מיקרוקוסמוס של העולם – על "הר הקסמים" של תומאס מאן

במסגרת הפרסום השבועי שלנו על סופרים זוכי פרס נובל, הנה משה גרנות סוקר את אחת מיצירות הספרות המפורסמות ביותר של המאה ה-20, הרומן הענק "הר הקסמים" של זוכה פרס נובל לספרות תומאס מאן.

המערכת

קיראו את נימוקי פרס הנובל לתומאס מאן.

על "הר הקסמים" מאת תומאס מאן, מגרמנית – רחל ליברמן, ספריית פועלים 2020, כרך א' 324 עמ', כרך ב' 368 עמ'.

הרומן תורגם בידי מרדכי אבי שאול ויצא בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1955. גרסה מחודשת יצאה באותה ההוצאה ובידי אותו המתרגם בשנת 1977. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. בשנת 2020 ראה אור בספרית פועלים תרגומה החדש של רחל ליברמן.

הבקיאות הגדולה של תומס מאן לגבי מה מתרחש בבית המרפא "ברגהוף" שליד הכפר והעיירה דאבוס מתמיהה מאוד, ואת הפתרון ימצא הקורא בהרצאה שנשא הסופר, חתן פרס נובל (1929), באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1939. פרינסטון מכיוון שתומאס מאן היה אישיות לא רצויה בגרמניה הנאצית, ספריו נשרפו, והגרמנים אף תכננו להתנקש בחייו לאחר שהיגר לארצות הברית. ובכן, בהרצאה זאת (המופיעה בסוף כרך ב') הוא מגלה שאשתו חלתה במחלת ריאות, והתאשפזה בבית מרפא בדאבוס, והוא, כמובן, בא לבקרה שם, ובילה במקום מספר שבועות. רופא בית המרפא מציע לו להתאשפז גם כן, כמו שהוצע לגיבור ספרו זה, אבל לאושרו, הוא לא שמע בקולו, בניגוד לגיבור הספר, האנס קסטורפ, שבא לבקר את בן דודו החולה יואכים צימסן בבית המרפא, ולאחר שהתגלו גם אצלו תסמינים למחלת ריאות, הוא נדון לשהייה במקום זה שבע שנים!

לפני שאציג מעט מעלילת הספר, אני מבקש לציין ששערותיי סמרו כשהבנתי איך התנהל הריפוי בבית המרפא "ברגהוף" המתואר בספר זה. ראשית, אנשים בריאים מתארחים שם כמו בבית הבראה, והרי שחפת היא מחלה מידבקת, ויש רמזים די עבים בספר שבריאים לוקים במקום הזה במחלה הנוראה שבימים ההם לא הייתה דרך להתגבר עליה. שנית, התחלחלתי לקרוא כיצד הרופא הראשי מעשן סיגרים עם החולים, וכן כיצד הרופא מספר לפציינט א' מה מצב מחלתו של פציינט ב', ומעביר את שיקוף הריאות לפציינט ג' (ראו לדוגמה בכרך ב' עמ' 149). הטיפולים כוללים שכיבת חובה במיטה לאורך שבועות, ולחולים הקשים ניתוחים, שעל הרוב מובילים למות הפציינט.

כעת אציג במעין ראשי פרקים על מה מסופר בספר. כאמור, הגיבור הראשי הוא האנס קסטורפ, איש צעיר בן 23, שהוסמך כמהנדס, ומתעתד לעבוד במספנות של בני משפחתו בהמבורג. הוא יתום מאב ואם, וגם סבו, שלקח אותו תחת חסותו, נפטר. קונסול זקן, בן משפחה, הופך להיות האפוטרופוס שלו, ומקיים אותו בכספים שהורישו הוריו של האנס. האנס הולך לבקר את בן דודו יואכים צימסן, השוהה בבית המרפא הנ"ל. חלומו של יואכים הוא להיות קאדט וקצין, אך המחלה מעכבת את התגייסותו. יואכים, בעל נשמה של חייל, אינו מתבלט בדיונים הרבים המופיעים בספר, ורק לעיתים רחוקות הוא מעיר הערה. בספר נרמז שהוא מעוניין בחולה רוסייה בשם מרוסיה, אבל אינו עושה דבר כדי להתקרב אליה.

