אם לא אמא, מי כבר בעולם? שיחה על ספר של נורית זרחי

שיחה על ספרה של נורית זרחי: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"( הוצאת דני ,2011)

משתתפים: יואב איתמר, אילנית יהודה

יואב: בימים אלה, כשהמציאות סביבנו פצועה כל כך, והתחושה היא שהקרקע נשמטת תחת רגלינו, מצאתי את עצמי חוזר דווקא לספר הילדים של נורית זרחי, "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?".

אילנית: מעניין שחזרת אליו דווקא עכשיו. אני חושבת שבימים של מלחמה, אנחנו חוזרים באופן אינסטינקטיבי לשאלה הקיומית הבסיסית ביותר: האם יש לנו מקום בטוח בעולם? עבורי, הספר של זרחי הוא יצירת מופת בדיוק מפני שהוא אינו חושש לגעת בחרדת הנטישה הקיומית ובצורך הנואש של הילד ושל האדם להיות "נראה".

יואב: זוהי חרדה שעלולה לצוף בכל שלבי החיים, ולא רק בילדות. כפי שכתבה פעם לאה גולדברג: "הספרות הטובה לילדים חייבת להיות טובה גם למבוגרים" [1]. היא סברה שהבחינה הראשונה לכתיבה טובה לילדים היא יחס כן ורציני לנושא [2], הבחינה השנייה, על הסופר לראות ביצירתו תפקיד אמנותי במובהק, והבחינה השלישית, על הכותב לילדים לזכור היטב את ילדותו [3].

אילנית: נכון מאוד. בהקשר זה, שירה של אורין רוזנר מתכתב עם ספרה של זרחי ומבטא הזדהות עמוקה עם העמדה המוצגת בו, הפעם בקולה של אישה בוגרת. השיר מיטיב לתאר כיצד אהבת גבר, אהבת ילדים, או אהדת הקהל, כל אלו גם יחד, אינן יכולות לשמש תחליף לאהבת אם.

הנה השיר:

מי כבר בעולם כולו יצליח בזה [4] / אורין רוזנר

אֲבָל הוּא אוֹהֵב אוֹתִי

תִּרְאִי, אִמָּא, אֵיךְ הוּא מַצְלִיחַ בָּזֶה

אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת? תִּרְאִי אִמָּא

אֵיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל עֲלֵי

אִמָּא, תִּסְתַּכְּלִי

אֵיךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתִי

אֵיךְ הוּא מְלַקֵּק אוֹתִי מֵהָאֲוִיר

אֵיךְ הוּא טוֹעֵם אוֹתִי מֵהָאוֹר

הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לִי יְלָדִים, אִמָּא

הוּא רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלִּי בְּתִינוֹקוֹת

תִּסְתַּכְּלִי, אִמָּא

אֵיךְ הַבֶּטֶן שֶׁלִּי מִתְמַלֵּאת בְּתִינוֹקוֹת

שֶׁצּוֹעֲקִים מֵרֹב שֶׁהֵם אוֹהֲבִים אוֹתִי

תַּרְגִּישִׁי אוֹתָם בּוֹעֲטִים, אִמָּא

מֵרֹב אַהֲבָה, וְרָאִית

אֶת הַשִּׁירִים שֶׁכָּתַבְתִּי?

אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים אוֹתִי,

הֵם מְלַקְּקִים אֶת הַדְּמָעוֹת

מֵהַלְּחָיַיִם שֶׁלִּי, אִמָּא,

וְלִבָּם נֶחְמָץ

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת פְּנִימָה, כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

אִמָּא הִיא אִמָּא הִיא אִמָּא,

כִּי אֲפִלּוּ הֵם יוֹדְעִים, אִמָּא

שֶׁאִם אַתְּ לֹא

מָה זֶה מְשַׁנֶּה כְּבָר

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ?

