האליטיסטית, שיש בה לעתים טון מתנשא, אני סבור שיש מקום בערוגת השירה שלנו לשלל פרחים אינסופי. שאלת שיתוף הפעולה עם השלטון בימים כגון אלה היא כבר שאלה מסוג אחר, שבטור קצר זה אני מבכר שלא להתייחס אליה. במקום זה אצטט מתוך שירו הארוך של חורב, "רוב הישראלים", המופיע בספר ביכוריו, "טיוטה של אושר" (2019, הוצאה עצמית, עורכת ראשית יעל ינאי, עמ' 196-194), מבחר טורים שיכולים לשפוך אור על עצם בחירתו להשיא משואה.
הנה כך השיר נפתח: "רוב הישראלים הם אנשים טובים / לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את זה. // הקצוות המכוערים משתלטים על השיח הציבורי ומושכים את כל האש". ובהמשך: "בסופו של דבר, רוב הישראלים לא מושחתים / הם קמים מוקדם בבוקר לעבודה, קורעים ת'תחת, משלמים מיסים / נאבקים במשכנתא". ועוד: "רוב הישראלים סבבה עם זה שכל אחד יאמין באלוהים בדרך שלו". וגם: "רוב הישראלים רוצים פתרון אמיתי לבעיה המדינית. // בין הימים הקיצוני המתלהם לשמאל הקיצוני המרתיח – / יש עם שלם שרק רוצה לחיות בשקט". ועוד: "רוב הישראלים עפים על גיוון תרבותי. // הם נהנים מחנוך לוין ומהתזמורת האנדלוסית. / מחוה אלברשטיין ומאייל גולן. / מיהודה עמיחי ומשבזי / מחידוש של עומר אדם לשיר של אריק איינשטיין". ולבסוף: "בתכל'ס, רוב הישראלים הם אנשים טובים. / רוב הישראלים הם אני ואתה. … // ובסופו של דבר – הקיצוניים צועקים חזק מאיתנו. / הקול השפוי, המפוכח, האנושי – מוחלש ומושתק, נופל בין הכיסאות, / נעשה שקוף" (שם, השיר לא מנוקד, כמו כל שירי הספר).
לא בלתי מעניין לזכור שהשיר "רוב הישראלים", שנכתב בלשון שווה לכל נפש וכולל גם לשון דיבור וסלנג, פורסם לפני טלטלת הבחירות שעברה עלינו מ-2019 ואילך, לפני ממשלת השינוי ,ולאחר מכן עלייתה של ממשלת נתניהו הנוכחית, טבח השבעה באוקטובר, והמלחמות שבאו בעקבותיו. אפשר לקרוא אותו גם בקריאה לאחור וגם נוכח הזמן הזה. אני מניח שאם חורב יקריא אותו בטקס המשואות, הוא לא יערב לאוזניהם של מספר לא מבוטל מבין חברי הממשלה, אך מצד אחר אולי יש בו משום עיגול פינות שגם יוצר עיוורון כלפי הפינות הללו בעצמן.
גם בכלל לא בטוח שהתפיסות המוצגות בשיר אכן משקפות כיום את עמדותיהם של 'רוב הישראלים' אבל מעניין לקרוא שיר שבו המשורר כמעט משׂים עצמו סוקר של החברה הישראלית.
ראו גם
נועם חורב. דף הפייסבוק.
רחל אשד כותבת :
אני מחשיבה עצמי כקוראת אקראית של יקום תרבות. סוג של מרפרפת או מעלעלת בלבד. חייבת לשתף בתחושתי הלא נעימה, שלא מגיעה ממקום אליטיסטי [וגם די עייפה מהקלישאה המילולית הזו], על דחיפה בכוח של יצירתו הלא-ראויה של נעם חורב. כשהחנופה לשלטון מגיעה לכתב-עת המתיימר לעסוק בענייני תרבות, ספרות ושירה בידיים נקיות, מוטב לסכור את הפה והאף כי ריח ניחוח או בושם וורדים אין כאן וגם לא גן שושנים
הי רחל אני עונה בשם עצמי ולא בשם אילן ברקוביץ' או נועם חורב.
יש מקום לפרסם אצלנו גם רשימות על אנשים שאיננו מחבבים ואף איננו מעריכים.
לגבי נעם חורב איני מכיר אותו ואת יצירתו כלל. אילן ברקוביץ שאני מבטיח לך שאינו תומך של הממסד חשב שיש בו עניין ושווה להתיייחס אליו.אז מן הראוי לקבל את התרשמותו שבכל אופן יש בו עניין מספיק להתייחסות.
הבעייה מבחינתנו יכולה להיות עם מישהו כמו נועם חורב יזכה פתאום בתוך זמן קצר ב"שני מאמרים משבחים " של אילן ברקוביץ' . זה בהחלט יכול להיות בעייתי ואני מסכים שאינו במקום.
"רוב הישראלים סבבה עם זה שכל אחד ישורר בדרך שלו"
ותשגשג ערוגת השירה שלנו בשלל פרחים אינסופי.
אינסופי? כן, כי אליטיזם זה בכלל לא סבבה.