כאן המקום להצדיק את הכותרת שבחרתי לרשימה זאת – בית המרפא "ברגהוף" הוא מעין מיקרוקוסמוס, כי יש בו אינספור פציינטים, בעיקר מאירופה (גרמניה, הולנד, דנמרק, הונגריה, פולין, רומניה, רוסיה, איטליה ועוד), וגם סינים, מצרים, ארמנים, בוכרים, וכורדים. הסופר מתעכב על כל דמות, מתאר את פניו, את בגדיו (יש חמש ארוחות ביום, ובכל ארוחה בגדים אחרים), את אופן הדיבור, את השכלתו (איזה סופר/ פילוסוף / איש דת הוא מצטט). הרושם הוא שמרבית הפציינטים הם משכילים – מן הסתם, כדי להתארח שם לאורך שנים, צריך ממון רב, ובעלי ממון גם יכולים להרשות לעצמם לזכות בהשכלה. רוסייה בשם קלאודיה שושא מדברת צרפתית שוטפת, וגם האנס שלנו מתבטא כהלכה בצרפתית. לודוביקו סטמבריני האיטלקי מצטט קלסיקה לטינית, ואחרים מצטטים את ורגיליוס, רוסו, גתה, שילר, היינה, דנטה, הגל, קארל מארקס, וכן יצירות מוזיקליות, ופסוקים מהברית החדשה. רק אישה אחת בכל החבורה בולטת בבורותה, הלא היא גברת קרולינה שטור, שמנסה לצטט קלאסיקה כמו שאר האורחים, אבל עושה זאת בשפה עילגת, והיא מתוארת כמי שמשלבת מחלה וטיפשות, וכהתגלמות הביזיון (למשל בכרך א' עמ' 93), והרושם הוא שהסופר עצמו לא סובל אותה.

התיאורים של תומאס מאן מתעכבים על כל פרט שאפשר להעלות על הדעת: תיאור הנוף בנסיעה ברכבת הרים בשוויץ; חילופי העונות בהרים, בהם יורד שלג במשך שבעה חודשים בשנה; תיאור מפורט של בית המרפא; של חדר האוכל על שבעה שולחנותיו (ביניהם – "שולחן הרוסים הטוב" ו"שולחן הרוסים הגרוע"); התפריט; אופן ההגשה; החדרים; המרפסות; כיסאות הנוח, עליהם חייבים החולים לנוח מנוחת הבראה; הדירה בה מתגורר סטמבריני האיטלקי לאחר שהגיע למסקנה שבית המרפא לא מועיל לו, ואולי אפילו מזיק. סטמבריני מתגורר בשכירות בעליית גג בכפר דאבוס, כאשר מתחתיו חי ברווחה, ואפילו בהידור, ליאו נפטה, ישועי אדוק באמונתו הנוצרית. השניים מתווכחים ביניהם – סטמבריני הוא הומניסט חילוני, מאמין בקדמה, ולוחם נחוש בסבל האנושי. הוא סבור שאלוהים הוא התגלמות הרוע, ושהכנסייה עושה דמוניזציה מהיקום. הוא בעל תואר דוקטור, ונשכר לכתוב ערך לאנציקלופדיה על הסבל האנושי שבא לידי ביטוי ביצירות ספרותיות. סטמבריני מדמה את בית המרפא הזה לשאול, ואת הרופא הראשי לרדמנתוס, אחד משופטי השאול במיתולוגיה היוונית. נפטה הוא בעל דרגת פרופסור, השולט בשפות עתיקות. הוא מצדיק את האלימות הכנסייתית ואת הסגפנות שהיא מטיפה לה –דבר המעורר את זעמו של האיטלקי, שאגב מדבר גרמנית בלי מבטא.

אתעכב על מעט מהגלריה הרחבה של הגיבורים בספר. הרופא הראשי, שהוא גם מנתח, שמו ברנס, והוא גם מתהדר בתואר אצולה – "הופראט". הוא צייר חובב (מצייר את דיוקנה של קלאודיה שושא, שהאנס מאוהב בה). הוא קפדן מאוד לגבי ההנחיות לחולים, וכשמשהו איננו לפי רוחו, הוא יכול לצאת מהכלים ולהטיח עלבונות. סגנו הוא ד"ר קרוקובסקי, רוסי, ששונא אנשים בריאים אשר מגיעים לבית המרפא. הוא מרצה פעם בשבועיים לקהל הפציינטים על האהבה שהיא גורם למחלה, על פסיכואנליזה ועל מאגיה ומסתורין. כשמגיעה לבית המרפא צעירה דנית בשם אלן בראנד, המוצגת כבעלת כוחות מאגיים, ד"ר קרוקובסקי מהפנט אותה ומשתמש בה כמדיום לסיאנסים. קשה לקבוע על פי תיאורי הסיאנסים אם הסופר עצמו מאמין באחיזת עיניים זאת (עמ' 319-293).