יואב: אכן, דמות האם ניצבת במרכז ציר חייו של האדם. ראוי לציין שבסיפור יש מעט מאוד דמויות: פטוניה החתולה; אמה; והחתול היועץ. בדמותו של החתול היועץ יש ממד אלים; הוא מייצג את אינפלציית "מומחי המסכות" שאנו פוגשים כיום בכל גלילה ב'פיד', אלו המבטיחים לנו: "הנה שלושה צעדים שיהפכו אתכם לבלתי מנוצחים". מעבר לכך, בימים אלה הוא מזכיר גם את המומחים היושבים באולפנים ומתיימרים לחזות את עתידו הביטחוני של המזרח התיכון.

אילנית: מה שמרתק הוא ההתמכרות של פטוניה אל החתול-יועץ. היא אינה עוצרת לשאול אם הוא בכלל מבין באהבה; היא פשוט צורכת את עצותיו כתרופה, אף שלמעשה הן רעל. זהו הדיסוננס המודרני – אנחנו מחפשים פתרון לריקנות פנימית אצל אנשים שמציעים לנו רק כלים חיצוניים.

יואב: בדיוק. העצה שלו היא תמיד "לעשות" (Do), לעולם לא "להיות" (Be). הוא הופך את קיומה לסדרה של ביצועים, ובסופו של דבר, כשהיא "מבצעת את עצמה לדעת", היא פשוט מתפוגגת לכדי דמעה. זהו המחיר של צייתנות עיוורת למנטורים – אתה הופך לשקוף, כי כבר אין איש שעומד מאחורי המסכות. זה המקום לציין שמוטיב זה של דמעות הופיע גם בספר הילדים של זרחי, "יוני והסוס", שראה אור בראשית שנות השמונים [5]. שם יש גיבורה המזכירה את פטוניה ששמה שקופיה, שבכתה כל כך על כלבה שמת עד שנמסה בדמעות של עצמה.

אילנית: התפנית של פטוניה חלה דווקא כשהיא נשברת ואינה מסוגלת עוד למלא שום הנחיה. כש"ארגז הכלים" של היועץ קורס, שם מתחיל השינוי. החתולה האם אינה זקוקה לגרסה "משופרת" של פטוניה; היא זקוקה לפטוניה עצמה, כפי שהיא, החתולה שלה, הכואבת, השקופה.

פעולת הליקוק של האם, הגואלת את פטוניה משקיפותה, היא ביטוי האהבה האולטימטיבי, פעולה של בריאה מחדש. יש כאן תפיסה קוסמית הנוגעת בשאלות בראשיתיות: ממה נוצרים דברים? כיצד מתחילים חיים? והיכן נמצאת האהבה? בזכות ליקוק הדמעה, החתולה חדלה להיות שקופה והיא חוזרת לעצמה, איבר אחר איבר. מעניין שהתהליך מתחיל דווקא בעיניים, עין אחת שחוזרת, ואחריה השנייה.

יואב: לדעתי, הבחירה להשיב את פטוניה לעצמה דרך ליקוק דמעותיה אינה מקרית.

אילנית: ודאי שלא, שהרי העיניים הן האיבר הרואה. הן רואות את הסביבה ואת העצמי, ובעצם ההסתכלות הן בוראות מבט חדש על המציאות.

יואב: זוהי המציאות שבה פטוניה בוחרת להיות נוכחת, בפרופורציות הנכונות לה, באותנטיות שלה, ובתוך מקום נטול תנאים, מחיר או גבולות. המקום שבו פשוט אוהבים אותה, כפי שהיא.

אילנית: במציאות החדשה הזו, האם מבטלת את מערכת התנאים הנוקשה שיצר החתול היועץ ה"אלים", כדבריך. הסיפור מציע אלטרנטיבה רדיקלית לתרבות השיפור העצמי: לא תיקון, אלא קבלה.

הערות שוליים

[1] גולדברג, לאה, "הסיפור והשיר לילד בגיל הרך" בין סופר ילדים לקוראיו, עמ' 67

[2] עמ' 58

[3] "זכרונות ילדות מימי האימים" עמ' 107

[4] הודפס לראשונה בגיליון מאזניים – גבורות לנורית זרחי, אוקטובר 2021

[5] https://tinyurl.com/Zarchi1832026

ראו גם

שעת סיפור עם שלומית הראל ויינר על הספר בספריה העירונית באר שבע