גיבורה מרכזית בספר (ליד האנס, כמובן) היא קלאודיה שושא, רוסייה נשואה מדאגאסטאן. היא כבר פעם שלישית בבית מרפא זה, ובהמשך הספר היא תגיע לכאן בפעם הרביעית בחברת הולנדי מבוגר בשם מנייר פיפרקורן, למגינת ליבו של האנס, שלפני עזיבתה את המקום (בפעם השלישית) הוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, וממש כורע על ברכיו בתחנוני אהבה. מסתבר שלקלאודיה שושא יש עיניים קירקיזיות כמו לתלמיד בשם פיפר, שהיה נערץ על האנס בנעוריו, ולכן המשיכה אליה היא אובססיבית (כרך א' עמ' 321).

ההולנדי הוא עשיר מופלג, הסובל מהתקפי קדחת טרופית. סטמבריני סבור שהוא ברברן טיפש, אבל על האנס הוא עושה רושם אדיר באישיותו המלכותית. האנס כמעט שוכח שהוא עבורו יריב על האהבה כלפי שושא. ההולנדי מממן את שהייתה של שושא בבית המרפא, חדרו ליד חדרה, ויש להם חשבון משותף. האיש עורך בכחנליות בשעות לילה אסורות, מזמין על חשבונו את החולים, שופך כסף על המגישים, וממלא את השולחן בשפע של בקבוקי יין, שמפניה, משקאות חריפים, ומיטב המאכלים שבית המרפא יכול להגיש. הוא יודע שהאנס אוהב את שושא, וכמעט מכריח אותו לנשקה. סופו של האיש הזה מרתק, ואני נמנע לתאר  אותו ברשימה זאת (ראו כרך ב' עמ' 266-194).

רוב הספר רציני מאוד, ואין בו הפוגות קומיות, להוציא אחת – בין הפציינטים בבית המרפא יש גם קבוצה של אצילים פולנים. אחד מהם סיפר לחבריו כיצד אשתו של אחר בחבורה מצמיחה לו קרניים. הנעלב מתייעץ עם חבריו איך לגמול למוציא הדיבה: לא ניתן לתבוע אותו לדין, כי למרות שהוא פולני – הוא אזרח אוסטרי; גם דו-קרב לא בא בחשבון. לבסוף מחליטים שכל החבורה תעמוד בתור כדי לסטור לו, והמעמד המגוחך הזה מתואר בפרוטרוט, כמו כל דבר אחר בספר.

אגב דו-קרב – יש בין סטמבריני ובין נפטה ויכוחים אינסופיים, שעדים להם האנס, יואכים, ועוד מספר חולים. הוויכוחים הם תמיד בטונים גבוהים, ופעם סטמבריני מעליב אותו בצורה בוטה. בעקבות כך נפטה מזמין אותו לדו-קרב. הקורא נרמז שכך ביקש נפטה לסיים את חייו המרים בעטיה של מחלתו, אלא שסטמבריני יורה לשמיים, ולא אליו, ואילו נפטה יורה לעצמו בראש.

אני מבקש להקדיש מספר מילים לפרופ' ליאו נפטה – הוא מתואר כאיש נמוך ומכוער בעל אף יהודי, ישועי בעל השקפה נוצרית אדוקה, מטיף לנזירות ולסגפנות, למרות שהוא עצמו חי ברווחה. הוא מצדיק את מעלליה של הכנסייה, כולל מעשי האינקוויזיציה. לפיו, האידיאל של החיים הוא למות למען שלטונו של ישו. אנו פוגשים בו בכרך ב' עמ' 31, ורק בעמ' 94 הקורא מתוודע אל קורותיו – שמו היה לייב, והוא בנו של שוחט יהודי מגליציה. בעקבות עלילת דם מזוויעה פורעים צולבים את אביו על פתח ביתו, ושורפים עליו את הבית. לייב נפטה מתייתם גם מאימו, ובגיל שש-עשרה הוא ממיר את דתו.

האנטישמיות הקטלנית מופיעה בעוד מקום בספר – פציינט בשם וידמן ויתר על בתי מרפא קודמים כי לידו התאשפזו יהודים, ולמגינת ליבו גם בבית מרפא ברגהוף יש יהודי בשם זוננשיין, והוא קם אליו בשצף-קצף להורגו נפש, אלא שזוננשיין שמתגונן בגבורה, יוצא מהקטטה חבול ודומע אל מזכירות בית המרפא (כרך ב' עמ' 322).

כאמור, אני נפעם מהיכולת האדירה של תומאס מאן לתאר בפירוט נוף, פנים, דמויות, וסיטואציות – עד כי תמונות חיות ממש עומדות מול עיני רוחו של הקורא. בבית המרפא יש משמעת פרוסית בכל הנוגע למנוחות, לבדיקת חום, לכיבוי אורות. אסור לשחק טניס, אסור לגלוש בשלג, אסור משחק קלפים, וכו'. והסופר מפליא לתאר כיצד עוקפים את חוקי המקום.

את מי שלא שרד את הטיפול, ונפטר, הפרסונל מפנה מחדרו כאשר המתארחים נמצאים בחדר האוכל או בשעת מנוחת ההבראה – כדי למנוע מהפציינטים אווירה מדכאת.

מתוארים בפרוטרוט טקסי הסקרמנט שמקיימים הנוצרים לגוססים. כשמביאים כומר לביצוע הסקרמנט אצל נערה צעירה גוססת, היא מתמרדת, ובכוחותיה האחרונים חותרת למנוע את רוע הגזירה. הקטע הזה בספר מעורר צמרמורת, וגם כעס על חוסר הרגישות של הדת. האנס ההומניסט (אולי בהשפעתו של ד"ר סטמבריני) מחליט לבקר את הגוססים, ולבוא לנחם בפרחים את משפחות הנפטרים, ועל כך הוא זוכה להערכה ולשבחים. יואכים נוטש את בית המרפא כדי לעבור קורס קצינים – כל זאת בניגוד להנחיות הרופאים. הוא באמת מצליח לעבור את הקורס, ומקבל דרגת סגן, אלא שהמחלה חוזרת אליו, והוא נאלץ לחזור לברגגהוף, כאן הוא שוהה בימיו האחרונים. האנס מזעיק את אימו של יואכים מהמבורג, המספיקה לסעוד אותו בימיו האחרונים. כמובן, גם אליו הובא כומר לסקרמנט האחרון. בכישרון רב מתוארים גסיסתו ומותו של בן דוד אהוב זה, והאבל הכבד של האם ושל האנס. בהיותו קצין הוא זוכה להלוויה צבאית עם מטחי יריות לכבודו (כרך ב' עמ' 150).

התיאורים הם באמת מעולים, אבל הסופר גם גולש להגזמות. כך למשל, האנס הוא צעיר תאב דעת, הוא מתעניין אצל הופראט ברנס באנטומיה וביולוגיה, ובעקבות כך אנחנו קוראים הרצאה שלמה בנושא (כרך א' 267-257), וכן הרצאה על בוטניקה (כרך ב' עמ' 27 ואילך), דיון על מתמטיקה (כרך ב' עמ' 274), ועוד.

בסוף הספר האנס עוזב את בית המרפא, אבל לא כדי לחזור לעבודתו במספנות, אלא כדי להצטרף לצבא במלחמת העולם "הגדולה" (לימים "מלחמת העולם הראשונה"), והוא מתואר כשהוא מתקדם עם רובה מכודן ותרמיל על הגב בגשם שוטף, כשהוא שוקע בבוץ, אל מול מבול של יריות. הסופר, שמצהיר על חיבתו כלפי האנס (כרך ב' עמ' 351), רומז שאין לו מושג מה עלה בגורלו – האם הצליח להישאר בחיים. לאחר הפרטנות הרבה לגבי כל שלב בחייו של האנס – נראה בעיניי הסיום הזה חפוז ומאולץ.

סופרים רבים נוהגים להתערב בעלילה שהם רוקמים, וכך נוהג גם תומאס מאן בספר זה, והתחושה היא שהוא, כביכול, מתייעץ עם הקורא – בעמ' 243 מתוארת השיחה בין האנס לשושא המסתיימת בנשיקה "רוסית" שהיא מנשקת לו על השפתיים, וכאן מעיר הסופר: "מה יגידו הקוראים אם פשוט נסרב להתעמק בשאלה הזאת?". ובמקום אחר: "הקורא עשוי להאשים את המספר ברומנטיות" (עמ' 270).

צריך לציין לשבח את המתרגמת שהתמודדה עם טקסט המשובץ בשפות רבות, והגולש לדיסציפלינות רבות, כגון פילוסופיה, אנטומיה, בוטניקה, אסטרונומיה, מתמטיקה.

"הר הקסמים" הוא רומן מעניין, ולעיתים מרגש. אינני בטוח שלקוראים של ימינו תהיה סבלנות לקרוא את התיאורים המפורטים הרבים שבספר, אבל אני מצאתי בהם עניין רב.

קיראו גם:

ד"ר יצחק מלר על רפואה ב"הר הקסמים"

קיראו עוד על תומאס מאן ב"יקום תרבות"

צפו במקדימון הגירסה הקולנועית של הספר משנת 1982

צפו בפרק מסדרת טלויזיה על פי "הר הקסמים":